יוסף רקובר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אין תמונה חופשית

יוסף רקובר (1905 - 1986) היה רופא פנימי ורופא ריאות, רופא יחידת פרטיזנים במלחמת העולם השנייה, מנהל מחלקת ריאות בבית חולים הדסה ירושלים ופרופסור לרפואה פנימית בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים.[1]

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקובר נולד בשנת 1905 בוורשה, הבן השלישי מתוך ארבעה ילדים, בשנת 1925 יצא רקובר לפריס לאחר שהתקבל ללימודי רפואה באוניברסיטת סורבון. בפריס התחתן עם זיגריד שהייתה ממוצא גרמני.

במאי 1932 סיים רקובר את לימודי הרפואה והתמחה בפולין ברפואת ריאות ושחפת.

במהרה התמנה רקובר למנהל בית חולים לחולי שחפת בעיר נובוגרוד בפולין.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העולם השנייה היה רקובר רופא של הפרטיזנים, נשוי לרופאה ואב לילד בן חמש. בעת מנוסתם מהנאצים, שמרו בני המשפחה מורפיום בארון למקרה חירום. באחד ממקומות המבטחים שאליהם הגיעו, אמרו להם שהנאצים עוברים מבית לבית ורוצחים יהודים, רקובר חיפש מקום מסתור, אבל הנאצים דפקו על הדלת ורעייתו זיגריד הזריקה לה ולבנה ברטי מורפיום. רקובר מצא אותם מתים והזריק לעצמו את מעט המורפיום שנשאר בבקבוק, אבל הכמות לא הספיקה להרוג אותו, אלא הביאה לעלפונו. את הגופות פינו לקבר אחים אזורי.

הפרטיזנים, שרקובר היה הרופא שלהם, לא הרימו ידיים עד שמצאו אותו בערימת המתים. הם גילו שיש לו עדיין דופק ונשימה והחיו אותו.

רקובר הצטרף לפרטיזנים בראשותו של הד"ר יחזקאל אטלס, והשניים הקימו בית חולים שדה[2] בית החולים שירת יהודים ופרטיזנים רוסים גם יחד. רקובר שהיה רופא פנימי עסק בבית החולים בכל פעילות רפואית, שכללו ניתוחים כירורגים וגיניקולוגים.

בין שורות הפרטיזנים הכיר רקובר את רעייתו השנייה, שהייתה אחות במקצועה, לאחר שאיבדה את בעלה הראשון ובנם בשואה.

ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1947 הזוג עלה לארץ ישראל, לאחר מסע ארוך דרך ונציה וקפריסין.

במלחמת העצמאות רקובר עבד בצפת ב"בית החולים הארצי לחולי ריאה בצפת", (בתקופת הקרבות עבר בית החולים לריאה לזכרון יעקב) והיה יד ימינו של מנהל בית החולים הד"ר פנחס וייל.[3][4]

בשנת 1949 נולדה בתו נחמה.

בשנת 1952 עברו וייל ורקובר למרכז רפואי הדסה, בירושלים, לאחר שווייל נתמנה למנהל מחלקת ריאות ורקובר לסגנו.

בצאת הד"ר וייל לגמלאות רקובר נתמנה למנהל המחלקה, ולפרופסור בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים.

רקובר נפטר בשנת 1986.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרקובר שתי בנות רופאות. פרופ' נחמה אורי רופאת אף אוזן גרון - מנהלת היחידה לאף ולסינוסים בבית חולים כרמל ופרופסור משנה בבית הספר לרפואה בטכניון ופרופ' גליה רהב, מנהלת המחלקה למחלות זיהומיות בתל השומר ופרופסור קליני בבית הספר לרפואה ע"ש סאקלר בבאוניברסיטת תל אביב.

שני ילדיה של אורי רופאים, ובתה של רהב, רופאה במרכז הרפואי מאיר בכפר סבא.[5]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נסים לוי, יעל לוי, "רופאיה של ארץ-ישראל 1948-1799", איתי בחור - הוצאה לאור, מהדורה שנייה, מרץ 2012, ערך: רקובר, יוסף פרופ' עמודים 399-400
  2. ^ ד"ר יוסף רקובר- ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות eng.thepartisan.org/document
  3. ^ נסים לוי, יעל לוי, "רופאיה של ארץ-ישראל 1948-1799", איתי בחור - הוצאה לאור, מהדורה שנייה, מרץ 2012, ערך: וייל, פנחס עמודים 196–197
  4. ^ "שנהיה בריאים 100 שנה לבית החולים בצפת" וינט, נדב מן, 5 במרץ 2010
  5. ^ "המעגל המרגש של משפחת הרופאים" - רוני רהב לומדת בבית הספר החדש לרפואה בצפת, באותו מבנה שבו סבה פרופ' יוסף רקובר החל את הקרירה שלו בארץ לאחר שניצל מהנאצים עדי חשמונאי, 5 בפברואר 2012