בקעת תמנע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף תמנע)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ה"פטריה" בתמנע
ה"קשת" בתמנע
קרדומי כרייה מהתקופה המצרית, ואיזמלי כרייה מהתקופה הכלכותית
פיר כריה
מנהרות כרייה
ה"צלחות" - פירי כריה שנסגרו
כתובת רומית במערת החייל הרומאי
מקדש חתחור
מראה בעמק ססגון, השוכן בצפון בקעת תמנע
עמודי שלמה
מראה בבקעה

בקעת תִּמְנָע היא בקעה בשוליים המערביים של הערבה הדרומית, כ-25 קילומטר מצפון לאילת. הבקעה, שלהּ צורת פרסה, משתרעת על פני שטח של כ-60 קילומטר רבוע, ותחומה במצוקים תלולים משלושת צדדיה. היא מנוקזת על ידי נחל תמנע בצפון ונחל נחושתן בדרום, הזורמים לערבה שממזרח לה. במרכזהּ מתרומם הר תמנע לגובה של 453 מטרים. באזור שורר אקלים מדברי קיצוני. האדם נמשך לבקעת תמנע החל בתקופה הנאוליתית, בערך 10,000 לפנה"ס ואילך, בשל עפרות הנחושת המצויות בה.

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקעת תמנע היא חלון גאולוגי שבו נחשפים סלעים מגוונים המכילים מינרלים דוגמת נחושת, ברזל, מנגן ועוד. בבקעה סלעים מגמתיים, סלעי משקע יבשתיים וימיים ומשקעי סחף.

היסטוריה גאולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקעת תמנע נמצאת בקצהו הצפוני של השילד הערבו-נובי שנוצר בסוף עידן הפרקמבריון. תהליכי התגבשות המאגמה בתמנע יצרו סלעים פלוטוניים גסי גביש כמו גרניט, סיאניט וגברו. התרוממות האזור לפני כ-550 מיליון שנה לוּותה בסחיפה אינטנסיבית, שבעקבותיה נחשפו חלק מסלעי היסוד המגמתיים הקדומים. על גבי הסלעים שנחשפו הורבדה שכבה עבה של אבני חול על ידי נחלים שזרמו ממזרח למערב. אבני החול הללו הושקעו החל מתור הקמבריום. מעל אבני החול נחשפו דולומיט חולי ופצלים המצויים גם על פסגת הר תמנע ובמחשופים שלאורך נחל תמנע. סלעים אלו הקרויים "תצורת תמנע", הורבדו במהלך הצפה ימית שהגיע עד אזור אילת בקמבריום התחתון. יחד עם תצורת תמנע הושקעו גם מינרלים של נחושת. לאחר מכן החלה תקופה ארוכה של פעילות בליה וסחיפה. לפני כ-320 מיליון שנה (קרבון תיכון) החלה הרבדה מחודשת של אבני חול לבנות וצבעוניות, הקרויות תצורות אמיר, עברונה וסמר. מגוון הצבעים נובע מחדירת תמיסות עשירות בברזל ונחושת אל תוך אבני החול.

שכבות סלעי משקע ימיים בעובי כולל של כ-800 מטרים, המכילות מאובנים רבים, מעידות על הצפת האזור על ידי ים תטיס. הים, אשר התקדם מאזור צפון מערב, הגיע לאזור תמנע לפני כ-100 מיליון שנה (קנומן). הצפה זו נמשכה עד לפני כ-40 מיליון שנה (אאוקן) ובמהלכן הורבדו בעיקר סלעי גיר, דולומיט, חוואר, חרסית, קירטון, פוספוריט וצור. תהליך ההתרוממות של האזור בסוף תקופת האאוקן הביא לנסיגתו של ים תטיס. סלעי המשקע הימיים נחשפו והחלה תקופה ארוכה של בליה יבשתית שבמהלכה נסחפו מרבית הסלעים שהיו בחלקו העליון של החתך הימי. מרבית ההעתקים המצויים בבקעת תמנע הם מבני שוליים הקשורים לתהליכי השבירה של השבר הסורי-אפריקאי, שהחלו לפני פחות מ-20 מיליון שנה ונמשכים עד היום. ההתרוממות והביקוע יצרו בסיסי סחיפה נמוכים סמוך לתמנע ממזרחה. ישנם הסבורים כי תהליכי השבירה של הבקע החלו לפני כ-5 מיליון שנה בלבד[דרוש מקור]. שקיעת מרכז בקע הערבה שגרמה לירידה הדרגתית של בסיסי הסחיפה של נחל תמנע ונחל נחושתן, יצרה מפלסי סחיפה והשקעה של קונגלומרטים.

היווצרות הנחושת בבקעת תמנע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחשופי נחושת נמצאים בתמנע בשלוש שכבות: בסלעים מגמתיים בדייקים, בסלעי הדולומיט בהם שכבות או עורקים של נחושת עם מנגן, ובאבן החול הלבנה שם הנחושת נמצאת ספוגה בסלע או בתרכיזים המגיעים ל-40% נחושת. הנחושת בסלעים המגמתיים בהר תמנע, נוצרה בפעילות הידרותרמית, שהתרחשה לקראת סיום הפעילות המגמתית. תמיסות עשירות במינרלים התקררו והביאו להצטברות נחושת ומנגן בסלעים פורפיריים וולקניים שנוצרו באותה תקופה. בין הסלעים המגמתיים שבמרכז הר תמנע מצויים עורקים בצבע ירקרק העשירים בנחושת ובמנגן שהצטברו בפעילות משנית מאוחרת.

החלק העליון של הסלעים המגמתיים הקדומים היה עשיר בנחושת ובמנגן ונחשף בזמן השקעתה של תצורת תמנע בקמבריום התחתון. בתקופה זו היה אזור תמנע אגן רדוד בשולי ים קדום שהשתרע לכיוון צפון-מערב, ובו שקעו אבני גיר מעורבות בגרגרי חול, דולומיטים, חרסיות ואבני חול המהווים את תצורת תמנע. על קרקעית האגן חיו אצות אשר השקיעו את המשקע הגירני וסייעו ביצירת מינרלי נחושת הסולפידיים. המסה חלקית של דולומיט על ידי מי תהום גרמה לעליית ריכוז הנחושת בחלק מהמקומות. הנחושת שנמסה, הושקעה מחדש בעורקים ונוצרו תרכיזים בריכוז של עשרות אחוזים.

הנחושת מצויה גם באבן החול הלבנה המהווה את גג תצורת אמיר ובסיס תצורת עברונה בתרכיזים, בעדשות ובחומר המלכד את הסלע. אבני החול שבהן מצויה הנחושת הורבדו במערכת נחלים רחבה שכיסתה את הנגב הדרומי בקרטיקון התחתון. במהלך הזרימה הורבדו יחד עם החול שרידי צמחים. בתקופה מאוחרת יותר, במהלך פעילות וולקנית שהתרחשה בקרטיקון התחתון או בעת יצירת בקע הערבה, נדדו לשכבה זו מי תהום חמים ועשירים בנחושת וברזל. אבן החול ספגה תחמוצות נחושת וברזל בגוון ירקרק. מקור הנחושת במי תהום החמים היה, כנראה, בהמסה חלקית של נחושת בתצורת תמנע.

מינרולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינרלי הנחושת העיקריים המצויים בבקעת תמנע הם מלכיט () וכריזוקולה (). תכולת הנחושת הממוצעת במרבץ תמנע הוא כ-1.5%.

ההרכב הכימי של עפרה ממרבץ תמנע (באחוזים)[1]
67.42%
9.00%
3.75%
3.34%
3.12%
2.90%
2.20%
1.74%
1.54%
1.28%
0.53%

פעילות אנושית בבקעת תמנע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנחושת הייתה המתכת הראשונה שנעשה בה שימוש ליצירת כלי עבודה, כלי נשק, כלי בית, כלי יוקרה ופולחן. בתמנע נתגלו שרידים ועדויות להתפתחות הכרייה וההפקה לכל שלביהן.

התקופה הנאוליתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבקעת תמנע נמצאו כלי צור במקומות חניה מהתקופה הנאוליתית הקדם-קראמית ב'. אין להניח כי בתקופה הנאוליתית הקדם-קראמית כבר היה מצוי הידע הנחוץ להפקת נחושת מתכתית מעפרות. משום כך עסקו כנראה בתמנע בתקופה זו בליקוט "אבנים יפות" לייצור קישוטים.

סוף התקופה הנאוליתית והתקופה הכלקוליתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הכרייה והמטלורגיה בתמנע השאירה מעט עקבות. בהתחלה כנראה רק ליקטו את תרכיזי העפרות מפני השטח וערכו חפירות שטוחות, בצורת בורות, באזורים שנראו בהם תרכיזי עפרות כבדים תקועים בסחף. שטחים נרחבים באזור המכרות שלרגלי מצוקי תמנע מכוסים בצפיפות ב"צלחות", פירים שנחפרו זה ליד זה דרך שכבת הסחף בחיפוש אחרי עפרות נחושת, ולאחר סיום הכרייה נסתמו. כמו כן נמצאו סימני כרייה שטוחים ועגולים, אופייניים לפטישי אבן, על פני פיסת הסלע הלבנבן נושא עפרות נחושת, שיש לשייכם כנראה לתקופה קדומה זו. פירי החפירה מתקופה זו רחבים מכיוון שפטישי האבן הצריכו תנועה רחבה. בכל אזורי הכרייה הקדומים נמצאו כלי צור ומעט חרסים שניתן לשייכם לסוף התקופה הנאוליתית ולראשית התקופה הכלקוליתית, היינו לאלף השישי או החמישי לפנה"ס.

צמוד לאחד השטחים של "כרייה בבורות" נתגלה אתר התכה מיוחד במינו, שכפי הנראה שייך לתקופת תחילת המטלורגיה באזור. אתר זה הוא אתר ההתכה היחיד שנמצא ממש באזור המכרות של בקעת תמנע והוא למעשה אתר ההתכה הקדם-היסטורי היחיד שנמצא בתוך הבקעה. הסיגים שנמצאו באתר זה, שבהם נראו גושי עפרות לא מותכות או מותכות למחצה ופירורי אבן-חול לבנה, לא הגיעו בשעת ההתכה לדרגת חום גבוהה מספיק כדי לעבור למצב צבירה נוזלי. משום כך נשארו טיפות הנחושת, שהתהוו מן העפרות כבר בטמפרטורה נמוכה יחסית, כשהן תקועות בתוך הסיגים הצמיגיים, והיה צורך לשחררן באופן מכני באמצעות שבירה וכתישה. אתר זה מוכיח כי המטלורגיה באזור התחילה לא בתקופה הכלקוליתית, כפי שהיה מקובל לחשוב, אלא עוד בתקופה הנאוליתית, באלף השישי לפנה"ס. תקופת הבראשית של הפקת הנחושת מעפרות באזור (תקופת הנחושת סיני-ערבה שלב קדום), נמשכה על יותר מאלפיים שנה, מהאלף השישי עד האלף הרביעי לפנה"ס.

בתוך טווח זמן זה התפתחה המטלורגיה, מהתחלות פרימיטיביות ביותר עד לרמה מפותחת בהרבה, עם ידע וניסיון רב גם בבחירת סוגי העפרות והתכתן למטען-התכה מאוזן היטב, ואף בפיתוח מתקן התכה, מבור באדמה ומפוח, לתנור התכה בנוי, עם מערכת אוורור יעילה. עם זאת, עדיין נשארו מפעלי ההתכה של תקופת הנחושת סיני-ערבה, שלב קדום ברמה של "תעשיית בית" ובהיקף של ייצור בקילוגרמים[דרוש מקור]. את המים והעצים הרבים הדרושים לתהליך ההתכה הביאו כנראה מעין ר'דיאן (עין יטבתה).

סוף האלף השני לפני הספירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נלסון גליק, שהיה הארכאולוג הראשון שקיים חפירות מסודרות ושיטתיות בתמנע בשנות השלושים, ייחס את המכרות בתמנע, בשלבם המפותח ביותר, למאה העשירית לפני הספירה, עקב חרסים שנמצאו. הוא קשר את האתר עם שלמה המלך וממלכתו, בגלל התאריך המתאים, ומכאן גם הכינוי שהשתרש למקום - "מכרות המלך שלמה". כשלושים שנה אחריו, בחפירות שהחלו ב-1959 מצא בנו רותנברג במקום, מקדש מצרי ושרידים נוספים מתקופת הברונזה המאוחרת ולכן ייחס את שיא הכרייה לימי הפרעונים הרעמססיים של השושלות 19–20 של הממלכה החדשה של מצרים.

החל משנת 2009 נערכות באתר חפירות חדשות בראשות ארז בן יוסף מאוניברסיטת תל אביב. בן יוסף תיארך מחדש בעזרת כלי חרס ותיארוך פחמן-14 את מחנה ההתכה העיקרי למאה העשירית לפני הספירה, כלומר, תקופתו של המלך שלמה (כפי שהוצע על ידי נלסון גליק בתחילת המחקר באתר). בן יוסף מעריך, כי המכרות הופעלו על ידי חברה מקומית, כאשר על פי הדמיון לאתר כריה בוואדי פינאן שבירדן הוא סבור שהיה זה גרעין קדום של הממלכה האדומית[2].

הכניסה למכרות הייתה דרך פירים אנכיים בקוטר של 80 ס"מ בערך עם גומחות בדפנות ששמשו מעין מדרגות. כלי הכרייה היו אזמל ופטיש. בתחתית פיר הכרייה האנכי נחצבה מנהרה אופקית ראשית וממנה התפצלו מנהרות כרייה בהתאם לפיצול עורקי המינרליזציה. בחלק מהמערכות נתגלו מפלסים אחדים, זה מעל זה, ופיר פנימי המחבר ביניהם. מפעם לפעם חצבו פירי אוורור ופירים להעלאת העפרות אל פני הקרקע.

התכת הנחושת מן העפרות התבצע באחד-עשר מחנות, שחלקם שמשו גם למגורי הפועלים ולאחסון. בתקופה זו השתכללו תנורי ההפקה: התנורים נבנו כגומה חפורה בקרקע, רובם מדופנים באבנים ובחומר. קוטרם ועומקם כ-45 ס"מ, ושניים או שלושה זוגות מפוחים עשויים צינורות של עור וחרס הוחדרו לתוך התנור בנטייה כלפי מטה ולצד הפנימי חוברו מגני מפוח. גוף המפוח היה עשוי מקערת אבן גדולה, שהייתה מכוסה ביריעות עור ובה פתח עם שסתום. כל פועל הפעיל ברגליו זוג מפוחים. תהליך ההתכה היה מורכב למדי: תחילה הבעירו בתנור במשך שעתיים פחמי עץ, תוך הפעלת המפוחים. כאשר הושגה הטמפרטורה הדרושה (כ-1,200 מעלות צלזיוס), הוכנסו לתנור בהדרגה עפרת נחושת כתושה, תחמוצת ברזל ופחמים. תפקידה של תחמוצת ברזל היה לשמש כתלחים[3]- להנמיך את טמפרטורת ההתכה ולהפחית את צמיגות הסיגים. כעבור חמש שעות נוספות של הפעלת התנור והמפוחים הצטברה הנחושת המותכת הכבדה יותר בתחתית התנור, ומעליה הסיגים המותכים. בשלב זה פתחו בחזית התנור פתח, שדרכו זרמו החוצה מרבית הסיגים. כיכר הנחושת הוצאה כנראה בעזרת מוט עם קצה מתכת. פעולה אחת של תנור דרשה כ-50 ק"ג עפרת נחושת, 100 ק"ג תחמוצת ברזל ו-150 ק"ג פחמי עץ. התוצאה הייתה 1.5 ק"ג נחושת נקיה וכ-25 ק"ג סיגים.

באחד מהמכרות המתוארכים לתקופה זו נמצאו 2 כרתושים ובהם כתובת פרוטו סינאית ובה כתוב "עז רומם".

תעשיית הנחושת הקדומה בבקעת תמנע בתקופת המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבקר בעשור השני של המאה ה-21 בבקעת תמנע נחשף לנוכחות רבה של מצרים העתיקה, מלכיה ואליה, כמי שמקדמים את שיווק הפארק למבקרים. פיתוח הפארק ברוח זו היה תוצאה של גילוי מקדש הכורים ליד עמודי שלמה, על ידי פרופסור בנו רותנברג, בשנת 1969[4].[5][6]

במקדש התגלה שפע של ממצאים, מצריים ומקומיים, ובעקבות הגילוי שויכו מכרות הנחושת ומחנות ההתכה למלכי מצרים המאות ה-13 וה-12 לפנה"ס, למומחים המצריים ולכושר הארגון שלהם. כיום, לאחר הצטברות מידע רב ממחקרים ארכאולוגיים ומטלורגיים בתמנע ובנחל עמרם ובאזור פונון (בצפון מזרח הערבה, בירדן), יש כיום צורך בתיקונים משמעותיים בתמונה ההיסטורית והטכנולוגית שהתקבלה ממחקרים קודמים.

דיון מפורט בשרידי מקדש הכורים, על ידי ד"ר עוזי אבנר (מרכז מדע ים המלח והערבה)[7][8] הראה כי המקדש אינו מצרי אלא אתר פולחן של שבטי המדבר, שהתקיים לפני בואם של המצרים (בימי רעמסס השני, סביב 1280 לפנה"ס), המשיך לשמש בתקופת נוכחותם בתמנע (עד 1150 לפנה"ס), ולאחר הסתלקותם. המצרים הצטרפו לפינת הפולחן המקומית, הקימו לצידה תא פולחני שהוקדש לאלה חתחור, ופסלה הוצב בתא זה לצד האלים המקומיים אותם ייצגו מצבות אבן.

בעקבות הבנה חדשה זו נבדק מחדש חלקם של המצרים בכריית הנחושת, בתהליך התכתה ובאיגון העבודה. התברר כי פירי הכריה המשוכללים, שיוחסו למצרים אינם מצריים כלל, ואילו שבמצרים עצמה לא התגלה אף פיר כריה דומה. לעומת זאת, ישנן ראיות ברורות להתפתחותם המקומית של פירים אלה, בערבה. תנורים משוכללים להתכת נחושת, שיוחסו למצרים, תוארכו כולם בשיטות רדיומטריות לתקופה האסלאמית הקדומה (המאות 7–11 לספירה), ואילו במצרים הקדומה לא התגלה כל תנור דומה. התברר גם שארגון העבודה, על כל שלביה ומרכיביה, היו בידיהם של שבטי המדבר.

מחקר מחודש בבקעת תמנע מוביל מאז 2009 ד"ר ארז בן יוסף מאוניברסיטת תל אביב)[9][10][11] מחפירותיו במספר אתרים בבקעה התקבלו תאריכים רדיומטריים רבים, ומהם עולה כי התקופה העיקרית של הפעילות הייתה המאה ה-10 לפנה"ס, כ-150 שנה לאחר הסתלקותם של המצרים. זוהי אמנם תקופתם של המלכים דוד ושלמה, אולם בכל הערבה לא התגלה עד כה ממצא כלשהו המעיד על מעורבותם של מלכי יהודה בתעשייה. נוסף לכך, תאריכים רדיומטרים רבים שהצטברו במהלך העשורים האחרונים מלמדים כי תעשיית הנחושת בבקעה התקיימה בתמנע מאז האלף ה-5 לפנה"ס, ובהקשר ישיר לתקופה הנדונה כאן- מאז המאה ה-17 לפנה"ס.

המחקרים האחרונים מעלים תמונה היסטורית, חברתית וטכנולוגית חדשה, שבה תושבי המדבר הם הכוכבים האמיתיים. הם היו בין המדענים הראשונים בעולם לפתח את המדעים שמאחרי הכרייה והתעשייה, והם התמידו בפיתוח הידע במשך אלפי שנים. כריית הנחושת, התכתה והמסחר בה היוו מרכיבים חשובים בתרבותם החמרית.

פעילות רומית ומוסלמית קדומה בתמנע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שהמכרה של סוף האלף השני לפנה"ס ותחילת האלף הראשון הקדים את ימי הרומאים והמוסלמים וניצל את רוב רובם של מרבצי הנחושת העיקרים בתצורת עברונה-עמיר, עיקר הפעילות של הרומאים והמוסלמים התרכזה בנחל עמרם ובאר אורה.

פולחן בבקעת תמנע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסתכלות הכוללת על אתרי בקעת תמנע וסביבתה הקרובה מגלה שילוב מרשים של אתרי פולחן במערך התעשייתי של הכרייה וההתכה של הנחושת. בתמנע נמצאו אתרי פולחן פרהיסטוריים וממצאי פולחן ללא אלילים. לגבי האחרונים, רותנברג הניח כי ממצאים אלו קשורים לפולחן מדייני מתקופת הברונזה.

אתר הפולחן המרשים ביותר הוא מקדש לאלה חתחור. האתר התגלה סמוך לאחד מעמודי שלמה. השרידים הקדומים ביותר בו תוארכו לפי הממצא הארכאולוגי לתקופה הכלקוליתית המאוחרת, ונראה שעד אז לא היה זה אתר קדוש. בימי סתי הראשון הוקם במקום מקדש קטן (9 מטרים) לאלה חתחור. אך הוא נהרס והוקם מחדש בימי רעמסס השני. הרצפה רוצפה באבנים לבנות, הוקמה חצר מוגדלת (10 9 X מטרים) ובה היכל ומבוא הבנויים אף הם מאבנים לבנות. בחצר המקדש נמצאו אלפי מנחות. באמצע המאה ה-12 לפנה"ס נסוגו המצרים ממרחב המזרח התיכון ואז גם נסוגו כנראה מהאתר הפולחני הזה. מפעלי הכרייה הגדולים הוקמו כבר לאחר נסיגתם מתמנע. והמדיינים כנראה, הפכו את המקדש בשלב מאוחר יותר לאתר פולחן בעל אופי מקומי-שמי טיפוסי. הם הקימו שורה של מצבות והשתמשו בחלק מהפרטים האדריכליים של המצרים בשימוש משני.

בין שאר הממצאים הקשורים לפולחן במקום, נמצאו יריעות שלתוכן נארגו חרוזים. היריעות היו מקופלות ומוסתרות במערה, יחד עם כלי פולחן. יריעות אלו היו חלק ממשכן - מקדש של עמים נוודים, העשוי מאוהל. בין הממצאים בסביבת יריעות המשכן העתיק נמצא גם נחש נחושת, ומאוחר יותר אף נמצאה התבנית ממנה הנחש נעשה. עקב כך שלא נמצאו פסלי אלילים עם כלי הפולחן ועם היריעות, ההנחה של החוקרים היא שמדובר במשכן (או כיסוי של מקדש) מדייני[12]. פירוש דומה נותנים הארכאולוגים למקדש הקטן שנמצא בתל ערד[13]. בעקבות אמונתם של נוצרים בפטיסטים כי מדובר בגילוי יריעות המשכן המקראי וחלק מכלי הפולחן שלו, הובא לפארק תמנע דגם המשכן בגודלו הטבעי, שנבנה בידי נוצרים גרמנים, והוא מוצג למבקרים[14].

בבקעת תמנע התגלה תחריט סלע מימי רעמסס השלישי. בתחריט, המלך רעמסס מעניק מנחה לאלה חתחור. גובה הדמויות כ-80 ס"מ. במרכז הציור שני קרטושים שבהם סימנים של המלך[15].

כריית הנחושת לאחר קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפעל הנחושת שהיה בתמנע

פעילות כריית הנחושת התחדשה לאחר קום המדינה, וב-1951 הוקמו מכרות חדשים על בסיס כלכלי. בשנת 1954 הוקמה חברת מכרות נחושת תמנע כחברת בת של החברה הממשלתית מחצבי ישראל, ובשנת 1959 היא החלה בכרייה מסחרית של הנחושת, בעשרה מכרות פתוחים ותת-קרקעיים, באמצעות ציוד מכני כבד. בבסיס המכרות הפתוחים נחשפו סלעים של תצורת תמנע. במכרות נחפרו יותר מ-50 ק"מ של מנהרות תת-קרקעיות, במספר מפלסים המסתעפים מאחד המכרות הפתוחים. הקצה הדרומי של המכרה חובר לפיר שירות אנכי דרכו הועלתה העפרה ממעבה האדמה. המנהרות היו רחבות דיין לתנועת כלי רכב. כיום, בעקבות סגירת המפעל והפסקת שאיבת המים, מוצף המכרה התת-קרקעי ברובו במי תהום. המכרות ספקו בזמן הפעלתם 1.1 מיליון טון עפרה לשנה.

הפקת הנחושת נעשתה באמצעים כימיים וכללה כמה שלבים: כריית עפרת הנחושת והובלתה למתקני גריסה וטחינה, ערבוב העפרה והמסתה בחומצה גופרתית. בתהליך זה נוצרה גופרת נחושת. השקעת יתרת שחק הסלע הסיליקטי בשבע בריכות שיקוע ולאחר מכן הובלתו כפסולת לערבה. העברת גופרת הנחושת לשקתות שבהן שוקעו גרוטאות ברזל שקשרו אליהן את הגופרית. הנחושת שהופרדה שקעה והצטברה כצמנט, בריכוז של 77-83%. לאחר ייבוש הבריכות בשמש נותרה הנחושת בקרקעית, והיא נאספה ונשלחה לחו"ל להפרדה באמצעות תהליך אלקטרוליטי. היקף היצוא הגיע ל-16,000 טון בשנה.

בשנות ה-60 וה-70 עבדו במכרות תמנע כ-1,000 איש[דרוש מקור]. בתקופה זו שימש המפעל מקור פרנסה חשוב לתושבי אילת ומנוף לפיתוח העיר. ב-1976 נסגרו מכרות הנחושת לראשונה עקב הפסדים תפעוליים שנבעו מירידת מחירי הנחושת בעולם. ב-1980 נעשה ניסיון לחדש את הפקת הנחושת, ולהוסיף לכך גם את הפקת המנגן. הניסיון לא עלה יפה ופעילות הכרייה נפסקה סופית ב-1984.

כיום מייצרים במפעל גופרת נחושת: ממרכז הארץ מביאים חוטי חשמל ישנים ומחו"ל - חומצה גופרתית. משרים אותם ביחד בדוודים גדולים שהטמפרטורה בהם מעל 100 מעלות ומתקבלת אבקה כחולה של גופרת הנחושת המשמשת בתעשיית הצילום, הדשנים, טיפול בבריכות וכדומה. לאחרונה זכתה החברה המקסיקנית אהמסה בזיכיון לחקירה וכרייה באזור, והתחילה בהפקה נסיונית בתהליכי כרייה מתקדמים.

הפיתוח התיירותי של פארק תמנע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגם והר תמנע
האגם מלמעלה

מאז סגירת המכרות הוחל בניצול הפוטנציאל הטמון בפיתוח תיירותי של אזור תמנע. עד היום כבר בוצע פיתוח בתחומים רבים, ותוכניות רבות הוצגו על ידי גורמים שונים במטרה לפתח את הפארק. יתרונו של האתר נמצא בשילוב של אתרים ארכאולוגיים, יחידות נוף, הקרבה לאילת המאפשרת הגעה ושהות במקום כחלק מחופשה ללא נסיעה ארוכה, וכן אזורים "הרוסים" או מופרים (של אזור המכרות המודרניים) אשר מאפשרים פיתוח ללא פגיעה נוספת בטבע והתנגדות של גורמי שמירת הטבע. הרעיונות אשר הועלו עד היום כוללים הצעות פיתוח רבות החל מפיתוח מתון של האזור להקלת הביקור באתרים הארכאולוגיים וכלה בתוכניות להקמת אתר נופש בממדי ענק. ככלל, הדילמה בפיתוח המקום נעה בין הרצון לשמור על אופיו המקורי של המקום תוך שיפור התנאים, אמצעי ההסברה ויצירת מקומות פעילות בהם יוכלו המבקרים לבלות נופש פעיל, לצד מרכז קניות בפתח הבקעה, לבין הרצון לנצל את האזור ליצירת אזור נופש פעיל שאינו קשור להיסטוריה של המקום ומנצל את הקיים ליצירת אטרקציות במתכונת פארק שעשועים, תוך הקמת בתי מלון, אכסניות וכדומה.

Mushroom in Timna Park in summer 2011 (3).JPG

תכנון הפארק במצבו כיום בוצע על פי תוכנית של הקק"ל שהכין אדריכל הנוף צבי דקל, שהוצגה בשנת 1979 ומימושה החל בשנת 1980. פארק תמנע מוכרז כיום כשמורה ומנוהל על ידי מועצה אזורית חבל אילות וקרן קיימת לישראל. הכניסה לפארק היא בתשלום. בכניסה לפארק קיים מבנה קטן שבו ניתן לצפות בתצוגה אור קולית על המקום. בתוך הפארק נסללו כבישי גישה אשר מובילים לאתרים העיקריים – עמודי שלמה, ציורי המרכבות, אתר הקשתות (פירי כריית נחושת), הפטרייה והאגם המלאכותי. הוספו שלטי הכוונה, הותקנו פחי אשפה בכל האתר, נבנו מדרגות אשר עולות לתחריט האלה חתחור בעמודי שלמה, ואתרים ארכאולוגיים הוקפו בגדר. ליד עמודי שלמה נבנה דגם של "אוהל מועד" ומיצג של "יציאת מצרים" – האוהל נבנה בעיקר עבור התיירות הבפטיסטית שהגיעה לפארק תמנע לרגל שנת 2000.

בחלקו הדרום מזרחי של הפארק התפתח מוקד בילוי ופעילות, ובמרכזו אגם מלאכותי. ראשיתו של אגם זה בסוללות עפר שהוקמו כדי להגן על מכרות תמנע החדשים הנמצאים בפתחה הדרומי של הבקעה מפני שטפונות בנחל נחושתן. כתוצאה מכך נקווים המים באגם עונתי קטן למרגלות הסוללה. שטח האגם כ–14 דונם, ולידו נבנו סככות צל, שולחנות וספסלים, מלתחות ושירותים, חניון לילה, מסעדה, מזנון ואוהל בדואי. לקהל המבקרים מוצעות פעילויות שונות כגון רכיבה על גמלים, גן משחקים, פעילות מילוי בקבוקים צבעוניים ומתקן להטבעת "מטבעות שלמה המלך" מנחושת. הפיתוח באתר בוצע במשותף על ידי הקק"ל, המועצה האזורית חבל אילות והמנהלה לפיתוח התיירות בנגב. מצפון לאגם ממוקם אתר ה"נחושתמנע". זהו אתר הסברה והדגמה של סיפור האדם והנחושת בתמנע. באתר דגמי חתכים של כריה ודגם של תנור התכה, וההסבר על כריית והפקת הנחושת בימי קדם מלווה בהדגמה תוך שיתוף הקהל. פעילויות נוספות המתבצעות בתמנע הן גלישה ואומגה מאתר הנמצא בצמוד לעמודי שלמה, רכיבה על אופנים, מטווחי חץ וקשת וטיולי לילה עם תאורה לילית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גינת חנן והולצר אסף, אדם ונוף בבקעת תמנע, אריאל 105–106, (1994), עמודים 35–51
  • גינת חנן, הולצר אסף, שלמון בני, תגר שמוליק, בקעת תמנע (1999)
  • אלי שילר, אילת: אדם ים ומדבר, הוצאת אריאל (1993), ירושלים
  • בנו רותנברג, מחקרי תמנע 1959-1990, אילת והערבה, עמודים 1–44

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נחמיה נאה, כימיה לבתי הספר התיכון מפעלים כימיים בישראל, המחלקה להוראת המדעים, מכון ויצמן למדע, רחובות, 1987
  2. ^ Ben-Yosef, E., Shaar, R., Tauxe, L., & Ron, H. (2012). A new chronological framework for Iron Age copper production at Timna (Israel). Bulletin of the American Schools of Oriental Research, (367), 31-71.
  3. ^ Copper, technology & competitiveness. (עמ' 107)
  4. ^ בנו רותנברג, "סיכום שלושים שנות מחקרי שדה ומעבדה ארכאולוגיים וארכיאומטאלורגיים בבקעת תמנע ובסביבתה", בתוך יוסף אבירם (עורך), אילת והערבה. ירושלים, 1995, עמ' 1– 45
  5. ^ Rothenberg, B. 1972. Timna: Valley of Biblical Copper Mines. London: Thames and Hudson. Rothenberg, B. 1988. ed. The Egyptian Mining Temple at Timna (Researches in the Arabah 1959–1984, 1). London: Institute for Archaeo-Metallurgical Studies, Institute of Archaeology, University College, London.
  6. ^ Rothenberg, B. 1990 ed. The Ancient Metallurgy of Copper: Archaeology-Experiment-Theory (Researches in the Arabah 1959–1984, 2). London: Institute of Archaeometallurgical Studies, University College of London.
  7. ^ Avner, U. 2014. Egyptian Timna- Reconsidered. In. J. Tebes (ed). Unearthing the Wilderness: Studies on the History and Archaeology of the Negev and Edom in the Iron Age. Leuven. 103-163. Ben-Yosef, E., Sha‘ar, R., Ron, H., 2012. A new chronological framework for iron age copper production at Timna (Israel). Bulletin of the American School of Oriental Research 367, 31–71.
  8. ^ אבנר, ע., ח. גינת, ר. שם-טוב, ב. לנגפורד, ע. פרומקין, ש. שליו, ס, שילסטיין, ש. פילין, ר. ערב, א. בסון וע. שמיר. 2014. מכרות הנחושת בנחל עמרם, מחקר מחודש. מחקרי הנגב, ים המלח והערבה 6: 112-99
  9. ^ בן-יוסף, א., נ. פורת, ד. לנגוט, ר. שער. 2016. מחקרים ארכאולוגיים חדשים בבקעת תמנע. בתוך. ב. אלישע (עורך). כנס החברה הגאולוגית הישראלית, אילת 2016- מדריך סיורים. ירושלים. 22-44.
  10. ^ Ben-Yosef, E., Sha‘ar, R., Tauxe, L. and Ron, H., 2012. A new chronological framework for Iron Age copper production in Timna (Israel). Bulletin of the American School of Oriental Research 367, 31–71.
  11. ^ Ben-Yosef, E. D. Langgut and L. Sapir-Hen. 2017. Beyond smelting: New insights on Iron Age (10th c. BCE) metalworkers community from excavations at a gatehouse and associated livestock pens in Timna, Israe. Journal of Archaeological Science 11:411-426.
  12. ^ על המקורות של הפרשנות למקדש מדייני בהקשר עם כריית הנחושת, יצחק מייטליס (לפרשת פקודי) באתר מוסף השבת של מקור ראשון
  13. ^ נחש הנחושת מתמנע (כולל תמונה) באתר מוזיאון ארץ ישראל. ראשון הסוברים שמדובר במשכן מדייני הוא הארכאולוג בנו רותנברג, ראש "המשלחת הארכאולוגית לחקר הערבה" של מוזיאון הארץ ואוניברסיטת תל אביב מ-1974, ור' להלן בהערות.
  14. ^ שחזור המשכן בתמנע כולל תמונות, ופירוט לגבי אופן הגעת המשכן, וההדרכה בידי צוות נוצרי בפטיסטי
  15. ^ A. R. Schulman, The Royal Butler Ramessesemperrē, Journal of the American Research Center in Egypt Vol. 13, 1976, pp. 117-130 ; Raphael Ventura, An Egyptian Rock Stela tn Timnac, Tel Aviv Vol 1/2., 1974, pp. 60-63 ; Ora Lipschitz, Timna (Notes and News), Israel Exploration Journal 22, 1972, pp. 158, PL. 27: A, B ; Atzael, Ancient Egyptian Rock Inscription and Relief Found at Timna, Teva Vaaretz 14, 1972, pp. 218-221. (Hebrew). ; R. Giveon, Egyptian Inscriptions and Finds from a Temple in the Timna Area, Apud The Proceedings of the Fifth World Congress of Jewish Studies, 1969, pp. 50-53 ; B. Rothenberg, An Egyptian Temple of Hathor Discovered in the Southern Aravah (Israel), The Museum Haaretz Bulletin 12, 1970, pp. 28-35



קואורדינטות: 29°46′24″N 34°58′35″E / 29.77333°N 34.97639°E / 29.77333; 34.97639