יוסף (דמות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוסף
יוסף הפקיד חותר בסירת ברווז-קריקטורה של דודו גבע בכניסה למוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון

יוסף הוא דמות בדיונית שיצרו דודו גבע וחנוך מרמרי בספריהם, אותם כתב מרמרי (ומאוחר יותר החליף אותו קובי ניב) ואייר גבע.

יוסף הופיע לראשונה בשנת 1976 בספרם המשותף של מרמרי וגבע- "האביר זיק", שם הוא מופיע כמספר דמויות שוליות במספר סיפורים שונים (מלצר, רופא, פוליטיקאי וכו'...). שמו מופיע לראשונה בסיפור "האביר זיק ואשתו של תרנגול בכיר", אך גם בסיפור זה מגלם יוסף עובד רכבת פשוט.

"יוסף היה סטטיסט הכי זול והוא עשה כל מה שביקשנו"

אמר גבע בראיון לעיתון "מעריב"

. רק חמש שנים מאוחר יותר, בספר "הצל" (1980), שאותו אייר גבע וכתב אפרים סידון, קיבל יוסף את התפקיד הראשי העלילתי שלו. ולמרות זאת הוא עדיין לא הפך לדמות מוכרת ובטח שלא לאהודה.

ב-1979 נמנו גבע, אז גרפיקאי ואמן קומיקס לא מוכר, וקובי ניב, אחד מהכותבים הסאטיריים המוערכים בישראל (המוכר מהמדור ומהספר "זו ארץ זו" ומתוכנית הטלוויזיה "ניקוי ראש") לערוך רצועת קומיקס שבועית למקומונים "העיר" ו"כל העיר" של רשת שוקן. השניים, שהכירו מעבודת הגרפיקה של הספר "זו ארץ זו" (1975), החליטו לשכלל את יוסף ולהפוך אותו לגיבור הראשי של הסיפור השבועי, שלבסוף נקרא "יוסף ואחיו" (עם קריצה לסיפור יוסף התנ"כי). במקביל למדור "יוסף ואחיו" שהתפרסם בקביעות ב"העיר" ערכו השניים רצועת קומיקס דומה במקבילו הירושלמי של העיתון - "כל העיר" וגיבוריה היו צמד הבלשים אהלן וסהלן.

המדור סיפר את סיפורו של יוסף, פקיד זוטר ויבשושי במחלקת המים של עיריית תל אביב, אנטי גיבור תמים ומפסידן המקבל בהכנעה את גורלו, עבודת פקיד פשוטה ומשעממת, ואת בדידותו ורווקותו הנצחיים.

"יוסף הוא פקיד נכנע שמקבל את העולם בהבנה מוחלטת" אמר גבע "הוא כמו שקית תה שהושרתה במשך שבוע, בחור טוב וישר המקבל תבוסותיו"

יוסף, שלצדו מואנשים הקקטוס והמנורה המצויים בביתו, תואר כבלתי ישראלי ובכך הבליט את הישראליות המוקצנת של שאר אחיו המצליחים בחייהם, שהם מובאים כמעין "מימוש החלום הישראלי".

"היוספים עומדים מול הזרם, מורידים את הראש, ונותנים לו לעבור בתקווה שעוד 50 שנה יהיה יפה"

אמר גבע בראיון לעיתון "חדשות"

במהרה הפך יוסף לדמות אהובה על קוראי המקומונים. וכך בעבודתם על ספריהם השונים, העמידו ניב וגבע, שהפכו עם הזמן לצמד סאטיריקנים מצליח, את טורי "יוסף ואחיו" ו"אהלן וסהלן" במרכז סדרת "ספר מגוחך": "ספר מגוחך" (1981), "בנו של מגוחך" (1983), ו"מגוחך בעורף האויב" (1985). הספרים כללו גם מדורים וסיפורים חדשים, בהם הופיעה דמותו של יוסף, לרב בתפקידי משנה אבל גם במרכזם, ויש גם לציין את הסדרה "יוספים גדולים בהיסטוריה" אשר הביאה לידי בטוי והדגישה את חשיבות דמותו של יוסף בראי ההיסטוריה. בנוסף, יצרו השניים סדרת ספרי ילדים ("יוסף מספר סיפורים"), שבהם יוסף מגלם את דמות המספר ואת הדמות הראשית בעלילה הפנימית: "ברטה השמנה" (1984) "עצרת הינשופים" (1984) ו"הפיל מניו יורק" (1985). אולם לא רק הצלחה באה עקב דמותם המצליחה של השניים, אלא גם סכסוך, שבסופו הביא להסכם (1984) שבו הצהיר גבע שלא ישתמש בדמותו של יוסף ללא אישורו ושיתופו של קובי ניב.

"יוסף ואחיו"

גבע, שצבר הצלחה אדירה מטורי הקומיקס ההומוריסטיים הייחודיים שלו, המשיך ביצירתו לעיתון "חדשות" ולאחר מכן לעיתונים "מעריב" ו"הארץ", שם בנה ויצר את דמותו המפורסמת - הברווז. ניב המשיך בקריירת כתיבה בעיתון "חדשות", במקומון "העיר" ובמספר עבודות תסריט.

למרות הצלחתו, יוסף לא שרד את שנות ה-90. בשנת 1990 רצו השניים, לאחר שנים שלא עבדו יחד, להחזיר את יוסף, והפעם בעיתון "ידיעות אחרונות", אך בדרך לפגישה זו ויתרו על הרעיון. בשנת 1992 ניסו השניים להשיב לחיים את יוסף בסדרת הספרונים "יוסף חוזר בקטן", במסגרתה יצא הספרון הקצר "נקמת הנקניק" (1992). עוד שני ספרים היו אמורים לצאת לאור בסדרה, "מסביב לעולם ב-80 שקל" ו"סמטוחה בקזבלנקה", אך לבסוף הם לא ראו אור. ב-1994 ארגן סינמטק תל אביב תערוכת מחווה ליוסף, ובשנת 2003 העלתה קבוצת תיאטרון מפתח תקווה הצגה המבוססת על "ברטה השמנה".

גבע אמר בראיון:

"יוסף לא יחזיק מעמד בשנות ה-90... אחרי כשלוש מאות מדורים כשכבר לא היה לנו אכפת מה קורה לו, עזבנו אותו, שיסתדר בלעדינו."