יוסף נדבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוסף נדבה, 1986

יוסף נדבה (Nedava;‏ 15 בספטמבר 191518 בפברואר 1988) היה היסטוריון, חוקר תולדות הציונות ותולדות עם ישראל, סופר, משפטן, פרופסור למדע המדינה, מתרגם, עיתונאי ופובליציסט, שהיה מזוהה עם התנועה הרוויזיוניסטית.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נדבה נולד בעיר בַּאלטָה שדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) ב-15 בספטמבר 1915. בשנת 1925 עלה עם משפחתו לארץ ישראל. המשפחה התיישבה בתל אביב ונדבה למד בגימנסיה העברית "הרצליה". בגיל 13 מתה עליו אמו[1]. בגיל 16 הצטרף לתנועת בית"ר, וכבר בגיל 17 החלו להתפרסם רשימותיו בעיתונות המקומית ובחו"ל.

לאחר סיום לימודיו בגימנסיה יצא ללמוד משפטים בלונדון. בזמן לימודיו ערך את ביטאון הנוער הרוויזיוניסטי ושימש סופרם של עיתונים שונים, לרבות "הירדן", "המשקיף" ו"ג'ואיש כרוניקל". נדבה נהג לבקר במושבי הפרלמנט הבריטי, וכך עמד מקרוב על ההווי הפרלמנטרי באנגליה. ב-1938 סיים בהצטיינות את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת לונדון.

בלונדון הכיר נדבה מקרוב את זאב ז'בוטינסקי, בו ראה את המבטא הנאמן של הדרך הציונית ואת האישיות היהודית הגדולה ביותר של הדור. לימים, תיאר בתוכנית ששודרה ב"קול ישראל" כמה ממפגשיו עם ז'בוטינסקי – אחד מהם היה ב-1937, כאשר הופיע ז'בוטינסקי בפני ועדת פיל[2].

בין השנים 19401946 היה נדבה המזכיר המדיני של ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח), שמקום מושבה היה בירושלים, וטיפל גם בבעיותיהן של משפחות עצורי האצ"ל והלח"י עם שלטונות המנדט הבריטי. באותן שנים (שנות מלחמת העולם השנייה) שידר בתחנת הרדיו המנדטורית "קול ירושלים" בתוכנית שבועית שנקראה "אישים בחדשות"[3]. התוכנית כללה פרשנות על מהלכי המלחמה, ופרטים ביוגרפיים על האישים שניהלוה. אנשים רבים באו לשמוע את הרצאותיו בענייני השעה. גם לאחר שנים היו רבים שזכרו את דברי העידוד בפרשנותו בשעה הקשה שעמד היישוב כאשר צבאו של רומל התקרב לארץ ישראל.

עם קום המדינה המשיך בפרשנות ב"גלי צה"ל", היה חבר מערכת העיתון "הבוקר" ושליח ידיעות אחרונות לארצות הברית. סיקר אירועים רבים ובהם שיחות שביתת הנשק ברודוס, שיחות הנפט באיראן, הפיכת מוחמד מוסדק באיראן והבאת עצמותיו של הרצל לישראל (אירוע שהיה משמעותי ומרגש במיוחד עבורו).

בשנים 19521954 שימש עורך השידור העברי של קול אמריקה בארצות הברית[4] וסופר משדר מארגון האומות המאוחדות. באותה תקופה השתלם ב New School of Social Research בתורת הנאום ותרבות הדיבור בציבור, תחום שנדבה ייחס לו חשיבות רבה. לאחר מכן העביר קורסים רבים בתורת הנאום בקרב גופים אקדמיים וציבוריים, בהם אוניברסיטת בר-אילן ובית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה[5]. לימוד התחום היה בבחינת חידוש בישראל.

ב-1954 קיבל תואר דוקטור למשפטים באוניברסיטת לונדון וב-1970 קיבל תואר דוקטור שני בהיסטוריה בת זמננו, מטעם אוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה.

בשנת 1965 זכה בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר[6].

במשך השנים שימש כמרצה במוסדות אקדמיים שונים:

היה חבר מליאת רשות השידור בשנים 19771979. ב-1981 הוצב במקום ה-10 ברשימת התחיה לקראת הבחירות לכנסת העשירית. עם צאתו לגמלאות עבר לגור בירושלים.

נדבה כתב ערכים לאנציקלופדיה העברית ביניהם הערך על הציונות, וכן כתב ערכים לאנציקלופדיה יודאיקה. הוא היה עורך המהדורה העברית (כולל הוספת פרקים העוסקים בהיסטוריה של עם ישראל) של הסדרה "התקופות הגדולות בהיסטוריה של תרבויות העולם" מספרי "טיים-לייף", הוצאת מעריב 1976 - 1984 והשתתף והיה חבר המערכת של הסדרה: "התקופות הגדולות בהיסטוריה של ארץ ישראל" (עורך ראשי נפתלי ארבל), רביבים, 1983-1980.

נדבה הלך לעולמו ב-18 בפברואר 1988. הוא הובא לקבורה בהר המנוחות בירושלים[9]. לאחר מותו הנציחה עיריית ירושלים את זכרו בקריאת רחוב על שמו בשכונת פסגת זאב (הקרויה ע"ש זאב ז'בוטינסקי).

פעילותו הציבורית ועמדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נדבה פעל למען טיהור שמו של יוסף לישנסקי, איש ניל"י, ולמען יובאו עצמותיו של לישנסקי לקבורה ממלכתית; ואכן באוגוסט 1979 הועברו עצמותיו של לישנסקי, בטקס ממלכתי-צבאי, להר הרצל, והוא נקבר בסמוך לקברו של אבשלום פיינברג[10].

היה משוכנע בחפותם של אנשי הימין אב"א אחימאיר, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, שהואשמו ברצח ארלוזורוב, ולחם למען הכרת הממסד בכך. כמו כן עשה רבות להנצחתם של עולי הגרדום.

בין הספרים שכתב וערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הלורד יאשיה וודג’בוד (=ג'וזאיה קלמנט וג'ווד), אחיאסף, תש"ג,
  • מדינאים בריטיים בימינו, אומה ומולדת, 1946
  • ספר עולי הגרדום, תל אביב, 1952
  • טריביטש לינקולן :פרשת חיים סוערים, הוצאת שמואל זימזון, תל אביב, 1956
  • תורת הנאום, הדר, 1957 ‬ (יצא במספר מהדורות)
  • יהודים מפרסמים במדיניות, ש. זימזון, 1957.
  • רבי עקיבא ובר כוכבא, מסדה, 1960
  • ניל"י - תולדותיה של העזה מדינית, שוקן, 1961 (יצא במספר מהדורות)
  • נגוהות מן העבר, רשפים, 1961 ‬
  • תולדות העיתונות מראשיתה ועד ימינו (כרך מתוך האנציקלופדיה תבל ומלואה), מ’ מזרחי 1962
  • תולדות המשטרים מראשיתם ועד ימינו (כרך מתוך האנציקלופדיה תבל ומלואה), מזרחי, 1963 ‬
  • דמות האישה בעיני ז’בוטינסקי, (דפוס המרכז), 1963
  • נואמים מפרסמים בהיסטוריה, מ. מזרחי, 1964 ‬
  • איך לדבר בצבור, הוועד המרכזי של הסתדרות הפקידים - המחלקה לתרבות ולחינוך מקצועי, 1964
  • זאב ז'בוטינסקי, ההנהלה העולמית ברית חדות-הצה"ר, תשכ"ד
  • 105 ימי דב גרונר האחרונים, מרחב ירושלים, 1965, (מהדורה נוספת, מו"ל א. אורן, תל אביב 1988.)
  • גרדומים בקהיר, מרחב, 1965.
  • דרכו של לוחם עברי - סיפור חייו של יוסף שמחון, הוצאת "מרחב", 1965
  • המשפט / אב"א אחימאיר: (מבוא מאת יוסף נדבה), הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, 1968
  • Trotsky and the Jews, Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1972
  • יוסף לישנסקי איש ניל"י : כתבים, מכתבים, דברי זכרונות / עריכה :יוסף נדבה, הדר, 1977 ‬
  • חיפה, אוליפנט והחזון הציוני /העורך- יוסף נדבה 1978
  • סכסוך ישראל ערב : המקורות, ניתוח המסמכים והתעודות ודברי פרשנות / עריכה והקדמה יוסף נדבה, רביבים, 1983
  • זאב ז’בוטינסקי הדרך אל הרויזיוניזם הציוני : קובץ מאמרים ב"ראזסוויט" לשנים 1923-1924; עריכה והקדמה: יוסף נדבה, מכון ז’בוטינסקי בישראל, תשמ"ד
  • יוסף, איש ניל"י : אחרית-דבר / עריכה ומבוא: יוסף נדבה, אגודת חשמונאי-מרכז לחינוך ולתרבות, תשמ"ו ‬
  • הנאשם השני : מאבקו של צבי רוזנבלט לגילוי האמת / עריכה והקדמה יוסף נדבה, מכון ז’בוטינסקי בישראל, (תשמ"ו 1986)
  • מי גרש את הבריטים מארץ ישראל : עובדות ומקורות תל אביב : העמותה להפצת תודעה לאומית, 1988
  • בין חזון לחזון : מסות ורשימות, רפאל חיים הכהן, 1989 תשמ"ט ( לקט מאמרים - התפרסם לאחר מותו)
  • טרוצקי והיהודים[11] (נכתב במקור באנגלית תורגם אחר מותו על ידי יוסף כרוסט), ר. ח. הכהן, תש"ן

מתרגומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מאוחר יותר פרסם ספר ושמו "לאמי", והקדיש אותו לזכרה. הספר תורגם גם לרוסית ב-1993.
  2. ^ ב-1937 הופיע ז'בוטינסקי בפני ועדת פיל. כיוון שמנעו ממנו להיכנס לארץ ישראל, נגבתה עדותו בלונדון, באולם לא גדול בבית הלורדים. היו שם כחמישים איש, ושם העלה כתב קטגוריה נגד המשטר המנדטורי על הפרת זכויות הציונות. ז'בוטינסקי הציג את תביעות עם ישראל, וברגע מסוים הלם באגרופו על השולחן ופנה אל חברי הוועדה: "אם אין בכוחכם למלא את הבטחות המנדט, החזירו את המנדט!" "ישבתי מאחוריו", ציין נדבה, ורשמתי את נאומו... העתקתי את כל נאומו במשך לילה שלם ושלחתי את הדין וחשבון הראשון לארץ...(התפרסם ב"הבוקר") זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. ("שלוש פגישות עם ז'בוטינסקי", האומה, שנה כ"ו, אביב 1989 (לזכרו של פרופסור נדבה), עמ' 315–317.
  3. ^ ראו למשל: שמעו בראדיו, דבר, 18 במרץ 1943 (מודעה), ראדיו, על המשמר, 29 באוקטובר 1946
  4. ^ אנשים ומוסדות, דבר, 2 בינואר 1952
  5. ^ נתקבלו במערכת, דבר, 22 במאי 1964
  6. ^ פרס ז'בוטינסקי לד"ר י. נדבה, מעריב, 28 ביולי 1965
  7. ^ קתדרה לציונות ע"ש ראובן הכט, דבר, 6 בנובמבר 1975
  8. ^ המכללה עולה כיתה
  9. ^ המצבה ומקום הקבר של יוסף נדבה, באתר "פרויקט גלעד"
  10. ^ עם חבריו של "הוועד הציבורי לרהביליטאציה של יוסף לישנסקי" בראשות יוסף נדבה, נמנו גם אורי צבי גרינברג, רחבעם זאבי ושלמה בן אלקנה.
  11. ^ משה דורברונשטיין שבתוך טרוצקי, מעריב, 20 באפריל 1973