יער נאליבוקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יער נאליבוקי בתחילת האביב

יער נאליבוקיבלארוסית: Налібоцкая пушча: יער בר, יער קדמון) הוא יער גדול בצפון מערב בלארוס (מערב מחוז מינסק ומזרח מחוז הורדנה), על הגדה הימנית של נהר ניימן, על הרכס הבלארוסי (אנ').[1] היער נקרא על שם העיירה נאליבקי (או נאליבוקי) השוכנת באמצעו, אם כי התואר "בירתו הבלתי רשמית של היער" שייך לעיר איוויינייץ.

יער נאליבוקי מפורסם בחיי הטבע שבו ובהיסטוריה העשירה שלו, שהיא לעיתים טרגית. יער נאליבוקי וסביבתו הוא אחד האזורים הבודדים בבלארוס שהשתמרו בו תכונות שהתקיימו ביערות הסביבה לפני השלטון הסובייטי. קמפיין ארוך טווח מבקש לגבש זהות אזורית זו, המשלימה את התרבות ה"בלארוסית".

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוב השטח יערות אורן וביצות, וחלקים מיער נאליבוקי הם הרריים. ביער בעלי חיים רבי, בהם צבי, חזירי בר, איילים, בונים, דובים, ביזונים, שכווי שחור, חרטומניים ועוד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהמאה העשירית עד המאה ה-11 היה היער הגדול על הגדה הימנית של נהר ניימן העליון מאוכלס בדלילות, אך עדיין היה נכס אסטרטגי חשוב עבור השבטים בליטא הפגאנית. הערים הרותניות החשובות מינסק וזסלאוויה נוסדו בשולי היער כמבצרים כדי להגן על הגבול הרותני נגד פשיטות ליטאיות. באמצע המאה ה-13 הגן היער על הדוכסות הגדולה של ליטא בדרום מפני התקפות אורדת הזהב והאומה הווסלית שלה, נסיכות האליץ'-וולין. כתוצאה מקרבות אלה קמה ליטא, והוקם גבול בינה לבין רותניה שנשארה תחת שלטון טטרי. וליטא שהוקמה כתוצאה מהתנגשות זו, הותיר עקבות באגדות המקומיות על הקרבות עם הטטארים במאהילנה ובקידנאבה ויצר חלוקה בין הדוכסות הגדולה של ליטא ורוסיה. כתוצאה מאיחוד קרבו (אנ') (1385) והתנצרות ליטא בשנת 1387, הפכו עובדי האלילים המקומיים לקתולים, והאזור נשאר קתולי ברובו עד היום. התנגשות הזהויות הרוסית-אורתודוקסית והפולנית-ליטאית-קתולית ביער נאליבוקי נמשכה תקופה ארוכה, והודגמה בדמויות בולטות כמו פליקס דזרז'ינסקי וגיבורים של התנגדות קתולית למשטר הנאצי ולמשטר הסובייטי.

במחצית השנייה של המאה ה-16 רוב יער נאליבוקי השתייך למשפחת רדזיוויל, ושימש שטח ציד ומקור לעץ ועופרת ברזל, יציקה תעשייתית שיועדה בעיקר לייצוא. במאה ה-18 הקימה חנה רדזיוויל (לבית סנגושקו) מפעל זכוכית בעיר נאליבוקי ומפעל חרסינה בסוורז'אן (Sverzhan), וכן קיימה סדנאות קרמיקה בראקאב.

קהילות דוברות ליטאית התקיימו ביער עד תחילת המאה ה-19, אך באמצע המאה הפך האזור לבלרוסי ברובו.

במחצית השנייה של המאה ה-19 הפך אזור זה, עם שטחי ליטא הסמוכים, לערש המסורת הספרותית החדשה של בלארוס. חלוץ המסורת הזו, וינצנט דונין-מרצ'ינקייביץ (אנ') היה בעל כפר קטן ביער נאליבוקי, שם התגוררה לצמיתות כבר בתחילת שנות השישים של המאה ה-19, וכאן נכתבו רוב יצירותיו הספרותיות. הדור הישן של תושבי אזור נאליבוקי עדיין מדבר בלארוסית ספרותית, אם כי רבים מהם רואים את עצמם פולנים. לאחר מלחמת העולם השנייה, היה רק כומר קתולי אחד שדיבר בלארוסית באזור, שישב בווישנבה.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העולם השנייה פעלו ביער נאליבוקי 10,000 עד 25,000 איש שברחו מהטרור הנאצי והקימו כוחות פרטיזנים - סובייטים, יהודים ופולנים, כמו גם עבריינים. יהודים רבים לחמו בנאציזם ביער נאליבוקי, בהם הפרטיזנים היהודים הסובייטיים טוביה בלסקי ושלום זורין וכן הנזיר הכרמליטי אוסוולד רופאייזן.

ב-8 במאי 1943 התרחש טבח נאליבוקי, וכ-128 אזרחים מקומיים נהרגו בידי פרטיזנים סובייטים. מסתיו 1943, לאחר טבח נאליבוקי, נוצרה עוינות בין הפרטיזנים הפולנים והסובייטים.

ביוני 1943 שוחררה העיר איוויינייץ לזמן קצר מידי הנאצים על ידי פרטיזנים של "צבא הבית הפולני", שנתמכו על ידי פרטיזנים סובייטים. בפעולת הנקמה הנאצית בתגובה (מבצע הרמן), ביולי 1943, פעלו כ-52,000 חיילים שהרסו את רוב היישובים והיערות באזור. מאות אלפי מקומיים נהרגו או גורשו לגרמניה לעבודות כפייה. מבצע הרמן היה ממוקד בהתנגדות הקתולית, ונזירים פרנציסקנים (שהפכו לקדושים על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשנת 1999) עונו למוות בידי הנאצים. רוב הפרטיזנים הצליחו להימלט מן המצור הנאצי.

יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה היהודית לשעבר ביער נאליבוקי ידועה בכמה נציגים מפורסמים המגיעים מהאזור. שמעון פרס נולד בשנת 1923 בווישנבה. מייסד אגודת ישראל, יצחק אייזיק הלוי, נולד באיוויינייץ. רבנים מפורסמים רבים הוכשרו בישיבת וולוז'ין, שנוסדה בשנת 1803 על ידי רבי חיים מוולוז'ין (חיים בן יצחק). מנהיגים יהודיים בולטים אחרים שנולדו באזור הם נחום גולדמן, מייסד ונשיא הקונגרס היהודי העולמי, ומאיר ברלין (בר-אילן), הרב האורתודוקסי ומנהיג הציונות הדתית, תנועת המזרחי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יער נאליבוקי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Dagnoslaw Demski, NALIBOKI I PUSZCZA NALIBOCKA — ZARYS DZIEJÓW I PROBLEMATYKI, [1]