חמשתם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חֲמִשְׁתָּם
Пятеро
חמשתם.jpg
כריכת הספר
מידע כללי
מאת זאב ז'בוטינסקי
איורים Mad
שפת המקור רוסית
סוגה רומן היסטורי
תורגם לשפות עברית, אנגלית,[1] צרפתית,[2] גרמנית[3]
הוצאה
הוצאה ערי ז'בוטינסקי (הוצאת ספרים) בע"מ
הוצאה בשפת המקור Парижъ: Ars
שנת הוצאה 1933
מספר עמודים 248 (במהדורה העברית)
הוצאה בעברית
הוצאה תש"ז (בסביבות 1947)
תרגום י"ה ייבין וחנניה ריכמן
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 001205255
זאב ז'בוטינסקי

חֲמִשְׁתָּם (ברוסית: Пятеро ; נהגה: Piatero) הוא אחד משני הרומנים ההיסטוריים שכתב זאב ז'בוטינסקי (השני הוא "שמשון").

היצירה והוצאתה לאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'בוטינסקי מספר בהקדמה לרומן כי תיאר בו דמויות אמיתיות שפגש בעיר אודסה, עיר מולדתו, בילדותו ובנעוריו.[4] הוא מביע רחשי אהבה לעיר, המשמיעה באוזניו את "שיר השירים של האנושות: מאה לשונות";[5] הוא תופס אותה כעיר אוניברסלית אשר "כמה עמים מכל קצוי אירופה נתקבצו הנה, כדי לבנות עיר אחת על תלה"`[5] חוקר הספרות יהודה פרידלנדר מסביר שביצירתו של ז'בוטינסקי חמשתם משתקף "עולמו של יהודי מתבולל באודיסה הרב־תרבותית"; וזאת לצד "עולמו של הסופר הרוסי המשתקף בסיפוריו הקצרים; והרומן שמשון משקף את העולם היהודי־ציוני־רוויזיוניסטי".[6] ההיסטוריונית סבטלנה נטקוביץ' מציינת, כי ז'בוטינסקי השלים את עבודתו על הרומן "בתקופה שבה חברי התנועה הרוויזיוניסטית הצביעו בעד פרישת התנועה מן ההסתדרות הציונית ובעד הקמת ההסתדרות הציונית החדשה (הצה"ר)".[7]

החיבור נכתב "פרקים-פרקים",[8] פורסם בהמשכים בשבועון הציוני "ראזסווייט" (בעברית "השחר") בפריז במהלך שנת 1933, ונדפס כספר בשנת 1936.[9] תהליך זה של בניית הרומן ופרסומו היה "כמיטב המסורת של הז'ורנאליזם במאה התשע־עשרה", כדבריה של החוקרת ניצה פרילוק.[10]

הספר ראה אור בעברית, ככרך ג', בסדרת כתבי זאב ז'בוטינסקי, בתרגומם של יהושע השל ייבין וחנניה ריכמן בהוצאת ערי ז'בוטינסקי.[11]

נושאים ועלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"יהודי אודסה" איורו של ג'ון בושן טלפר (John Buchan Telfer) משנת 1876

נושאי הספר הם תולדות יהדות רוסיה בתחילת המאה ה-20, כפי שכותב המחבר בהקדמה: "תחילת סיפור זה מחיי אודיסה הקודמת נעוצה בעצם־ראשיתה של המאה שלנו. שנותיה הראשונות של מאה זו נקראו אז בפינו "אביב" במובן של התעוררות ציבורית ומדינית, ובשביל בני־דורי היה זה גם אביב אישי - תקופת העלומים האמיתית של גיל־עשרים".[12] אולם ההקדמה האופטימית אך משחזרת את התקוות הרמות, אשר נכזבות ומתפוגגות בהמשך היצירה. כך למשל, על פי ההיסטוריונית סבטלנה נטקוביץ': "יותר משהוקדש הרומן "חמשתם" לתיאור אווירת הנעורים באודסה והאביב הפוליטי של תחילת המאה ולהאדרתם, הוא עסק למעשה בתיעוד התפוררותם של הנעורים הללו בלחץ אירועי האביב ההיסטורי. ביצירה מתחיל האביב הפוליטי בדיבורים מהוססים בגנות המשטר ובמהרה מתפתח לגל גובר של אלימות, הפקרות ובגידות. דווקא אביב פוליטי זה היה אחראי ברומן לחיסול אביב הנעורים של בני דורו".[13]

הספר עוסק בהשפעתם של תהליכים היסטוריים גורליים על יהדות מזרח אירופה, כגון: מודרניזציה, המרות דת רבות לנצרות, הגירה (בעיקר לארצות הברית), פעילותם של מהפכנים ותנועות מהפכניות נגד הצאר הרוסי ומשטרו, התרחבות העבריינות בערים הגדולות, ותהליכי התבוללות יהודית מואצת בחברה הרוסית, המשתלשלים מהמודרניזציה ומהמהפכנות הרוסית. ההיסטוריונית סבטלנה נטקוביץ' סוברת כי "חמשתם" הוא "כפנאופטיקון של ההתבוללות היהודית באודסה"; לראשונה עסק ז'בוטינסקי הסופר בהתבוללות היהודית "במחזה החברתי "נכר" שנכתב בשנים 1908-1907. אף שב"נכר", כמו ב"חמשתם", הזדהה ז'בוטינסקי עם עמדתם של בעלי העסקים היהודים המסורתיים, במחזה הוא התייחס בעיקר לדמויותיהם של הצעירים הסוציאליסטים. ברומן, לעומת זאת, הדמויות הפועלות ונושאי מערכת הערכים של היצירה היו בני הבורגנות האודסאית המתבוללת שבה גדל ז'בוטינסקי עצמו".[14]

דמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילת הרומן מגוללת את סיפורה של משפחת מילגרוֹם, משפחה יהודית משכילה ואמידה מהעיר אודסה. המשפחה כוללת את האם אננה מיכאילוֹבנה והאב איגנץ אלברטוֹביץ' וחמשת ילדיהם - המציגים חמש תגובות למשבר שיצרו עידן האורות, ההשכלה והנאורות אצל יהודי מזרח אירופה, שהיוו את רובה של היהדות במפנה המאה העשרים, או חמש דרכים אל ההתבוללות שבהן מהלכים גיבורי הספר (על פי סדר לידתם):

  • הבכורה מרוּסְיָה, היא אדמונית שיער, שבנעוריה אהבה לתנות אהבים עם בחורים רבים; "מתאהבת בימאי רוסי מן האצולה",[15] אבל "נישאת לרוקח יהודי קרתני"[16] בשם סמוֹילו קוֹזוֹדוֹי (קרוב משפחה רחוק של אמה, המייצג את המוני היהודים של תחום המושב.[17]) מרוסיה "מייצגת את הארוטיות היצרית ומלאת החיים ואת ההתברגנות".[18] "ונספית בשריפה שפרצה בדירתה, בהקריבה עצמה כדי לגונן על בנה הפעוט".[19]

– מַרקוֹ, יש בעירנו דוקטור ציוני אחד, ולו – משרתת הַפְּקָה. פעם אחת הגישה תּה באספה בביתם, ואשת הדוקטור שאלה אותה אחר-כך: "המוצא חן הדבר בעיניך?" והפּקה ענתה בכובד-ראש, בנעימת כניעה לגורל: מה לעשות, גברת, נצטרך לנסוע לפלשתינה!

הוא נעלב. מצא, שאין הנידון דומה לראיה, ובכלל – מעשה-הפּקה אינו אלא בדיחה נושנה, כבר שמע אותה עשר פעמים.

– אגב, מרקוֹ, – אמרתי תוך פיהוק, – אם כבר תבקש לך אומה, למה לא תיספח אל הציוֹנים?

הוא לטש את עיניו העגלגלות ונעץ אותן בי מתוך השתוממות גמורה; ניכר היה לפי מבטו, שאפילו בשעה חמש לפנות בוקר, ואפילו בדרך הלצה בלבד, אין אדם מיושב בדעתו יכול להגיע לידי מחשבת-תעתועים שכזו".[21]

סופו של מרקו: "הוא טבע בנהר הנייבה כשנחלץ לסייע לאישה בלתי מוכרת, שזעקתה נשמעה בלילה חשוך".[22]

  • ליקה, הייתה נערה יפה "כמלאך וזדונית כשטן",[23] שהצטרפה אל חוגי המהפכנים הקומוניסטים ברוסיה; משטרת הצאר אסרה אותה בבית סוהר, ואחר כך נשלחה לגלות בצפון רוסיה; משם ברחה למערב אירופה; שם היא התחברה לגבר איטלקי ועבדה כאשת מודיעין וריגול של חוגי המהפכנים הקומוניסטים. "מייצגת את ההתמסרות למרקסיזם", לקומוניזם ולבולשביזם.[24] "וסופה שהוצאה להורג בתקופת הטיהורים של סטלין".[25]
  • סיריוֹז'ה, נמשך לפואטיקה, לציור ולמוזיקה, להתגנדרות, להנאות החיים ולבזבוז כספים; היה היה לחברם של עבריינים בנמל אודסה, ואף גנב כספים מקרוביו; באופן משונה, היה מיודד עם אם ובתה מן החברה הגבוהה של אודסה, המאוהבות בו;[26] מייצג את "הפנייה לניהיליזם ולעולם הפשע".[27] "ומתעוור מחומצת גופרית שהותזה בפניו בידי הבעל הנוקם".[28]
  • טוֹריק (קיצור חיבה לשמו ויקטור), היה "תלמיד בית ספר שקדן, רציונל ומעשי",[29] ונחשב לאדם אמין ואחראי. מייצג את "ההתנצרות האופורטוניסטית והמחושבת" שהייתה נחלתם של חוגים רחבים ביהדות אירופה מאז שלהי המאה ה-18.[30]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בשנת 1947 תורגמו לאנגלית פרקים אחדים מ"חמשתם", סימול התיק: א 4 - 14/ 8, בארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל; מהדורה באנגלית, ראתה אור בהוצאת Cornell University Press בניו יורק, בשנת 2005
  2. ^ מהדורה בצרפתית, ראתה אור בהוצאת Editions des Syrtes, בשנת 2006
  3. ^ מהדורה בגרמנית, ראתה אור בהוצאת DIE ANDERE BIBLIOTHEK, בשנת 2012.
  4. ^ זאב ז'בוטינסקי, חֲמִשְׁתָּם, (תרגום מרוסית: י"ה ייבין וחנניה ריכמן), ירושלים: הוצאת ערי ז'בוטינסקי (הוצאת ספרים) בע"מ, תש"ז, (להלן, חמשתם, תש"ז), עמ' 10-9.
  5. ^ 5.0 5.1 חמשתם, תש"ז, עמ' 238.
  6. ^ יהודה פרידלנדר, "הערות ליצירתו הספרותית של זאב ז'בוטינסקי", בתוך: עיונים בתקומת ישראל: איש בסער - סדרת נושא 3, (עורכים: אבי בראלי, פנחס גינוסר), באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון, 2004, עמ' 288.
  7. ^ סבטלנה נטקוביץ', בין ענני זוהר: יצירתו של ולדימיר (זאב) ז'בוטינסקי בהקשר החברתי, עריכה לשונית: ליאורה הרציג, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס - האוניברסיטה העברית, 2015, (להלן, נטקוביץ'), עמ' 270.
  8. ^ חמשתם, תש"ז, עמ' 7.
  9. ^ В. Жаботинскій, Пятеро, באתר הספרייה הלאומית. סימול הספר: ז'- 4/ 4, באתר ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל. הספר ברוסית ראה אור גם בהוצאת JABOTINSKY FOUNDATION בניו יורק, בשנת 1957; בהוצאת BIBLIOTEKA ALIA בירושלים בשנת 1990; ובהוצאת Optimum באודסה בשנת 2000.
  10. ^ ניצה פרילוק, " "חמישתם" של דבוטינסקי: סיפור על אהבה ועיר", האומה, 155, אביב תשס"ד 2004, (להלן, פרילוק), עמ' 76.
  11. ^ זאב ז'בוטינסקי, חֲמִשְׁתָּם, (תרגום מרוסית: י"ה ייבין וחנניה ריכמן), ירושלים: הוצאת ערי ז'בוטינסקי (הוצאת ספרים) בע"מ, תש"ז.
  12. ^ חמשתם, תש"ז, עמ' 9.
  13. ^ נטקוביץ', עמ' 236.
  14. ^ נטקוביץ', עמ' 270.
  15. ^ פרילוק, עמ' 77.
  16. ^ פרילוק, עמ' 77.
  17. ^ נטקוביץ', עמ' 236.
  18. ^ נטקוביץ', עמ' 236.
  19. ^ פרילוק, עמ' 77.
  20. ^ נטקוביץ', עמ' 236.
  21. ^ חמשתם, תש"ז, עמ' 59.
  22. ^ פרילוק, עמ' 77.
  23. ^ חמשתם, תש"ז, עמ' 245
  24. ^ נטקוביץ', עמ' 236.
  25. ^ פרילוק, עמ' 77.
  26. ^ דן מירון, הגביש הממקד, פרקים על זאב ז'בוטינסקי המספר והמשורר, ירושלים, הוצאת מוסד ביאליק, תשע"א, עמ' 25.
  27. ^ נטקוביץ', עמ' 236.
  28. ^ פרילוק, עמ' 77.
  29. ^ פרילוק, עמ' 77.
  30. ^ נטקוביץ', עמ' 236.