חנוך מרמרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חנוך מרמרי
חנוך מרמרי
חנוך מרמרי, 2008
לידה 30 בדצמבר 1948 (בן 70)
מעסיק בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים פרס סוקולוב עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חנוך מרמרי (נולד ב-30 בדצמבר 1948) הוא עיתונאי ועורך.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנוך מרמרי נולד בחיפה ב-1948. הוא היה בן יחיד לאם מורה ואב, עובד ההסתדרות, שנפטר בילדותו של חנוך. הם התגוררו בשכונת אחוזה ומרמרי למד בבית הספר הריאלי. את שירותו הצבאי עשה בחטיבת המחקר של אגף המודיעין.

בשנות ה-70 למד ב"בצלאל" בירושלים, שם חבר לאפרים סידון, ב. מיכאל וקובי ניב, והפך לחלק מ"חבורת זוארץ" שכתבה מדור סאטירי בשבועון "העולם הזה". לאחר מלחמת יום הכיפורים הוציאה החבורה לאור ספר סאטירי בשם "זו ארץ זו", שאייר דודו גבע.

בעקבות הצלחותיהם נקראו ניב, מרמרי, סידון ומיכאל על ידי מפיק הטלוויזיה מרדכי קירשנבאום להפיק עבורו מגזין סאטירי, וכך נולדה ב-1974 התוכנית הסאטירית הנודעת "ניקוי ראש".

בשנת 1980 הקים את המקומון התל אביבי "העיר", והיה עורכו עד לשנת 1984. כתב בעיתון "חדשות" עד שנסגר. באפריל 1988 מונה לעורך משנה של "הארץ" כסגנו של גרשום שוקן, ומשזה נפטר, מונה בינואר 1991 לעורכו הראשי של העיתון, ושימש בתפקידו זה במשך כארבע-עשרה שנים (1991 - 2004), עד להתפטרותו בסוף 2004 בעקבות חילוקי דעות שנתגלעו בינו לבין המו"ל עמוס שוקן על תוכנו של העיתון.

בחורף 1994 הציע להגביל ל-25 שנה את תחולתו של חוק השבות, החל מיום העצמאות ה-50 של מדינת ישראל (1998) ועד ליום העצמאות ה-75 (2023): "יום פקיעתו יהיה באופן רשמי יום סיום שליחותה של התנועה הציונית, והיא תוכל להתפרק מתוך ידיעה שמשימתה הוכתרה בהצלחה מרשימה – אם כי לא בהצלחה מלאה... זה יהיה סופו של הפרדוקס המכביד של מדינה המגדירה את הרכב אוכלוסייתה על פי ההלכה האורתודוקסית".[1]

בשנת 2005 פרסם ספר בשם "על האופניים", העוסק בתחביבו, רכיבת אופני כביש.

משנת 2005, במשך שלוש שנים, כיהן כראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל - אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים. במקביל, בשנים 20062007, שימש כמנכ"ל משותף של המרכז היהודי ערבי לפיתוח כלכלי.[2]

מונה לעורך הראשי של הוצאת כנרת זמורה-ביתן (2008),[3] ופרש מן התפקיד באותה שנה.[4]

היה ממקימי העמותה "ישראלים להצלת הדמוקרטיה" הפועלת לחיזוק הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית, ומנהלה מיום הקמתה ב-2010.

בעל טור באתר "העין השביעית" בנושאי עיתונות ותקשורת מאז 2009. בחודש ספטמבר 2012 מונה מרמרי לעורך "העין השביעית", וכיהן בתפקיד זה עד תחילת 2015.

מאז מאי 2015, מרמרי מכהן כראש אגף תרבות וחינוך בספרייה הלאומית.

הוא בעל טור במגזין טיים אאוט מאז 2005 ומאז נובמבר 2017, מפרסם, מדי שבוע, שיר אקטואלי בגיליון יום שישי של "הארץ", תחת שם העט "אלתר-מן".

זוכה פרס סוקולוב בתחום העיתונאות הכתובה לשנת 2004.

נשוי לעיתונאית סוניה מרמרי.[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חנוך מרמרי, על האופניים, עם עובד, 2005
  • רבקה רוזנר, "'זה הכול כסף... הגיע הזמן שתבין את זה'. טמבל", ארץ אחרת, מאי-יוני 2008. ראיון עם חנוך מרמרי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תום שגב, הציונים החדשים, עמ' 88–89.
  2. ^ רתם קלינה, חנוך מרמרי מונה, באתר nrg‏, 25 בדצמבר 2005
  3. ^ שירי לב-אריחנוך מרמרי ימונה לעורך הראשי של כנרת-זמורה ביתן, באתר הארץ, 31 במרץ 2008
  4. ^ מרב יודילוביץ', חנוך מרמרי עוזב את כנרת זמורה ביתן, באתר ynet, 28 בדצמבר 2008
  5. ^ לאן נעלמה מינה צמח?, באתר ‏mako‏‏, ‏1 בנובמבר 2012‏