טיוטה:המנזר הרוסי (גוש עציון)

דיר שאער, המוכר בעיקר בתור "המנזר הרוסי"היה מנזר נוצרי-אורתודוקסי ובית הארחה לצליינים שנבנה על הר בגובה של 954 מטרים (המכונה "ההר הרוסי"), ואחד המשלטים החשובים בגוש עציון במהלך הקרבות על הגוש במלחמת העצמאות.

ארכאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פסגת "ההר הרוסי" ובמורדותיו נתגלו שרידים ארכאולוגיים של מקוואות, מערות קבורה, כנסייה ביזנטית מהמאה ה-9 עם רצפת פסיפס ובה כתובת הקדשה ביוונית, מערות חצובות בסלע עם עיטורי צלבים וכן אבן מיל רומאית המציינת את המיל ה-13 בדרך שבין ירושלים לחברון. במדרון הצפוני מערבי ישנה מנהרה תת-קרקעית באורך של כ־40 מ'.

תולדות המנזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-19 הגבעה נרכשה על ידי הכנסייה הרוסית, וב-1892 הוקם במקום מנזר, שבו התגוררו כמה נזירים שעסקו בחקלאות, וכן השתכנו בו צליינים ועולי רגל רוסים שהיו בדרכם לחברון. המנזר חדל לתפקד לאחר תקופה לא ארוכה.

במהלך פרעות תרפ"ט, מצאו מקלט במנזר תושבי היישוב העברי הסמוך מגדל עדר (שננטש וחרב בפרעות)^[1], שם הגנו עליהם ערבים תושבי בית אומר.

בשנים 1932–1936 רכשה חברת "אל ההר" של שמואל צבי הולצמן שטחים בסמיכות להר הרוסי. הולצמן השיג את אישורו של מושל ירושלים ג'יימס אדוארד פרנסיס קמפבל, ושל ראש הכמרים בכנסייה הרוסית, לחכור את המנזר. קבוצת פועלים יהודים הגיעה למנזר והשתכנה בו, בעת שהכשירו את הקרקע לעליית קיבוץ כפר עציון לקרקע.

במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הקרב על גוש עציון

בינואר 1948, השתלטו על המנזר הרוסי כוחות של הלגיון הערבי, וממנו תקפו את גוש עציון^[2].

מפקד גוש עציון במלחמת העצמאות, עוזי נרקיס, חכר את המנזר וסביבותיו מהכנסייה הרוסית בירושלים, ולאחר מכן כבש את המקום והקים בו משלט^[3]. המשלט חלש על כביש ירושלים-חברון, על כביש הגישה אל הגוש ועל עמק ברכה, ולכן היה בעל חשיבות עליונה בעבור מגיני הגוש, והוא היווה חלק משרשרת משלטים שנועדה לשמור על הגוש (ראו מפה). את הפיקוד על המשלט קיבל במרץ 1948 איש החי"ש המשורר צבי בן יוסף, שאף כתב שיר על המנזר^[4]. המשלט הפך בסיס להתקפות על כלי רכב ערביים שנעו בכביש הראשי.

ב-12 באפריל 1948, בעקבות תקיפה של לוחמים גוש עציון על כלי רכב ערביים בכביש ירושלים חברון, פתח הלגיון הירדני בהפגזה ובהתקפה על המנזר הרוסי, ולוחמים כפריים מהאזור ניסו להסתער על המנזר, אך נהדפו.

קרב 4 במאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב המשמעותי הראשון על המנזר וסביבתו אירע בכ"ה בניסן, 4 במאי, כתגובה על ירי יהודי לעבר תחבורה ערבית בציר ירושלים-חברון. עם שחר הופגז המתחם באש תותחים ומשוריינים (של הצבא הבריטי^[5]) שאליהם הצטרפו המוני כפריים מהסביבה, בשיתוף פעולה של הבריטים שטענו כי ברצונם להבטיח תנועה חופשית לירושלים לכשיעזבו. לאחר שעות של לחימה עיקשת, עלה בידי התוקפים לכבוש את המנזר, אך עם רדת הערב שבו כוחות ההגנה והשתלטו על המנזר. בסיכומו של הקרב נמנו לכוחות המגן 12 חללים, עשרה מתוכם בגזרת המנזר, וכ-25 פצועים. על פי דיווחים בעיתונות העברית, לערבים נמנו 30 הרוגים ו-50 פצועים^[5].

בהספד לחללי הקרב טבע מפקד גוש עציון, משה זילברשמידט ("מוש"), את הסיסמה שליוותה את המגינים בגוש, "תשובתנו נחושה" נצח ירושלים!"^[6].

קרב 12 במאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 במאי, ג' באייר ה'תש"ח, הגיע מכיוון מזרח טור משוריינים ירדניים. באותו הזמן, כוחות ההגנה בגוש הנצור היו דלים ומותשים, וסבלו ממחסןר חמור באספקה ותחמושת. המנזר הרןסי, היה המשלט הראשון שקידם את פני התוקפים, והתנהל בו קרב עקוב מדם. מפקד הגוש, "מוש", הגיע בעצמו להשתתף בהגנה על המנזר, והוא זה שהורה ללוחמים לסגת מהמנזר לכיוון כפר עציון. במהלך הקרב והנסיגה נהרגו 19 לוחמים, בהם מפקד הגוש "מוש" ומפקד המשלט צבי בן יוסף. נפילת המשלט פתחה את הפתח לנפילתו של כל הגוש ביום המחרת.

יב"י:
החל הקרב המכריע על גוש-עציון. כוחות הלגיון-הערבי, אנשי כנופיות וערבים בלתי סדירים, בסיוע תותחים ומשוריינים, רוכזו מבעוד מועד ונערכו בלילה לקראת ההתקפה. עם שחר הסתערו על משלטי גוש-עציון ועל היישובים. גלים גלים תקפו הערבים את קומץ המגינים הדל והמותש שנותר להגן על גוש-עציון בכוחותיו האחרונים. מול כוחות אויב עדיפים בנשק ובהיקף הלוחמים, נכבשו המשלטים החיצוניים ואנשיהם נסוגו אל היישובים עצמם. המנזר-הרוסי, אוכף-המוכתאר, חרבת-סאוויר, גבעת-העץ, הגבעה-הצהובה, שדה-התעופה הזעיר שלמרגלותיה - כל אלה נפלו בידי האויב ביום הראשון לקרבות. גוש-עציון בוּתר לשני חלקים; כפר-עציון ומשואות-יצחק בדרום, עין-צורים ורבדים בצפון. בלילה נעשו הכנות אחרונות להמשך המערכה עם בוקר. הפצועים עם הצוות הרפואי הועברו בחשאי ובחסות החשיכה מכפר-עציון למשואות-יצחק, שהייתה מוגנת ומוצנעת יותר. נעשו ניסיונות לחדש את הקשר בין היישובים שנותק במשך היום, אך הניסיונות כשלו. הקשר עם הפיקוד בירושלים עדיין נשמר, אך עזרה וסיוע ליישובים לא הגיעו. לקראת יום הקרבות הבא, נותרו מגיני גוש-עציון מפוצלים לשני גושים, בלא קשר וסיוע הדדי. מפקד הגוש, מוש (משה זלברשמיט הי"ד) - נהרג בקרב על המנזר-הרוסי, ולא היה עוד פיקוד מרכזי לגוש-עציון. רוב המשלטים היו בידי הערבים. כמות הנשק והתחמושת שנותרה בידי המגינים הייתה אפסית - נגד תותחים ומשוריינים הציבו מרגמה "3 אחת ומעט נשק קל. רבים מהלוחמים נפגעו ביום הקרב הראשון. סיוע מבחוץ לא הגיע.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה ערכה משלחת בראשות האב הראשי לצה"ל שלמה גורן מבצע לליקוט עצמות חיילי המלחמה שנשארו מעבר לקווי האויב. ובהם החללים במנזר הרוסי.

הירדנים הרסו את המנזר לחלוטין, והקימו במקום בסיס צבאי.

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום, נמצאים במקום שרידי מערות ששימשו למגורי הנזירים ושרידים ספורים נוספים. לאחר מלחמת ששת הימים הוקמה במקום אנדרטה לזכר הלוחמים שנפלו במנזר ובסביבותיו^[7].

הבסיס הצבאי הירדני הפך להיות משכנה של חטיבת עציון ומפקדת התיאום והקישור של בית לחם.