AIM-9 סיידוויינדר
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
| ||
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
| מידע בסיסי | |
|---|---|
| ייעוד | טיל אוויר-אוויר |
| מדינת מקור |
|
| יצרן | ריית'יאון, פורד אירוספייס, לוראל |
| עלות יחידה | 381,000 דולר אמריקני |
| פעילות מבצעית | 1958, דגמים נוספים נכנסו במהלך מלחמות שונות במאה ה-20 |
| תקופת השירות |
1956–הווה (כ־70 שנה) |
| פלטפורמת שיגור | מטוסי קרב, מערכי נ"מ קרקעיים |
| מאפיינים כלליים | |
| הנעה | מנוע האצה רקטי |
| משקל | 91 ק"ג |
| ממדים | |
| אורך | 2.85 מטר |
| קוטר | 12.7 ס"מ |
| מוטת כנפיים | 63 ס"מ |
| ביצועים | |
| מהירות | 2.5 מאך (850 מטר לשנייה) |
| טווח | 1–18 ק"מ |
| גובה טיסה | בתלות בגובה השיגור |
| ראש קרב והנחיה | |
| ראש קרבי | 9.4 ק"ג של חומר נפץ מרסק |
| מרעום | קרבה |
| הנחיה | ביות שואף חום תת-אדום |
AIM-9 סיידוויינדר (באנגלית: AIM-9 Sidewinder) הוא טיל אוויר-אוויר מונחה תת-אדום לטווח קצר הנישא על ידי מטוסי קרב ונחשב לטיל היעיל הראשון מסוג זה. הטיל הוא מתוצרת ארצות הברית ופותח ברובו על ידי ויליאם ב. מקלין.
הסיידוויינדר נמצא בשימוש עד היום, בגרסאות שונות, בחילות אוויר רבים – כולל חיל האוויר הישראלי, שבו הוא כונה בגרסאות שונות "דקר", "לולב" ו"מחט" והשיג הפלות רבות, ושימש גם כבסיס למערכת טילי קרקע-אוויר MIM-72 צ'פרל.
מבנה והנדסה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הטיל עשוי גוף גלילי, בעל ראש הנחיה, ראש קרב, מקטע בקרה, ורקטת הנעה.
ההנחיה מבוצעת בעזרת שני זוגות כנפוני ניהוג קדמיים, וארבעה משטחי זנב המיועדים לייצוב, שבקצותיהם מורכבים גלגלי שיניים בעלי תנועה חופשית סביב ציר, שעוזרים בייצוב הטיל על פי עקרון אינרציית הגירוסקופ (סיבוב סביב ציר אחד יתנגד לתנועה סיבובית על ציר מנוגד; או – מה שזז קדימה או אחורה לא יזוז לצדדים). גלגלי השיניים (Rollerons) האלה היו מונעים למהירות סיבוב גבוהה מאוד על ידי זרימת האוויר ובכך מנעו מהטיל להסתובב סביב צירו. גלגלי השיניים הוכנסו בגרסה B (ראה להלן).
ראש ההנחיה הוא שואף חום תת-אדום, ומיועד להתביית באמצעות חיישנים מיוחדים על צינורות הפליטה החמים של המטרה (מטוס אויב) ולהתפוצץ בקרבתם או בתוכם.
דגמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]דגמים מוקדמים-ירי מאחור בלבד
[עריכת קוד מקור | עריכה]- AIM-9A: דגם טרום-יצור
- AIM-9B: דגם היצור הראשון, בחיל האוויר הישראלי כונה "ברקן".[1]
- AIM-9C: הגרסה היחידה שהיא אינה הנחיית IR, אלא הנחיית מכ"ם חצי אקטיבית
- AIM-9D "דלתא" (שיפור שבא מדרישה של הצי האמריקאי): גרסה זו מבוססת גרסה B. לגרסה זו נוסף קירור חנקן לראש הביות ושופרו יכולות התמרון והביות. בחיל האוויר הישראלי כונה "דקר".[1]
- AIM-9E "אקו" (חיל האוויר האמריקאי): כנפיי קנארד קדמיות מוגדלות, ראש ביות אווירודינמי ומנוע רקטי משופר. בחיל האוויר הישראלי כונה "הדרן".[1]
- AIM-9G "גולף" (הצי האמריקאי): פיתוח של דגמי B/D. תכנון חדש של כנפי הקנארד הקדמיות, המשפר את יכולות התמרון. הרחבת מצבי רכישת המטרה ומעטפת טיסה משופרת. בחיל האוויר הישראלי כונה "גובלן"[2]
- AIM-9H (הצי האמריקאי): פיתוח של דגם G. אלקטרוניקת מצב מוצק (הכוונה מוליכים למחצה ולא שפופרות ואקום) ששיפרה את האמינות של הטיל (במיוחד בסביבת נושאת מטוסים-המעוט והמעצורים הכניסו זעזועים וגרמו נזק למערכות הטיל).
- AIM-9J (חיל האוויר האמריקאי): שדרוג של דגם E, בעל רכיבים אלקטרונים עמידים יותר, הגדלת זמן הטיסה ל-40 שניות, ושיפור לכנפי הקנארד.
דגמים נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- AIM-9L: דגם זה, שהיה בייצור מלא משנת 1977, היה ההתקדמות הגדולה הבאה בפיתוח טילי סיידוויינדר. זה היה טיל הסיידווינדר הראשון בעל יכולת יכולת לתקוף מכל הכיוונים, כולל חזיתית, דבר שהשפיע באופן דרמטי על טקטיקות קרב אוויר. השימוש הקרבי הראשון שלו היה על ידי זוג מטוסי F-14 טומקט של חיל הים האמריקאי במפרץ סידרה בשנת 1981 כנגד שני מטוסי סוחוי Su-22 לובים, שהופלו בקרב אוויר זה. השימוש הראשון שלו בסכסוך בקנה מידה גדול היה על ידי בריטניה במהלך מלחמת פוקלנד ב-1982. במערכה זו השיג הטיל הפלות ב-80% מהשיגורים, שיפור דרמטי לעומת רמות ה-10-15% של גרסאות קודמות, עם 17 הפלות ושתי הפלות משותפות נגד מטוסים ארגנטינאים. שימש גם את חיל האוויר הישראלי, בכינוי "לולב".
- AIM-9M: דגם AIM-9L משופר, שירש את יכולות התקיפה מכל הכיוונים של דגם AIM-9L, אך בעל ביצועים טובים יותר, בהם מנוע בעל פחות עשן, להפחתת החתימה החזותית של הנשק, ומקטע בקרת הנחיה משופר, ותחזוקה ויכולת ייצור משופרים. שיפורים אלה מגדילים את היכולת לאתר ולנעול מטרה ומפחיתים את סיכויי הגילוי של הטיל. הוא היה בשימוש נרחב במלחמת המפרץ ב-1991, ושימש בכל 10 ההפלות של טילי סיידוויינדר שתועדו במהלך אותו סכסוך. ה-AIM-9M שימש את חיל האוויר המלכותי הבריטי כטיל קרב אוויר סטנדרטי, שנישא על ידי מטוסי F/A-18 ו-F-111. שימש גם את חיל האוויר הישראלי, בכינוי "מחט", שבשנת 2025 שדרג אותו למשימות של הפלת כטב"מים.[3]
מפעילות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארגנטינה – בשימוש מטוסי A-4 סקייהוק
אוסטרליה – יוחלפו על ידי האיריס-טי
אוקראינה - נתרמו על ידי קנדה וארצות הברית כחלק מהסיוע כנגד הפלישה הרוסית לאוקראינה
בלגיה
בחריין – דגמי AIM-9P מותאמים למטוסי F-5E Tiger II, ודגמי AIM-9L למטוסי ה-F-16C
ברזיל – מוחלפים על ידי טיל Mectron MAA-1 Piranha
קנדה
צ'ילה
צ'כיה
דנמרק
מצרים
אתיופיה
פינלנד
יוון – יוחלפו על ידי האיריס-טי
הונגריה – בשימוש מטוסי JAS-39 גריפן
אינדונזיה – בשימוש מטוסי נורת'רופ F-5 ,F-16 ו-Hawk 209
איראן
ישראל (נקרא "לולב", "ברקן" ו"דקר" בדגמיו השונים)
איטליה – יוחלפו על ידי האיריס-טי
יפן
ירדן
כווית
מלזיה
מרוקו
הולנד
נורווגיה – יוחלפו על ידי האיריס-טי
פקיסטן
הפיליפינים
פולין – דגם AIM-9X
פורטוגל
ערב הסעודית
סינגפור
קוריאה הדרומית
שוודיה – נקראים "Robot 24" ו-"Robot 74". יוחלפו על ידי האיריס-טי
שווייץ
טאיוואן
תאילנד – בשימוש מטוסי JAS-39 גריפן, F-16 ו-נורת'רופ F-5
טורקיה
ארצות הברית
ונצואלה – דגם AIM-9B במטוסי VF-5 ומיראז' 50. דגם AIM-9L במטוסי F-16A/B
מפעילות לשעבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוסטריה
בריטניה
גרמניה (הוחלפו על ידי האיריס-טי)
דרום אפריקה
זימבבואה
ניו זילנד
מקסיקו
ספרד (הוחלפו על ידי האיריס-טי)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של AIM-9 סיידוויינדר (באנגלית)- ניצן סדן, קליעי הקסם: כך שינה טיל הסיידוויינדר את הלוחמה האווירית, באתר כלכליסט, 25 ביולי 2020
סיידוויינדר - הנשק ששינה את קרב האוויר, סרטון באתר יוטיוב, 11 במאי 2021 (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 דני שלום, "רוח רפאים מעל קהיר", כרך ב', עמוד 685
- ^ מהשחק לנשר-רגרסיה טכנולוגית והצלחה צבאית - מרקיע שחקים, 2020-12-30
- ^ סוכנויות הידיעות, העולם בהלם: ישראל שדרגה טיל אוויר-אוויר ישן - והפכה אותו למיירט מנצח, באתר מעריב אונליין, 15 בנובמבר 2025
