חוק הספאם (סעיף 30א' לחוק התקשורת (בזק ושידורים) תשמ"ב - 1982)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חוק הספאם הוא כינוי לסעיף 30א' לחוק התקשורת (בזק ושידורים) תשמ"ב – 1982 הקובע איסור בשליחת הודעה ובה 'דבר פרסומת' לנמען שלא הביע את הסכמתו לכך.

החוק אוסר על משלוח דואר זבל אלקטרוני, הכולל שליחת דואר אלקטרוני מסרון או הודעה באפלקציות למסריים מידיים (כגון וואטסאפ), ביצוע שיחת ספאם, ושליחת דואר זבל בפקס, אך אינו אוסר על שליחת דואר זבל מודפס. כמו כן החוק מחריג שליחת תוכן פוליטי, תוכן מגורמים ממשלתיים, ותוכן שאינו הצעה לרכישה של מוצר או שירות או תרומה מהאיסור לשליחת דואר זבל[1].

בחוק הספאם נקבע בין היתר פיצוי של 1,000 ש"ח ללא הוכחת נזק בעבור כל הודעה שהנמען קיבל ללא הסכמתו.

החוק נחקק במאי 2008 כתיקון 40 לחוק התקשורת ומאז נחקקו מספר הוספות לחוק, בהן הרחבות להגדרת 'דבר פרסומת' גם להודעה המבקשת תרומה, הרחבת האיסור על ביצוע שיחה אוטומטית וצינתוק על כל תוכן שהוא כלומר אף שלא הוצע לנמען לרכוש מוצר או לתרום וכן אפשרות לתובענה ייצוגית על עבירה זו.

תהליך החקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקע לחוק הם נתונים שהוצגו בוועדה בכנסת לפיהם מדינת ישראל היא שיאנית בהקשר לבעיית דואר הזבל, כמו כן ממוחים מתחום מערכות המחשוב הציגו בפני הוועדה את הנזקים הרבים להם גורם דואר הזבל, הוועדה עסקה גם במטרד המשמעותי למשתמשים בדואר אלקטרוני ובמסרונים הנגרם על ידי דואר הזבל ושיחות הספאם[2].

החוק נידון והוכן להעברתו במליאה על ידי ועדה משותפת לכלכלה ולמדע בראשות חבר הכנסת משה כחלון.

החוק עבר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת השבע עשרה ב-27 במאי 2008.

הוראות החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשון החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ישגר מפרסם דבר פרסומת באמצעות פקסימיליה, מערכת חיוג אוטומטי, הודעה אלקטרונית או הודעת מסר קצר, בלא קבלת הסכמה מפורשת מראש של הנמען, בכתב, לרבות בהודעה אלקטרונית או בשיחה מוקלטת; חיוג לנמען באמצעות מערכת חיוג אוטומטי בלא הסכמת הנמען כאמור ייחשב הפרה של הוראות סעיף זה, גם אם החיוג הופסק בטרם נענתה השיחה ובחיוג של הנמען למספר שממנו בוצע החיוג מושמע לו דבר פרסומת;

חוק התקשורת (בזק ושידורים) סעיף 30א.

עיקרי החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסור בחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. שליחת דבר פרסומת לנמען ללא הסכמתו.
  2. דבר פסומת כולל: הצעה לרכישת חפץ, בקשת תרומה.
  3. חיוג אוטומטי לנמען שלא הביע את הסכמתו לכך ובו הצעה לחזור למתקשר גם כאשר לא מוצע בשיחה ובטלפון שאליו נתבקש לחזור דבר פרסומת או בקשת תרומה.
  4. ביצוע צנתוק בכל אופן שהוא.
  5. חובה לציין על הודעות (הנשלחון בהתהם לחוק) את מהותן כגון 'פרסומת' 'תעמולה' 'בקשת תרומה' במקום בולט וברור.
  6. חובה על מתן אפשרות הסרה מרשימת התפוצה בכל הודעה שנשלחת.

המותר בחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. שליחת הודעה חד פעמית לבית עסק ובו הצעה לקבלת תוכן.
  2. שליחת הודעות מגורמים פוליטיים.
  3. שליחת הודעות מגורמי ממשל והצלה.
  4. ביצוע שיחה על ידי נציג אנושי אף כאשר מוצע ללקוח דבר פרסומת. (כל שאין בזה הטרדה).
  5. שליחת דבר דואר מודפס גם כאשר הוא דבר פרסומת.

ענישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוק נקבע כי העובר על הוראה זו דינו קנס קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין.

בנוסף לכך נקבע בחוק פיצוי של 1,000 שקלים ללא הוכחת נזק (פיצוי לדוגמה) על כל הודעה שנשלחה בניגוד לחוק.

שוגר דבר פרסומת ביודעין בניגוד להוראות סעיף זה, רשאי בית המשפט לפסוק בשל הפרה זו פיצויים שאינם תלויים בנזק (בסעיף זה – פיצויים לדוגמה), בסכום שלא יעלה על 1,000 שקלים חדשים בשל כל דבר פרסומת שקיבל הנמען בניגוד להוראות סעיף זה.

חוק התקשורת (בזק ושידורים) סעיף 30 א' (י'- 1)

הרחבות לחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיקון מס' 72[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיקון מספר 72 שעבר בכנסת ב-23 במאי 2018 מרחיב את הגדרת המונח 'דבר פרסומת' וכולל בו גם מסרים שמטרתם לגרום לנמען לחייג למספר המצוין במסרים אלה אם על ידי שיחה אוטומטית או על ידי צנתוק, אף אם מטרתו של מבצע השיחה אינו לשכנע את מקבל השיחה לרכוש מוצר או לתרום[3][4].

הרחבת החוק נועדה למנוע את השימוש הרחב הקיים בפעולות של חיוג אוטומטי וצנתוקים שנעשו על ידי מערכות של שירותי תוכן שונים, מפעילים אלו השתמשו בפרצה בחוק שאינה אוסרת אלא על הודעה שהיא דבר פרסומת כהגדרתה בחוק (רכישת מוצר או בקשת תרומה) ורווחיהם נבעו מתמלוגי הקשר של חברות הסלולר[5].

פסיקות משמעותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 2014 נקבעה הלכה בבית המשפט העליון בעניין גובה הפיצוי על כל הודעת זבל. בפסק-דין[6] על שני ערעורים בתיקים שהגיעו מבית-המשפט לתביעות קטנות ונדחתה בקשתם לערעור במחוזי. השופט אליקים רובינשטיין הותיר בידי השופטים את שיקול הדעת להפחית את הפיצוי, כאשר נקודת המוצא היא הסכום המרבי הקבוע בחוק, ממנו יש להפחית במקרים המתאימים. השופט הזכיר שעל-פי החוק, אם הנמען לא אישר את שליחת ההודעות אליו, אסור למפרסם לשלוח הודעות, ולכן גם מבלי שהנמען יבקש את הסרתו מהרשימה, המפרסם עובר על החוק וחייב בפיצויו של הנמען. ב-21 ביוני 2015 קבע[7] בית המשפט לתביעות קטנות בקריות, פיצוי שיא של 617 אלף ש"ח בגין הפצת דואר זבל, ב-87 תביעות שאוחדו להליך אחד כנגד חברת "אור הקסם". בפסקי דין אחרים נפסקו פיצויים של עשרות או מאות שקלים להודעה.

ביקורת על יעילותו של החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עומר כביר, הספאם החדש - ככה זה עובד, כלכליסט, ‏1 בדצמבר 2009
  2. ^ פרוטוקול מס' 1, ישיבת הוועדה המשותפת כלכלה ומדע, הגבלת הפצת פרסומות ברשתות תקשורת, יום שני, כ"ט בחשוון התשס"ז (20 בנובמבר 2006), שעה 12:00
  3. ^ תיקון 72 לחוק התקשורת (בזק ושידורים) התשע"ח 2018
  4. ^ עו"ד טל קפלן, עו"ד טל קפלן, ישראל: תיקון לחוק הספאם מרחיב את המונח "דבר פרסומת", www.law.co.il
  5. ^ מתוך דברי ההסבר להצעת החוק
  6. ^ פסק דינו של השופט א. רובינשטיין ברע"א 2904/14 גלסברג ואח' נ' קלאב רמון בע"מ ואח', לגבי קביעת גובה הפיצויים על דואר זבל וביטול חובת בקשת הסרה (יולי 2014)
  7. ^ ליאת בר סתו, גיא ליברמן, 22 ביוני 2015