חוק התקשורת (בזק ושידורים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוק התקשורת (בֶּזֶק ושידורים), התשמ"ב-1982, הוא חוק שנועד להסדיר את פעילות תחום התקשרות בישראל. החוק אושר ב-28 ביולי 1982 ועודכן מאז מספר רב של פעמים.

עד שנת 2002 נקרא החוק "חוק הבזק", בשנה זו שונה שם החוק ל"חוק התקשורת (בזק ושידורים).[1]

החוק מסדיר את אופן הפעולה של חברות בעלות רישיון לשירותי תקשורת (חברות סלולר, ספקיות אינטרנט, חברות תשתית קווית) וכן חברות בעלות רישיון שידור (חברות כבלים ולווין).

עיקרי החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

רישיון לשירותי תקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סעיף 2 לחוק מגדיר כי אדם לא יספק שירותי תקשורת אלא אם כן קיבל רישיון משר התקשורת. עם זאת, סעיף 3 מגדיר מספר סייגים שאחד מהם קובע כי תחנת רדיו ששידרה חמש שנים ברציפות לפני 1999, תקבל רישיון. סעיף זה תוקן על מנת להסדיר את חוקיות השידורים של ערוץ 7 באותה התקופה, אך בג"ץ פסל אותו ב-2002 עקב עתירה של אחדים מחברי הכנסת. בפסק הדין קבע בית המשפט העליון כי:

תכלית זו, של מתן רשיון וזכיון לתחנות רדיו אשר פעלו ללא רשיון וזכיון כדין, אינה ראויה בעליל. היא נותנת פרס למי שפעלו שלא כדין, ובכך מהווה פגיעה קשה בשלטון החוק.

למרות זאת הסעיף עדיין קיים בחוק נכון ל-2015.

  • סעיף 4ז אוסר על בעל הרישיון התניית שירות בשירות ללקוח, אלא אם כן קיבל אישור לכך משר התקשורת.
  • סעיף 4ט קובע כי על ספקי האינטרנט החובה להזהיר את הלקוחות מפני הסכנות הקיימות באינטרנט ואף להציע בחינם שירות לסינון אתרים עם תכנים פוגעניים.
  • סעיף 5א מתייחס לניידות המספרים וקובע כי בעל רישיון מחויב לאפשר ללקוח לנייד את המספר שברשותו לכל חברה אחרת.

רישיון לשידורי כבלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סעיף 6ז קובע כי אדם לא ישדר שידורי כבלים אלא אם כן קיבל רישיון מאת המועצה לשידורי כבלים ולווין וכן לא יקים מוקד שידור אלא אם כן קיבל אישור משר התקשורת.
  • סעיף 6יא2 מתייחס לחובה להציע ללקוח "חבילה צרה" (חבילת יסוד), של מבחר ערוצים מצומצם במחיר מוזל, כאשר המחיר המרבי נקבע על ידי השר.

שידורי טלוויזיה באמצעות לווין[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סעיף 6מד מחייב רישיון לאדם המעוניין לשדר שידורי טלוויזיה באמצעות לווין.
  • סעיף 6ס מתייחס להתקנת צלחת לווין על גג בית משותף קובע כי במידה ומבקש ההתקנה ובעל הזכויות בגג לא הגיעו להסכמה, רשאי המפקח לאשר התקנת הצלחת.

הוראות ביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סעיף 12א אוסר גביית תשלום מלקוח למוקדי החירום לסיוע לנפגעי תקיפה מינית ולעזרה ראשונה נפשית.
  • סעיף 13 מחייב את בעל הרישיון לספק שירותי תקשורת לכוחות הביטחון, בנוסף הסעיף פוטר את בעל הרישיון מאחריות פלילית או אזרחית לכל מעשה שעשה במילוי סעיף זה.
  • סעיף 13א מתייחס לשעת חירום ולהגדרת מצבים כגון: הכרזה על מצב מיוחד בעורף, אירוע אסון המוני, הפעלת מל"ח או פגיעה משמעותית במערכות התקשרות בשל אירוע טרור, אסון טבע או פגיעה משמעותית בשלום הציבור וכן תקלה משמעותית ברשת בעל הרישיון.

במקרים בסעיף 13 ו-13א רשאי שר התקשורת או נציג מערכת הביטחון בהתאמה, להורות לבעל הרישיון על ביצוע פעולות הכרחיות לצורך שמירה על ביטחון המדינה או המשך אספקה סדירה של שירותי תקשורת:

1. הגבלת שירותי תקשורת באזורים מסוימים או הפסקה מלאה של מערכות תקשורת.

2. העמדת מערכות התקשורת לרשות כוחות הביטחון לצורך כל שימוש.

גם במקרה זה בעל הרישיון פטור מאחריות פלילית או אזרחית לכל מעשה שביצע תחת סעיף זה, למעט נזק הנובע מפעולה מכוונת או מרשלנות חמורה של בעל הרישיון.

הפצת פרסומות (דואר זבל)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הליכים משפטים והליכי חקיקה ארוכים[2]במאי 2008 אושר תיקון סעיף 30א (שיגור דבר פרסומת באמצעות מיתקן בזק), הסעיף קובע שאין לשלוח דבר פרסומת (שהגדרתו בחוק: "מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת") באמצעות פקסדואר אלקטרוני, מערכת חיוג אוטומטי או SMS, אלא אם כן הנמען הסכים לכך מראש בכתב או בשיחה מוקלטת. בתיקון נוסף, שתוקפו מאוגוסט 2016, הוטלה הגבלה זו גם על משלוח בקשת תרומה ותעמולה (למעט תעמולה פוליטית ובקשת תרומה למסע בחירות).[3]

על פי הסעיף בית המשפט יכול לפסוק פיצוי של עד 1,000 ש"ח לכל הודעת דואר זבל שנשלחה למנוי. תובעים רבים זכו בסכומי כסף שונים, במספר בתי משפט, כפיצוי לפי חוק זה.[4]

הטרדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 30 קובע שהטרדה באמצעות מתקן תקשורת (כגון סלולר, מחשב וכו'), "באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז שלא כדין, דינו – מאסר שלוש שנים."

פגיעה במתקן תקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • על פי סעיף 29, פגיעה פיזית במתקן תקשורת כמו עמוד טלפון, כבלי תקשורת או אדם אשר מונע ומעכב העברת תקשורת בכל דרך שהיא, דינו - מאסר שלוש שנים.
  • הריסת מתקן תקשורת או גרימת נזק למתקן כתוצאה מרשלנות מהווה קנס של 40,800 שקלים, כך על פי סעיף 36.
  • במטרה למנוע פגיעה אפשרית בתקשורת, סעיף 36 אוסר על חפירה בעומק של יותר מ-50 ס"מ בשטחים עירוניים ובין עירוניים, ללא קבלת אישור מבעל הרישיון.
  • סעיף 38 קובע פיצויים לבעל הרישיון שציוד התקשורת שלו נפגע בשל ציוד הנדסי שפעל במקום.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]