שלמה גורן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב שלמה גורן
Shlomo Goren.jpg
תאריך לידה 3 בפברואר 1918 (כ"א בשבט ה'תרע"ח)
תאריך פטירה 29 באוקטובר 1994 (כ"ד במרחשוון ה'תשנ"ה)
השתייכות ציונות דתית
נושאים שבהם עסק אמונה, גאולה, עם ישראל, אגדה, תלמוד בבלי, תלמוד ירושלמי, הלכה, מדינה ביהדות, קבלה, פילוסופיה יהודית
רבותיו הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב איסר זלמן מלצר, הרב דוד כהן ("הרב הנזיר")
הרב שלמה גורן
השתייכות Hahagana.jpg ההגנה
Lehilogo.jpg לח"י
IDF new.png צבא הגנה לישראל
דרגה אלוף  אלוף
תפקידים צבאיים

לוחם בהגנה, הרב הצבאי הראשי

מלחמות וקרבות

מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מבצע קדש  מבצע קדש
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה

תפקידים אזרחיים

הרב הראשי של תל אביב, הרב הראשי לישראל, ראש ישיבת האידרא

הרב שלמה גורן (במקור: גורונצ'יק; כ"א בשבט ה'תרע"ח, 3 בפברואר 1918 - כ"ד בחשוון ה'תשנ"ה, 29 באוקטובר 1994) היה לוחם במלחמת העצמאות, הרב הצבאי הראשי מקום המדינה ועד תשל"א (1971). שימש למשך תקופה קצרה הרב הראשי של תל אביב יפו ולאחר מכן הרב הראשי לישראל בשנים תשל"ב-תשמ"ג (1983-1972). תלמיד חכם גדול ומחבר ספרים פורה. חתן פרס ישראל לספרות תורנית בתשכ"א (1961), ופרס הרב קוק בתש"ג בעבור השנים תש"א-תש"ג (1943-1941) ובתשמ"ה (1985).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיר זמברוב שבפולין לאברהם וחיה ציפורה גורונצ'יק. בשנת 1925 עלה עם משפחתו לארץ ישראל. בתחילה התגוררה המשפחה בכפר חסידים, שאביו היה בין מייסדיו, ושם למד בבית הספר של המזרחי.

לאחר מכן עברה משפחתו לירושלים, והרב עבר ללמוד בתלמוד תורה "עץ חיים", שם הוכר כעילוי. בגיל 12 החל ללמוד בישיבת חברון בירושלים - מקרה חסר תקדים בישיבה זו. בגיל 17 נסמך לרבנות ופרסם את ספרו הראשון "נזר הקודש" (חידושים על משנה תורה לרמב"ם הלכות פסולי המוקדשים). בגיל 21 פרסם את ספרו "שערי טהרה", שבו ליקט את קטעי התלמוד הבבלי והירושלמי השייכים למשניות של מסכת מקוואות (עליה אין תלמוד ערוך), וחיברם יחד למעין תלמוד על מסכת מקוואות.

בשנים 1940 - 1944 למד באוניברסיטה העברית.

ב־1945 נשא לאשה את צפיה גורן, בתו של הרב דוד כהן (הרב הנזיר), שהיה מתלמידיו המובהקים של הראי"ה קוק.

הרב גורן הפך במהלך חייו לצמחוני (בדומה לאשתו וחותנו), החלטה שהתקבלה אצלו אחרי ביקור בבית מטבחיים בקנדה במסגרת פיקוח כשרות[דרוש מקור].

תקופת שירותו הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיכר הרב שלמה גורן בפתח תקווה

במהלך לימודיו באוניברסיטה העברית, הצטרף לארגון ההגנה. הרב גורן לא היה שבע רצון מהתנהלותה של ההגנה בשנים שבין מלחמת העולם השנייה להקמת מדינת ישראל, ועבר לארגון הלח"י. עם זאת, התנגד לפעולות טרור של הלח"י ולפגיעה בערבים רק בגלל היותם ערבים.

במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם ראשית מלחמת העצמאות החליט לעזוב את הלח"י, ולהצטרף חזרה להגנה, בעקבות דעתו כי בשלב זה מוטלת חובה על כל הארגונים להתאחד כנגד האויב הערבי. הרב גורן יכל לקבל פטור מגיוס עקב היותו רב, אך הוא סירב לפטור והתנדב להצטרף לכוחות הלוחמים. במסגרת הלחימה העירונית בירושלים התמחה הרב גורן כצלף. במהלך חורף 1948 הוצע לרב גורן על ידי הרב הרצוג והרב מימון (ועל דעת בן-גוריון) להתמנות כרב הראשי של הצבא העברי. הרב גורן סירב, בשל אי־רצונו בקריירה צבאית. למרות סירובו של הרב גורן, הופעל עליו לחץ על ידי הרבנים הראשיים, הרב מימון ודוד שאלתיאל (מפקד הצבא בירושלים) לקבל את המינוי. לבסוף התרצה הרב גורן לקבל את המינוי, אך בתנאי שיתאפשר לו להמשיך לקחת חלק בפעילות הלחימה.

במסגרת פעילותו בירושלים ארגן הרב גורן את הכשרת המטבחים והכנות הכשרות לקראת פסח, בסיוע בחורי ישיבות שלמדו בישיבות בירושלים. הרב גורן ארגן את סדרי הפסח הציבוריים לחיילים באותה שנה, שהתנהלו במספר אולמות במחנה שנלר. סדר פסח זה הפך לדגם לסדרי פסח עתידיים בצה"ל.

על רקע המחסור במזון בירושלים בתקופה זו, נקלע הרב גורן לסכסוך חריף עם דב יוסף לגבי הקצאת מלאי מצות שהיה בעיר. בעוד יוסף ייעד את המצות לאזרחים, ולחיילים את מלאי החמץ, דרש הרב גורן להקצות את המצות לחיילים. במהלך עימות זה פרץ הרב גורן למפעל המצות בסיוע חיילים, והעביר את המצות למטה הפלמ"ח בשכונת בית הכרם. סכסוך נוסף התגלע עם יוסף בקשר לשימוש בבוליביף, בשר משומר לא כשר שהיה בירושלים בכמויות גדולות מעודפי הצבא הבריטי. בעוד יוסף רצה להשתמש בבוליביף לצורך הצבא, התנגד לכך הרב גורן (כל זמן שהיה מזון זמין אחר לאותה שעה לצבא), והציע להעמיד את הבוליביף לפצועים שהיו מאושפזים בבתי חולים ולקשישים.

נושא אחר אליו נדרש הרב גורן באותה תקופה היה נושא חילול שבת לצורך ייצור תחמושת לצבא ולצורך הכנת ביצורים. באחד מימי שישי נקרא הרב גורן בדחיפות למפקדת הצבא בירושלים, שם הודיע לו דוד שלתיאל כי התקבלה ידיעה מודיעינית על תכנון להפעלת כח משוריין של הלגיון הירדני בבוקר השבת, ועל צורך בחפירת תעלות נ"ט בליל שבת כנגד הפלישה המתוכננת, פעולה שהכח הזמין לביצועה היה בעיקר בני הישיבות. שלתיאל ביקש מהרב גורן לגייס את בני הישיבות לצורך חפירת התעלות. הרב גורן החליט להחתים רבנים על קריאה לבני הישיבות להצטרף לעבודת החפירות, הצליח לגייס את הרב הרצוג לחתימה כזו, אך נכשל בגיוס הרב דושינסקי לחתימה על קריאה זו (אף שלדברי הרב גורן, גם הרב דושינסקי הסכים כי הדבר מחויב מבחינה הלכתית). בהמשך אותו יום עבר הרב גורן בריכוזי בני ישיבות, תיאר להם את המצב הצבאי, וניסה לשכנע אותם להצטרף לפעולות החפירה. לבסוף הגיעו מעל אלף בחורי ישיבות להשתתף בפעולות החפירה. התעלות שנחפרו מילאו בהצלחה את תפקידם, ועצרו את פלישת הכח המשוריין בבוקר השבת.

כרב צבאי ראשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ההפוגה הראשונה נפגש הרב גורן עם דוד בן-גוריון, לצורך מינויו הרשמי כרב ראשי לצה"ל. השניים חלקו תפישת עולם דומה לגבי הצורך בהיותו של צה"ל צבא אחיד ושיוויוני, ללא יחידות נפרדות לדתיים וחילונים. הרב גורן הביע בעיני בן-גוריון את דעתו כי לצורך היותו של צה"ל צבא אחיד, יש צורך בכשרות ושמירת שבת בכל הצבא, באופן ממלכתי, וכי בכל בסיס צבא צריך שיהיה בית כנסת, אך אין להטיל חובה על החיילים לבקר בו (בניגוד לצבא הבריטי בו הייתה חובה לצעוד עד הכנסייה (אך לא להיכנס אליה) לכל החיילים). בסיום הפגישה הציג בן-גוריון את הרב גורן בפני הרמטכ"ל יעקב דורי. בשל החשיבות שראה בן-גוריון בנושא, ביקש בן-גוריון מהרמטכ"ל להציב משרד לרב גורן בסמוך ללשכתו של בן-גוריון, לצורך מגע ישיר במקרה הצורך. גם דורי הציע לרב גורן ערוץ ישיר עימו, למרות הכפיפות של הרבנות הצבאית לאכ"א, בשל חשיבות הנושא. תוצאה נוספת של הפגישה הייתה עברות שם המשפחה מגורנצ'יק לגורן.

הנושאים העיקריים עימם נדרש להתמודד הרב גורן היו שמירת השבת, כשרות, והתרת עגונות הנעדרים. ביוזמת הרב גורן ובהסכמת בן-גוריון הוקמה ועדה שבה היה חבר הרב גורן יחד עם שני קצינים בכירים נוספים, לצורך קביעת פעולות הצבא שהינם חיוניות וחייבות להעשות אף בשבת, ופעולות שאינם חיוניות ואין לעשותם בשבת. אחד מסלעי המחלוקת היה לגבי קיום אימונים ותמרונים שונים בשבת, להם התנגד הרב גורן בתוקף. בנושא הכשרות, קבע הרב גורן נהלי כשרות המיושמים עד היום בצה"ל, כגון: איסור בישול חלבי במטבח הצבאי.

עוד קודם למינויו הרשמי של הרב גורן הוקם השירות הדתי, שתפקידו היה לדאוג לנושאים דתיים בתוך הצבא. אולם אנשי יחידה זו התקשו לתפקד בהיעדר פקודות צבאיות מפורטות בתחומים שהיו תחת אחריותם. באמצע מלחמת העצמאות התעוררה סערה ציבורית בעקבות עונש שהוטל על טבחים דתיים מחטיבת אלכסנדרוני שסירבו לפקודה לבשל בשבת. אירוע זה היה בין הגורמים לפרסום פקודת מטכ"ל מיוחדת בנושא הכשרות בצה"ל, ובנושאים דתיים נוספים. ביוזמת הרב גורן הועמד תקציב מיוחד לצורך רכישת כלים נפרדים לבשר וחלב במטבחים הצבאיים, ומונו חיילים מיוחדים להשגחה על נושא הכשרות.

במהלך חורף 1949 התבקש הרב גורן בידי בן-גוריון לבדוק מה עלה בגורל 87 נעדרי הפלוגה הדתית של חטיבת אלכסנדרוני שהושמדה כולה במהלך מבצע חיסול בדצמבר 1948 בכיס פלוג'ה, ולבדוק את ההתנהלות הצבאית של הקרב, לאור טענות משפחות החללים. בתיאום עם הכח המצרי שהיה בכיס פלוג'ה, נכנס הרב גורן מלווה על ידי גמאל עבד אל נאצר שהיה קצין בכח המצרי שישב במקום לתוך המתחם המצרי, ובפניו הוצג קבר האחים של חללי הפלוגה הדתית.

בשלהי מלחמת העצמאות התבקש הרב גורן לדאוג להבאתו לקבורה של חייל צה"ל שגופתו נשארה מעבר לקווי האויב. בעקבות הבקשה הסתבר כי ישנם כ־1,000 חללים שגופתם נשארה מעבר לקווי האויב. הרב גורן הפעיל לחץ לפיו במסגרת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות יתאפשר לפנות את גופות חללי צה"ל שנותרו בשטח האויב, לתוך השטח הישראלי. לחץ זה נשא פרי, ובעקבותיו יצא הרב גורן לגוש עציון, לנווה יעקב, לבית הערבה, ללטרון, ג'נין, ולמספר מקומות נוספים בהם היו קבורים חיילי צה"ל בודדים. הרב גורן ארגן את קבורת חללי צה"ל שגופותיהם הועברו מעבר לקווים בהר הרצל, ובהתרת נשות החללים והנעדרים מעגינותן.‏[1]

ביולי 1951 נסע הרב גורן בתיאום עם שלטונות ממלכת ירדן לבית לחם כדי להביא לקבר ישראל את גופת חלל מלחמת השחרור שמואל חרל"פ. בדרכו חזרה לירושלים התירו לו מלוויו הערבים להתפלל בקבר רחל.‏[2]

כרב הראשי הראשון לצה"ל, הרב גורן בנה את יסודותיה של הרבנות הצבאית, ובין השאר ידועות פעולותיו בנושאי הוצאת הסידור של צה"ל וקביעת נוסח צה"ל האחיד, מדידות ושרטוטים של הר הבית ופסיקה הלכתית תקדימית.

הרב גורן היה בין הראשונים שהגיעו להר הבית ולכותל המערבי במלחמת ששת הימים, שם אמר ברכת שהחיינו, אל מלא רחמים והלל בברכה. את כניסתו לעיר העתיקה ואת התפילות ליווה בתקיעות שופר. בספר "הר המריבה" הביא נדב שרגאי עדויות לפיהן שקל הרב גורן לאחר כיבוש הר הבית את האפשרות של פיצוץ המסגדים ואף שיתף אישים נוספים מצמרת צה"ל ברעיון זה. הרב גורן עצמו לא חזר על רעיון זה בשנים שלאחר מכן והכחיש כי אי פעם שקל ברצינות אפשרות מעין זו.‏[3] הרב גורן ונהגו היו הראשונים שהגיעו לקבר רחל ולמערת המכפלה.[4]

באותה תקופה עלה בחשאי לכיפת הסלע שבהר הבית, המזוהה עם מקום קודש הקודשים, וצולם כשספר תורה בידו האחת ושופר בידו השנייה. בחזית הדרום עלה למקום המזוהה כהר סיני כשספר תורה בידו.

לאחר המלחמה כתב יורם טהרלב פזמון בשם "רבנו גורן" למנגינה עממית. השיר שזכה לביצועים של אריק לביא, יפה ירקוני, מייק בורשטיין ואחרים, מתאר בנימה הומוריסטית את קורות הרב גורן במלחמה.

הרב גורן השתחרר מצה"ל בשנת 1971. ומחליפו כרב צבאי ראשי היה הרב מרדכי פירון.

פעילותו הממושכת של הרב גורן להתרת עגונות זכתה לתהודה ציבורית רחבה, במיוחד בהתרת עגונות חללי הצוללת דקר והמשחתת אילת שטובעה מול חופי מצרים. היתר העגונות הראשון שלו כרב צבאי ראשי היה ההיתר שנתן לעגונות חללי מלחמת השחרור, כאשר הבסיס העיקרי לדיונו היה הקרב בכפר עציון.‏[5]

במלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב גורן יצא לאוסטרליה לקראת יום העצמאות תשכ"ז (1967), קודם לתחילת תקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, לצורך סיוע למגבית היהודית המאוחדת במקום, שם הגיעו אליו הידיעות על סגירת מיצרי טיראן בידי נשיא מצרים, נאצר. הרב גורן שראה בפעולה המצרית עילה למלחמה, הצהיר במהלך נאומיו על ביטחונו כי יכול להתפלל בכותל המערבי עוד לפני חג השבועות, והחליט לחזור לארץ קודם למתוכנן.

לפי זכרונותיו של הרב גורן, נשלח הרב גורן על ידי הרמטכ"ל יצחק רבין להשפיע על השרים הדתיים משה חיים שפירא וזרח ורהפטיג, אותם ראה הרמטכ"ל כמתנגדים העיקריים ליציאה למלחמה בממשלה, להסכים ליציאה למלחמה. הרב גורן העביר להם את הערכות כמה ממפקדי הצבא שהביעו ביטחון בניצחון במלחמה. לדברי הרב גורן, בעקבות שיחתו עם השרים, הסכימו השנים לתמיכה ביציאה למלחמה ובמינוי משה דיין לשר הביטחון.

לרב גורן נודע על החלטת הממשלה הסודית בדבר יציאה למלחמה, והוא החל בהכנות לקראתה. הרב גורן הכין מראש נאום לאומה לשידור בקול ישראל בעת פרוץ המלחמה, ודאג לגיוס אנשי הרבנות הצבאית שתפקידם טיפול בחללים (חברה קדישא). קודם למלחמה שהה הרב גורן עם הכוחות הממתינים על הגבולות, לצורך חיזוק המורל.

בעת פרוץ המלחמה הצטרף הרב גורן לכוחות חטיבה 11 שישבה ליד ארז, ויעדה היה המוצב עלי מונטר, כשהוא מצויד בשופר ובספר תורה קטן. הקומנדקר בו היה הרב גורן נפגע מפגז מצרי, ומרבית אנשיו נפצעו. הרב גורן סייע לטיפול בפצועים, וחזר לבסוף רגלית לנקודת המוצא. לרב גורן נודע כי נפתחה החזית הירדנית במלחמה, עקב הפגזות מהשטח הירדני. הרב גורן עלה לירושלים, והצטרף לחטיבה 55 בפיקוד מרדכי גור, במהלך הכניסה לעיר העתיקה דרך שער האריות. הרב גורן היה הראשון שירד לכותל המערבי, לאחר כיבוש הר הבית. לאחר מכן נסע לחברון, שנכנעה ללא קרב והחתים את ראשי הערבים על כתב הכניעה.‏[6] לאחר סיום המלחמה, פתח הרב גורן מדרשה של הרבנות הצבאית, בבית דירות שאת דייריו פינה הרב גורן לבתים נטושים בשכונת שועפט, בסמוך לשער המוגרבים בהר הבית. במקום נערכו מספר כנסים של הרבנות הצבאית. הרב גורן מינה מספר קצינים לתפקיד 'קצין הר הבית', שהיה השליט הצבאי במתחם. חיל ההנדסה ביצע בהר מדידות מדויקות לבקשתו של הרב גורן, לצורך קביעת המיקום המדויק של בית המקדש, דבר המשפיע על אפשרות הכניסה להר מבחינה הלכתית בתקופתנו. במהלך קיץ 1967 הודיע שר הביטחון דיין לרב גורן כי עליו לפנות את המדרשה שפתח ואת קציני הצבא שפעלו במקום, בשל החלטתו של דיין על דעת הממשלה להעביר את הר הבית לניהול הווקף המוסלמי. הרב גורן פנה לחברי הממשלה בבקשה לשינוי ההחלטה, והוביל מאבק ציבורי שכשל לסיכול ההעברה. בהמשך חייו הביע הרב גורן צער על כך שלא נאבק די הצורך בנושא הנוכחות היהודית בהר הבית בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. עם זאת, בעקבות פעולותיו של הרב גורן נשאר שער המוגרבים בשליטה של המשטרה הצבאית, ומאוחר יותר של משטרת ישראל.

במהלך קיץ 1967 החליט הרב גורן לקבוע במערת המכפלה ארון קודש ובו ספר תורה, מחשש ששר הביטחון משה דיין יורה להחזיר את המקום לניהול מוסלמי, בדומה למה שנעשה בהר הבית. כעבור מספר ימים הודיע משה דיין לרב גורן כי עליו להסיר את הדגל הישראלי שנתלה על המבנה, להוציא את ארון הקודש, וכי כל יהודי הנכנס למבנה מחויב לחלוץ נעליו, כמקובל בכניסה למסגד. הרב גורן נאבק ביתר שאת בהחלטה זו, לאור כשלונו בהחלטה לגבי העברת הר הבית לניהול הווקף, ובעקבות מאמציו הושהתה הפקודה עד להודעה חדשה.

כהונתו כרב הראשי לישראל ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תשכ"ח (1968) נבחר לרב הראשי של תל אביב אולם החל למלא את התפקיד רק בשנת תשל"א (1971)‏‏.[7] בשנת 1972 נבחר לרב הראשי האשכנזי לישראל, בהחליפו את הרב איסר יהודה אונטרמן. הרב גורן כיהן בתפקיד זה עד שנת 1983. תקופת כהונתו התאפיינה במחלוקות ומאבקים בלתי פוסקים בינו ובין הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף. מאבקי כוח אלה פגעו קשות בשמה הטוב של הרבנות הראשית.

פסק דין מפורסם של הרב גורן עסק בעניינם של אח ואחות, חנוך ומרים לנגר, שהוכרזו כממזרים, כיוון שאמם התחתנה בלא להתגרש מבעלה הראשון. פסק הדין המקיף מצא דרך להתיר להם לבוא בקהל ישראל משום שאין עדים לגבי גיורו של האב וכן על סמך עדויות שהלה אינו שומר מצוות ואף אוכל חזיר והולך לכנסייה, ועל כן אינו נחשב ליהודי וממילא לא היה לאשה צורך בגירושין כדי להינשא לאדם אחר. פסק זה הביא לשיאו את הקרע בין הרב גורן לבין החוגים החרדיים, לאחר שרבנים חרדיים רבים הכריזו כי "פסקיו והוראותיו בטלים". בעקבות זאת יצא הרב צבי יהודה קוק להגנתו במאמר שפרסם בהצופה.

הרב גורן פרש מתפקידו כרב ראשי בשנת ה'תשמ"ג כאשר הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא החליפו. לאחר שפרש הקים סמוך לכותל המערבי בירושלים את ישיבת האידרא (המילה אידרא בארמית פירושה "גורן") ועמד בראשה עד לפטירתו. כיהן כנשיא ישיבת הר ברכה בשתי שנותיו האחרונות, ובתקופה זו היה נוסע להעביר בה שיעור מדי שבוע.

הרב גורן הביע דעות ניציות תקיפות בעניינים מדיניים. בעת פולמוס החתימה על הסכמי אוסלו כינה את ההסכמים "שטניים" וקרא להרוג את יאסר ערפאת, מה שעורר דרישות להעמדתו לדין, ואף לשלול את דרגתו הצבאית ואת הגימלה הנובעת ממנה.[דרוש מקור] בעקבות ההסכמים יצא בגילוי דעת לפיו יש לסרב לפקודת פינוי יישובים או בסיסי צבא והעברתם לידי הפלסטינים.‏[8]

נפטר בתל אביב בליל שבת פרשת חיי שרה התשנ"ה, ונטמן בבית הקברות בהר הזיתים.

הגותו ומשנתו ההלכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הרב גורן הוטל להעמיד את היסודות לרבנות צבאית, ולפסוק בנושאים הלכתיים הקשורים לצבא, וזאת כאשר אין מסורת בנושאים אלו בספרות ההלכתית.

במהלך מלחמת העצמאות הנהיג לראשונה היתר לאכילת מצה בערב פסח בצה"ל, למרות איסור דרבנן על כך, על רקע חוסר אפשרות לאספקת מזון אחר לחיילים, והצורך לבצע את הכשרת הכלים קודם לערב פסח. היתר זה נוהג גם כיום בבסיסי צה"ל, ובמטבחים ארגוניים גדולים.

במהלך מלחמה זו נשאל הרב גורן לגבי קבורת מתנדבים נוצריים שנפלו במהלך הלחימה. הרב גורן פסק לקבור אותם בבית קברות אחד עם חללים יהודיים, אך בחלקה נפרדת (על מנת למנוע בעייתיות במידה ובני המשפחה יבקשו להציב צלב על הקבר). מודל זה אומץ בהמשך בבתי הקברות הצבאיים בישראל.

התנגד להחתמת כלל החיילים הנשואים על הרשאות לכתיבת גט, על מנת למנוע עגינות במקרה ובו יהיו נעדרים, בשל הפגיעה במורל הלוחמים, וחוסר התוקף של ההרשאה במקרה והיא נעשית בכפיה, לאור סירוב חיילים לחתום על טפסי הרשאה לגט משיקולים שונים. כתחליף להליך זה, ייסד הרב גורן הליך של בירור מקיף לנסיבות העדרות של חייל צה"ל, בסיומו תותר אשתו מעגינותה גם ללא מציאת או זיהוי גופה.

התנגד בתוקף לקיום יחידות דתיות עצמאיות בתוך צה"ל, הן מסיבה אידאולוגית של התנגדות להכנסת החיילים הדתיים לגטו נפרד, בעוד שאר הצבא יתנהל באופן חילוני, ללא כשרות ושמירת שבת, הן משיקולים ציבוריים, בשל אפשרות לפגיעה קשה ביחידה צבאית שלמה במהלך קרב, והן על מנת להוביל מהלך שבו שתהיה שמירת שבת וכשרות מלאה בכלל צה"ל. התנגדות זו הייתה משותפת גם לבן-גוריון, שפעל להקים צבא אחיד ושיוויוני.

התיר לחיילים לצאת בשבת מחוץ לתחום שבת לצרכים שונים, כגון לשמוע תקיעת שופר בראש השנה, לתפילה במניין ולשיעור תורה, על בסיס פרשנות להיתר המובא במשנה לפיו במחנה צבאי אין חל איסור יציאה מחוץ לתחום שבת.

התיר לחיילים הנמצאים בלחימה בפועל לאכול ולשתות ביום כיפור (וכאשר ניתן - אכילה ושתייה פחות מכשיעור האיסור בהפרשי זמן).

כל ימיו גילה חיבה מיוחדת לתלמוד הירושלמי, לו ייחס מסורת הלכתית שונה מן התלמוד הבבלי. בשנת 1961 אף זכה בפרס ישראל ליהדות על עבודתו בחקר התלמוד הירושלמי.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרב שלמה וצפיה גורן שלושה ילדים: תחיה שפירא - שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בדימוס, הנשואה לכלכלן ד"ר אהוד שפירא, יושב-ראש פסגות בית השקעות ולשעבר ממלא-מקום מנכ"ל בנק לאומי; דרורית תמרי - פסיכולוגית, הנשואה לקרדיולוג ד"ר ישראל תמרי, העוסק גם בתרגום שירה יפנית; ואברהם (רמי) גורן - עורך דין.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספרי הרב שלמה גורן
  • נזר הקדש: חידושים על רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין, ירושלים תרצ"ה
  • שערי טהרה: תלמוד על מסכת מקוואות מלוקט מתלמוד בבלי ירושלמי והסיפרות התנאית ירושלים ת"ש
  • משיב מלחמה: שאלות ותשובות בענייני צבא, מלחמה וביטחון (ג' כרכים)
  • הר הבית: גבולות הר הבית והלכותיו (משיב מלחמה ד')
  • קובץ פסקי הלכות צבא, בהוצאת הרבנות הצבאית, תשי"ט
  • תורת המועדים: מחקרים ומאמרים על מועדי ישראל לאור ההלכה, הוצאת א' ציוני, תשכ"ד
  • מועדי ישראל
  • פסק הדין בעניין האח והאחות, בהוצאת הרבנות הראשית לישראל, תשל"ג
  • תורת השבת והמועד, בעריכת שלמה שמידט, בהוצאת ההסתדרות הציונית, תשמ"ב
  • תורת המקרא: דרשות על פרשת השבוע, בעריכת הרב מיכה הלוי, הוצאת האידרא רבה, תשנ"ו
  • תורת המדינה: הלכות מדינה
  • ספר משנת המדינה: מחקר הלכתי היסטורי בנושאים העומדים ברומה של מדינת ישראל מאז תקומתה, בעריכת ישראל תמרי, הוצאת האידרא רבה, תשנ"ו
  • תורת הפילוסופיה: לקט הרצאות בפילוסופיה יהודית, הוצאת האידרא רבה, תשנ"ח
  • תורת הרפואה: מחקרים הלכתיים בנושאי רפואה, בעריכת חתנו ד"ר ישראל תמרי, הוצאת האידרא רבה, תשס"א
  • תרומת הגורן א: שאלות ותשובות על אורח חיים, הוצאת האידרא רבה, תשס"ה
  • תרומת הגורן ב: שאלות ותשובות על יורה דעה, הוצאת ידיעות אחרונות, תשע"ב
  • הירושלמי והגר"א: על חידושי והגהות הגר"א
  • ירושלמי ברכות: פירוש ובירור של מסכת ברכות בירושלמי, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"א

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב שלמה גורן: בעוז ותעצומות - אוטוביוגרפיה, בעריכת אבי רט, הוצאת "ידיעות ספרים", ה'תשע"ג‏[9]
  • גצל קרסל, לכסיקון הספרות העברית (עמ' 461), הוצאת הקיבוץ הארצי, תשכ"ה
  • שפרה מישלוב, בעין הסערה: דמותו הציבורית ויצירתו התורנית של הרב שלמה גורן בשנים 1994-1948, תש"ע 2010, עבודה לקבלת תואר דוקטור.

בקולנוע:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמריו ושיעוריו
אודותיו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גבורי ישראל שנפלו הובאו לקברות בהר הרצל, דבר, 18 בנובמבר 1949; א. תלמי, פרשת חיפוש הגופות, דבר, 18 בנובמבר 1949; ב-228 ארונות מובלים חללי ירושלים למנוחת נצחים בהר-הרצל, מעריב, 17 בנובמבר 1949; חודש ימים נמשך ליקוט עצמות הקדושים, מעריב, 17 בנובמבר 1949 המשך; "בזכותם אנו חיים בירושלים" (שיחה עם הרב הצבאי הראשי סגן-האלוף ש. גורונצ'יק), מעריב, 17 בנובמבר 1949; א. ירושלמי, מסע האבל של 228 ארונות, מעריב, 20 בנובמבר 1949; ליקוט עצמות והתרת העגונות של חללי גוש עציון, אתר ההיסטוריה וההנצחה של גוש עציון
  2. ^ הרב הצבאי הראשי התפלל על קבר רחל, דבר, 20 ביולי 1951
  3. ^ נדב שרגאי, הר המריבה, כתר, 1995, עמ' 30-29. ראו גם: שלמה גורן, הר הבית, הוצאת האידרא רבה ומסורה לעם, עמ' 19.
  4. ^ ראיון עם הרב גורן באתר מערת המכפלה
  5. ^ היתר העגונות של גוש עציון, ב"אתר ההנצחה והמורשת בכפר עציון"
  6. ^ אבי רט, בעז ובתעצומות
  7. ^ ‏ יצחק אלפסי, קווים לתולדות רבינו הגדול זצ"ל, המעלות לשלמה (ספר לזכרו), ירושלים תשנ"ה, עמ' 19‏
  8. ^ ירון אונגר, ‏גבולות הציות והסרבנות לפקודה צבאית, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 19 בינואר 2010
  9. ^ בדיון על הספר, בפורום אוצר החכמה
הקודם:
הרב איסר יהודה אונטרמן
הרב הראשי האשכנזי הבא:
הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא
הרבנים הצבאיים הראשיים של צה"ל

שלמה גורן · מרדכי פירון · גד נבון · ישראל וייס · אביחי רונצקי · רפי פרץ