חדקונית הדקל האדומה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קריאת טבלת מיוןחדקונית הדקל האדומה
Rhynchophorus ferrugineus MHNT.jpg
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: פרוקי רגליים
תת־מערכה: בעלי שש רגליים
מחלקה: חרקים
סדרה: חיפושיות
תת־סדרה: Polyphaga
משפחה: חידקוניתיים
תת־משפחה: Rhynchophorinae
סוג: Rhynchophorus
מין: חִדקונית הדקל האדומה
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Rhynchophorus ferrugineus
אוליבייה, 1790
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חִדְקוֹנִית הדקל האדומה (שם מדעי: Rhynchophorus ferrugineus) היא מין של חיפושית חוטם הידוע גם בכינויו "חדקונית דקל אסיה" או "חדקונית דקל סאגו". החיפושיות הבוגרות גדולות יחסית; אורכּן בין שני ס"מ לחמישה. צבען אדום-חלוד בדרך כלל, אך קיימות גרסאות צבע נוספות המזוהות בטעות כמינים שונים (לדוגמה, Rhynchophorus vulneratus). זַחֲלי החדקונית יכולים לקדוח חורים עד אורך של מטר בגזעי עצי הדקל ובכך להחליש את הגזע המארח ואף להורגו. על כן החדקונית נחשבת מזיק עיקרי במטעי דקליים, קוקוס ותמרים.

החדקונית הגיעה מאסיה הטרופית, והתפשטה לאפריקה ואירופה. לאגן הים התיכון הגיעה ב-1980. נצפתה לראשונה בספרד ב-1994 ובצרפת ב-2006. עוד נצפתה החיפושית במלטה ובאיטליה (טוסקנה, סיציליה וקמפניה). היא הגיע גם לתוניסיה[1], והחוקרים חושדים שהגיעה גם למרוקו, לאלג'יריה ולמדינות אחרות בצפון אפריקה, אבל עדיין אין לכך כל אישור רשמי. החדקונית נצפתה לראשונה באמריקה בקוראסאו בינואר 2009 וגם בארובה באותה השנה. בשנת 2010 דווח בארצות הברית כי היא נצפתה בלגונה ביץ', קליפורניה.

ביולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזור החיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החִדקונית תוקפת בדרך כלל עֲצי דקל צעירים, בני פחות מעשרים שנה. בעוד החדקוניות הבוגרות גורמות נזק מסוים עקב אכילת הגזע, הנזק הגדול ביותר לעצים נוצר מנבירת הזחל אל תוך לב הדקל. קדיחה זו עשויה להגיע לעומק מטר. הנקבה הבוגרת מטילה כמאתיים ביצים בחלק הצעיר של צמרת העץ, בבסיסי עלים צעירים או בנגעים פתוחים של גזע העץ. הביצים בוקעות ומהן יוצא זחל לבן. זחל זה יאכל את הסיבים הרכים דרך הרקמה הפנימית של העץ, ויידרש לו חודש לערך כדי ליצור מנהרה. הזחלים יכולים לגדול עד לאורך של שישה עד שבעה סנטימטרים. בהתגלמות יעזוב הזחל את העץ וייצור חֲדַר התגלמות הבנוי מסיבי דקלים יבשים ומפסולת עלים יבשים המצויים בבסיסו של העץ. מחזור החיים של החדקונית נמשך בערך 7 עד 10 שבועות.

הזחלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זחלים שזה עתה בקעו צבעם צהוב-לבן, הם חסרי רגליים וראשם צבעו חום כהה משאר הגוף. לזחלים לסתות חזקות ואופקיות, והן משמשות אותן להתחפר ברעבתנות אל תוך לב העץ.

החִדקוניות הבוגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החרקים הבוגרים הם "טייסים" מצוינים ומסוגלים לעוף למרחקים גדולים. הם יכולים להתיישב גם בעצים בריאים, אך מבכּרים לתקוף דקלים חלשים או נגועים על ידי חרקים אחרים.

הנזק לַעֲצי הדקל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תסמיני ההתפשטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפשטות המַזיק גורמת להצהבתן ולנבילתן של כפות הדקלים, וזו עלולה להוביל למותו של הדקל הנגוע. ראשונה תיפגע ותיפול צמרת העץ, ואחריה הענפים שמתחתיה, מחלקו העליון של העץ ומטה. התסמינים העיקריים, ובהם אובדן צמרת העץ או נבילת הֶעָלים מתחתיה, בדרך כלל גלויים רק זמן רב לאחר שעץ הפך נגוע. עד שהתסמינים החיצוניים האלו נצפים, הנזק בדרך כלל קשה דיו כדי להרוג את העץ, והם מעידים על נוכחות של שישה חודשים או יותר של המזיק בעץ. כאשר בעץ ישנה אוכלוסייה גדולה של זחלים, ניתן לשמוע את נבירתם בהצבת האוזן על גזע העץ. לעתים משתמשים במכשירים להאזנה (כגון סטטוסקופ) או בכלבים שאומנו לזהות את ריח הזחלים או את ריח ריקבון הגזע כדי לזהות אוכלוסייה קטנה יחסית של המזיק בעץ.

זיהוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנו פיתוח ישראלי לזיהוי המזיק על ידי ניטור של התדר שמאפיין את המזיק ומבדיל אותו מיצורים אחרים החיים בעץ, כך מתאפשר טיפול ממוקד וחסכון בחומרי הדברה.

השליטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיטה העיקרית לטיפול במזיק היא החדרת קוטל חרקים אל גזע העץ. קוטל זה מוחדר בדרך כלל באמצעות משפך של כחמישה ס"מ מעל לאזור הפגוע בגזע העץ. חברה איטלקית פיתחה "צווארון מיקרוגל" המשמש לעיקור עצים ספציפיים.

שיטה נוספת היא בשילוב של הדברה ביולוגית על ידי נמטודות ומלכודת לניטור ולכידה.

המניעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החדקונית מעדיפה להטיל את ביציה ברקמות הרכות של העץ, הריח הייחודי המופרש מהגדם לאחר הגיזום גם הוא מושך את החרק. ולפיכך כדי להפחית את התפשטות הנגע מומלץ שלא לגרום נזק מכני לצמחים. גיזום עלים מתים או ישנים עשוי לצמצם את התופעה. הזזת חומר צמחי כגון קליפות ישנות ועלים מתים ונגועים לאזור שאינו נגוע אינה מומלצת[2].

טווח הפעולה של החדקונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם דיווחים שחדקונית הדקל האדומה תקפה כבר כ-19 מיני דקל בעולם. אף שהחדקונית נצפתה לראשונה בעצי קוקוס בדרום מזרח אסיה, היא השיגה דריסת רגל משמעותית בעצי תמר בשני העשורים האחרונים בכמה מדינות במזרח התיכון, ולאחר מכן הרחיבה את האזור המחיה שלה לאפריקה ולאירופה. נראה שהתפשטות זו אירעה בגלל מעבר חלקי עצים נגועים לאזור לא נגוע. החדקונית נצפתה ב-15% מהמדינות המגדלות קוקוס ובמחצית מהמדינות המגדלות תמרים.

החדקונית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתק אזהרה שהצמידה חברת ההדברה לגזע עץ דקל שטופל נגד חידקונית הדקל. העץ נמצא בפארק כפר סבא, ליד הפסל ״משה״ של ניצן אבידור. הכיתוב בפתק:

בעץ זה בוצע טיפול נגד חדקונית הדקל
‎🚫 אין להוריד סימון זה
‎🚫 אין לאכול פרי מעץ זה

בישראל התגלה המזיק לראשונה ב-1999 במטעי תמר בצפון ים המלח. מאז הוא התפשט מאזור אילת, דרך הערבה, בקעת הירדן ועד לאזור הצפון. בשנת 2010 פרסם משרד החקלאות ופיתוח הכפר הוראות להתמודדות עם המזיק בעצי נוי.[3] גרסה מעודכנת של ההוראות יצאה באפריל 2015.[4] הטיפול מבוסס על אימידקלופריד, ולכן מתאים רק לטיפול בעצי נוי, שכן, למרות רעילותו הנמוכה יחסית ליונקים, אסור לאכול מפרי עץ שטופל בחומר (ראה בפתק שבתמונה משמאל).

בנהריה, בקריית מוצקין, בחיפה ובראשון לציון כבר נכרתו עצים מתים מחשש לנפילה פתאומית על מכוניות או על עוברים ושבים. עצים רבים נפגעו מיבנה ועד גדרה. ב-2016 נאלצה עיריית ראשון לציון לכרות את שדרת הדקלים המפורסמת בגן המושבה אחרי שרוב העצים נפגעו על ידי החדקונית ב-2014.

ב-2015 ו-2016 החלו ערים בשרון בטיפול מונע נגד המזיק בדקלים שבשטחים הציבוריים,[5] ובסילוק עצים מתים, ויצאו בקול קורא לתושבים לטפל בדקלים בחצרות הפרטיות.[6]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]