פאנאוויה טורנדו
מטוס קרב מדגם טורנדו בשירות הלופטוואפה | |||||||||||||||
מאפיינים כלליים | |||||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
ארץ ייצור | בריטניה, גרמניה ואיטליה | ||||||||||||||
יצרן | Panavia Aircraft GmbH | ||||||||||||||
טיסת בכורה | 14 באוגוסט 1974 | ||||||||||||||
תקופת שירות | 1980–הווה (כ־44 שנים) | ||||||||||||||
צוות | 2 - טייס ונווט/מפעיל מערכות | ||||||||||||||
יחידות שיוצרו | 992 | ||||||||||||||
משתמש ראשי | |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
הפאנאוויה טורנדו (Panavia Tornado) הוא מטוס קרב המיועד לתקיפה/יירוט שתוכנן במשותף על ידי בריטניה, גרמניה ואיטליה, ומשרת בחילות האוויר שלהן, וכן בערב הסעודית. תכנון המטוס החל בשנת 1967 על פי החלטת שלוש הממשלות שלעיל כדי להחליף את מטוסי אינגליש אלקטריק לייטנינג ואת מטוסי פנטום II. המטוס נכנס לשירות בשנת 1982 בטייסת התשיעית של חיל האוויר המלכותי הבריטי.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]המטוס תוכנן על ידי קבוצת החברות "פאנאוויה" (Panavia) המאגדת את החברות: "בריטיש אירוספייס" הבריטית (British Aerospace), "מסרשמיט-בולקואו-בלוהם" (MBB) הגרמנית ו"אלניה אווירונאוטיקה" (Alenia Aeronautica) האיטלקית. בתחילה, גם הולנד הייתה שותפה בקבוצת החברות שהוקמה ב-29 במרץ 1969, אך פרשה ממנה ב-1970. בריטניה וגרמניה מחזיקות ב-42.5% מהבעלות כל אחת, ואילו איטליה מחזיקה ב-15%. ב-1970 הוקמה במקביל חברת "טורבו יוניון" (Turbo-Union) המייצרת את מנועי המטוס. 40% מהחברה בבעלות "רולס-רויס" הבריטית, 40% בבעלות "מ.טי.יו." (MTU) הגרמנית, ו-20% בבעלות "אוויו" (Avio) האיטלקית (לשעבר "פיאט תעופה").
כ-992 מטוסים יוצרו בסך הכול עבור שלוש המדינות, והן ערכו אימונים משותפים רבים. המטוס נמכר גם לערב הסעודית, המדינה היחידה מחוץ למדינות היוזמות שרכשה את המטוס במסגרת עסקת נשק אל-יממה (אנ'). משה ארנס, התריע על הסכנה הצפויה לישראל ממכירת המטוסים לערב הסעודית, וראש הממשלה שמעון פרס שלח מברק מחאה לראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר. עם זאת עורך בטאון חיל האוויר, אורי דרומי, סבר שהביצועים של ה"פאנאוויה טורנדו" היו נחותים לעומת מטוסי חיל האוויר ה-F-15 וה F-16[1]. בשנת 2003 נחשף כי הבריטים שילמו שוחד של עשרות מיליוני ליש"ט בכדי לזכות בעסקה[2].
תכנון
[עריכת קוד מקור | עריכה]הטורנדו הוא מטוס דו־מושבי. הטייס יושב בתא הקדמי והנווט/מפעיל מערכות באחורי. זהו מטוס רב-משימתי עם כנף בעלת משיכה משתנה. המדינות השותפות בפרויקט מתחלקות בייצורו. כך למשל, איטליה מייצרת את הכנפיים, בריטניה וגרמניה את שלד המטוס ובריטניה את חרטום המטוס. הגאיי המטוס הם מהדור החדש, המקובל כיום ברוב מטוסי הקרב, ונמצאים תחת שליטת מחשב בשיטת טוס-על-חוט, ולא בחיבור מכני ישיר לפעולות הטייס. עם זאת, קיימת מערכת מכנית לגיבוי במקרה של תקלה במחשב המטוס. מערכת זו מאפשרת למטוס לטוס בגובה נמוך ובמהירות גבוהה, יכולת שהייתה חדשה למדי כאשר התחיל ייצור המטוס.
המטוס מצויד במערכות אלקטרוניות רבות המאפשרות מעקב והשמדה של מטרות ובמקביל הגנה על המטוס. המערכות כוללות טייס אוטומטי, מערכת ניווט GPS ומגוון רחב של אמצעי נשק אפשריים לנשיאה.
טיסת הבכורה של המטוס נערכה ב-14 באוגוסט 1974. ביולי 1976 נחתם הסכם הייצור הסדרתי הראשון, והחל הייצור בגרסאותיו השונות, לפי צרכיו ודרישותיו של כל אחד מחילות האוויר של המדינות היצרניות. המטוס המתוכנן להיות יורשו של הטורנדו במדינות אלו (ואף במספר מדינות אירופאיות נוספות) הוא ה"יורופייטר טייפון".
גרסאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]קיימות שתי גרסאות עיקריות למטוס הטורנדו: דגם התקיפה GR1 (המכונה גם IDS) ודגם היירוט F3 (המכונה גם ADV). בתחילה יוצרה גרסת יירוט שנקראה F2 (יוצרו רק 18 מטוסים מדגם זה), אך עד מהרה הסתבר כי היא לוקה בבעיות גדולות, בעיקר בתחום המכ"ם. המטוסים קורקעו והוסבו מאוחר יותר לגרסת ה-F3. גרסת ה-F3 נועדה למשימות עליונות אווירית. היא מצוידת בשני תותחי "מאוזר BK-27" (Mauser) בקוטר 27 מ"מ, ובמכל דלק גדול יותר מהגרסה השנייה. היא גם בעלת מכ"ם חזק יותר, מדגם "AI.24 פוקס־האנטר" (Foxhunter) ויכולה לשאת טילי "סיידווינדר" או "AIM-120 אמראם".
גרסת ה-GR1 היא גרסת התקיפה של המטוס. גרסה זו מצוידת בתותח אחד בלבד (מאותו הסוג) ובאותו סוג מכ"ם (פוקס־האנטר) שתפקידו העיקרי הוא "מעקב־קרקע" על מנת לאפשר למטוס טיסה בגובה נמוך. גרסאות ה-GR מסוגלות לשאת בתור חימוש פצצות־מונחות־לייזר מסוג "פּייב־וואיי" (Paveway) מסוג 2 או 3 וכן טילי אוויר-אוויר להגנה עצמית מסוג "AIM-9 סיידווינדר". בנוסף, קיימת גם גרסת ביון ואיסוף מודיעין, גרסת ה-ECR. ב-1994 החליט משרד ההגנה הבריטי על שדרוג דגם זה בצורה מקיפה, והגרסה המשודרגת נושאת את השם GR4.
נתונים נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כנף המטוס היא "כנף־משיכה־משתנה" (בדומה למטוס "F-14 טומקט"). הכנף יכולה לשנות את הזווית שלה ביחס לגוף המטוס. ישנן שלוש זוויות אפשריות בהתאם למהירות המטוס: 67 מעלות במהירות גבוהה, 45 מעלות למהירות ביניים ו-25 מעלות עבור מהירות נמוכה. שינוי זווית הכנפיים מאפשרת למטוס להמריא ולנחות ממסלולי המראה קצרים יחסית, אך גם להגיע למהירויות גבוהות בעת טיסה. המטוס מצויד בשני מנועי סילון מסוג "Turbo-Union RB-199" בעלי כח דחף של 36.5kN במהירות שיוט ו-83kN בהפעלת מבער אחורי.
מאפיינים (לגרסת GR4)
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאפיינים כלליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- צוות: 2
- אורך: 16.72 מטר (54 רגל ו-10 אינץ')
- מוטת כנפיים: 13.91 מ' בכנף משוכת־זווית בת 25°, 8.60 מ' בכנף משוכת־זווית בת 67° (28.2/45.6 רגל)
- גובה: 5.95 מטר (19.5 רגל)
- שטח הכנף: 26.6 מ"ר (286 רגל ²)
- משקל ריק: 13,890 ק"ג (31,620 ליברות)
- משקל המראה מרבי: 28,000 ק"ג (61,700 ליברות)
- הנעה: 2 × מנוע טורבו־מניפה מסוג טורבו־יוניון "Turbo-Union RB199-34R" סימן־103 עם מבער אחורי
- דחף יבש: 43.8 קילו-ניוטון (9,850 ליבראות) כל אחד
- דחף עם מבער אחורי: 76.8 קילו-ניוטון (17,270 ליב') כל אחד
ביצועים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מהירות מקסימלית: 2.2 מאך, 2,400 קמ”ש, 921 מייל/שעה
- טווח טיפוסי למשימות קרב: 1,390 ק"מ, 864 מייל
- טווח מקסימלי: 3,890 ק"מ (2,417 מייל) עם ארבעה מכלי דלק נתיקים
- תקרת שירות: 15,240 מטר (50,000 רגל)
- קצב טיפוס: 76.7 מטר/שנייה, 15,098 רגל/דקה
- יחס דחף למשקל: 0.55
חימוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]מנשאי חימוש: 4 מנשאים למטען כבד מתחת לגוף המטוס ו-4 מנשאים בשתי הכנפיים, בעלי יכולת נשיאה של 9 טון סה”כ
- טילים :
- טילי אוויר־אוויר :
- טילי אוויר־קרקע :
- 6 טילי אוויר־קרקע AGM-65 מאבריק
- 12 טילי ברימסטון נגד טנקים (Brimstone)
- 4 טילי שיוט KEPD 350 (Taurus KEPD 350)
- נגד ספינות טילים :
- 2 טילי AS.34 קורמורן (AS.34 Kormoran)
- 2 טילי SEA EGALE (BAe Sea Eagle)
- טילים נגד־קרינה :
- 4 טילים נגד קרינה AGM-88 הארם
- פצצות :
- פצצות מצרר BL755 (INSYS's BL755)
- פצצות מונחות מערכת GPS/אלקטרו־אופטית HOSBO (HOPE/HOSBO)
- פצצות מונחות־לייזר (LGB) "פּייב־וואיי" (Paveway)
- עד 2 ערכות פיזור JP233 או MW-1, נגד מסלולי המראה (JP233/MW-1)
- עד 4 פצצות אטום טקטיות B61 או WE.177 (WE.177/B61)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מה חושב חיל האוויר על הטורנאדו, כותרת ראשית, 23 בספטמבר 1985
- ^ פייננשל טיימס, בריטניה הפסיקה חקירת שחיתות כדי לאפשר עסקת מטוסים ענקית נוספת עם ערב הסעודית, באתר גלובס, 17 בדצמבר 2006