קהילת יהודי איבניץ
 | |
| הכנסייה הרומית-קתולית של הקדוש מיכאל באיוויינייץ | |
| מדינה |
 בלארוס |
|---|---|
| וובלסט |
 מינסק |
| ראיון | וולוז'ין |
| תאריך ייסוד | 1444 |
| קואורדינטות | 53°53′N 26°44′E / 53.883°N 26.733°E |
איוויינייץ (בבלארוסית – Iвяне́ц; ברוסית: Ивенец; בפולנית: Iwieniec; ביידיש: איוועניץ) היא עיירה באזור מינסק בבלארוס, השוכנת על נהר בלור, 56 קילומטר מערבית למינסק.
העיירה מוזכרת לראשונה במסמכים מהמאה ה-14. האריה שבסמל העיירה לקוח מסמלו של בעל העיירה בשנים שלאחר תקופת ייסודה.
בשנת 1811 נמנו בעיירה 169 גברים יהודים. הידוע בילידי העיירה היהודים היה הרב אריה לייב שפירא (1787–1853), ר' לייבלה קובנר. בסוף המאה ה-19 היו בעיירה 288 בתי מגורים, מרביתם של יהודים. יהודי העיירה התפרנסו בעיקר ממסחר וממלאכה.
בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20 פעלו בעיירה מפלגות ותנועות נוער יהודיות וציוניות, ובהן השומר הצעיר ובית"ר, וכן מוסדות חינוך ותרבות, ובהם בתי ספר מרשת תרבות ומרשת חורב. בנוסף, פעלו בעיירה ישיבה, בית עם ותזמורת. טרם מלחמת העולם השנייה חיו באיוויינייץ כ־1,200 יהודים. בספטמבר 1939 נכנס אליה הצבא האדום, ועד מהרה נסגרו המוסדות היהודיים בעיירה.
העיירה נכבשה בידי הגרמנים ב־28 ביוני 1941, ותוך מספר ימים נרצחו 48 מיהודיה. 76 יהודים נוספים נרצחו ב־5 בספטמבר. בסתיו הוקם יודנראט בראשות זליג צ'רנין. ב־10 בנובמבר הוקם גטו. ב־25 בינואר 1942 הועברו לגטו כ־300 יהודים מגטו רובייז'וויצ'ה, וב־8 במאי הועברו אליו כמאתיים יהודים נוספים. ב־16 במאי 1942 שולחו חלק מיהודי העיירה למחנה עבודה בדבוז'ץ, ונרצחו שם כחצי שנה לאחר מכן. כ־100 יהודים נמלטו מהגטו ליערות האזור, והצטרפו בחלקם לפרטיזנים. ב־2 ביוני 1942 הועברו רוב יהודי הגטו הנותרים לנבהרדק, וכעבור כחודשיים נרצחו. הגטו חוסל סופית ב־9 ביוני 1942, כאשר אחרוני יושביו נורו למוות מחוץ לעיירה. כ־70 יהודים בני העיירה שרדו את השואה.
תולדות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
איבניץ והאחוזה שבקרבתה היו רכושה של משפחת סולוהוב, משנת 1810 עברו לבעלותה של משפחת פלבקה.[1] בסוף המאה ה-19 היו בעיירה 288 בתי מגורים מרביתם של יהודים אשר עסקו במסחר ומלאכה.
בשנים 1816–1819 היו בעיירה 825 יהודים.[2]
בשנת 1847 כבר היו בעיירה 2,342 יהודים.
בשנת 1897 היו 1,343 יהודים מחצית מהאוכלוסייה הכללית.[3] הירידה במספר היהודים נבעה מכך שהתחילה ההגירה לארץ ישראל, אמריקה, דרום אמריקה וגם לערים סמוכות למשל: לווילנה, למינסק, כי החיים בעיירה היו קשים והיו מצבים שלתושבים היהודים לא הייתה פרנסה במקום.
במפקד אוכלוסין שנערך על ידי ממשלת פולין בשנת 1921, נמנו בעיירה 2226 יהודים, כ-42% מכללל תושבי העיר.
העלייה לישראל התגברה לאחר מלחמת העולם הראשונה עקב האנטישמיות של הפולנים. ערב מלחמת העולם השנייה והמלחמה בין רוסיה לגרמניה נמנו בעיירה רק 1200 יהודים. הסבר לכך מופיע בספר זיכרון לאיבניץ והסביבה.[4] האנטישמיות הערימה קשיים כלכליים וחברתיים וגרמה לכך שהנוער החל לעזוב את המדינה במטרה להגיע לארץ ישראל. עם פרוץ מלחמת רוסיה-גרמניה ב-21.6.41 היו באיבניץ 350 בתי אב יהודיים כ-1200 נפשות. השואה מחקה את העיירה הזו, שרדו 70 איש בלבד.
תיאור העיירה ופרנסותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
העיירה הייתה קטנה ורחוקה ממסילת ברזל ומדרך המלך, מרוחקת כ-60 ק"מ ממינסק. העיירה הייתה מוקפת ביערות עצי אורן, וביניהם שדות תבואה. מצפון מערב שטף נהר לא גדול שהפעיל שתי טחנות קמח. אורך העיירה היה כקילומטר וחצי ורוחבה פחות מחצי ק"מ. במרכז העיירה השתרעה רחבת השוק שהייתה מוקפת בתים ובאמצעה טור ארוך של חנויות קטנות שנבנו על ידי הפריץ על מנת להשכירן. כל שוכרי החנויות היו יהודים. לחנוונים הייתה "חזקה" על החנויות ולכן עברו בירושה מדור לדור. רובן היו מעין "כלבו" של סחורות שונות. נמצאו גם מיני סדקית. בסוף המאה ה-19 התחילה ההגירה לאמריקה. רוב היוצאים לאמריקה בשנים אלו היו חייטים שהתקשו במציאת פרנסה בעיירה.[5].
המקור הכלכלי העיקרי של יהודי העיירה היה יום השוק שחל ביום ראשון. ביום זה היו מתכנסים ובאים האיכרים והאיכרות מכפרי הסביבה אל כיכר השוק ומביאים למכירה את תוצרתם וקונים את צורכיהם. היו בעיירה בעלי עגלות שהתפרנסו מהובלת נוסעים למינסק באופן קבוע מספר פעמים בשבוע, שבנוסף לנוסעים היו מעבירים סלי ביצים ועופות למכירה לשם עסק, וכן יבוא של חביות בירה שנשלחו ריקות וחזרו ממינסק מלאות לשימוש בעלי בתי המרזח.
ענף כלכלי נוסף היה יצוא של אדמת חימר שהייתה בסביבות העיירה, שהתאימה ליצירת כלי חרס. מהאדמה שהובאה למכירה היו עושים כלים יפים, אריחים לבנין תנורים. במלאכה זו עסקו גם יהודים וגם נוצרים ולתוצרת היה ביקוש מערים רחוקות, כך שהתוצרת יוצאה לרחבי הסביבה. יצוא נוסף וחשוב היה של בנאים נוצרים מומחים שהיו נוסעים לעבוד ברחבי רוסיה, בימי האביב והקיץ, וכשהיו חוזרים עם הכסף שהשתכרו היו קונים בו מהחנוונים היהודים את צורכיהם.[5].
תולדות העיירה במהלך השואה ולפניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מלחמת העולם הראשונה, נכבשה העיירה במסגרת המלחמת הפולנית סובייטית ועברה לשטחה של פולין. כך נותק הקשר עם עיר המחוז מינסק. בית הספר העירוני ניסגר והשפה הפולנית תפסה את מקומה של הרוסית. מצבם הכלכלי של יהודי הסביבה הורע, האנטישמיות קיבלה גיבוי רשמי של השלטון והיחס ליהודים היה עוין.[6] בנוסף, סבלו היהודים מקשיים כלכליים שהוחרפה בגלל המדיניות האנטישמית של השלטון הפולני. משרות בממשל או בעיירה היו סגורות בפניהם, וגם בתי הספר הגבוהים היו סגורים עבורם עם חוק הנומרוס קלאוזיוס. באותן שנים היו סגורים השערים של ארצות הברית, וגם לארץ ישראל כמעט ולא ניתן לנסוע. המספר המועט של סרטיפיקטים שהמנדט הבריטי אישר לא הספיקו לכלום.[7]
בראש השנה 1939 הרוסים נכנסו לבלארוסיה לאחר חלוקת פולין בין הרוסים לגרמנים. חיילי משמר הגבול הפולני ששהו באיבניץ ברחו והשאירו הרבה נשק שאותו אספו היהודים. אלה גויסו לאחר מכן למשטרה החוקית המקומית. ב-22 ביוני 1941 פרצה מלחמה בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית. ב-27 ביוני נכנסו היחידות הגרמניות לאיבניץ. למחרת בוצע הטבח הראשון (ניספו 34 יהודים) כאות נקמה על מותו של טייס נאצי שצנח ליד איבניץ וחוסל על ידי הרוסים, תושבי איבניץ הנוצרים הלשינו שהיהודים הרגו אותו. מעשי הטבעח המשיכו לאורך הקיץ. ב-10 בנובמבר 1941 הוקם הגיטו באיבניץ. וב-16 במאי 1942 התילו הגירושים של היהודים למחנה דבורץ. הגירושים המשיכו עד 2 ביוני 1942 ושבוע לאחר מכן חוסל הגטו. מי שלא גורש - נורה. למחרת נרצחו 650 הילדים הקטנים.
ארגוני קהילה וחסד[עריכת קוד מקור | עריכה]
המידע נלקח מכתביו של א. מיליקובסקי בספר הזיכרון לקהילה[8]. מיליקובסקי (מחיפה) עזב את איבניץ ביוני 41 עם פרוץ המלחמה, הגיע לאורל וגויס לגדוד העבודה הרוסי במחוז סברדלובסק. בסיום המלחמה הצליח לעזוב את ברית המועצות ואחרי נדודים רבים הגיע לארץ כעולה בלתי לגאלי במאי 1948.
בעיירה היו שני בתי כנסת: בית הכנסת הישן ובית המדרש החדש יותר, שניהם בנויים מעץ. בבית הכנסת הישן היו רוב המתפללים אנשי "עמך" ובחדש מרביתם "בעלי בתים" מבוססים יותר. בית הכנסת בנוסף להיותו מקום לתפילה וללימוד שימש כמרכז קהילתי ובו נידונו כל הקשיים והדאגות שהטרידו את כלל הציבור[5]. בית הכנסת הישן היה קטן והקירות שלו היו צבועים בלבן. בית הכנסת החדש היה צבוע ומעוטר בציורים בפנים. התקרה והקירות היו מעוטרים בציורים בצבעים ססגוניים עם פרחים ועיטורים.[8].
כאשר חלו אנשים שמצבם הכלכלי היה קשה, המבקרים והמטפלים תמכו בחולה היהודי העני, החל בתשלום לרופא על הביקור, והמשיכו בקניית התרופות והמצרכים שהחולה היה זקוק להן. גם במתן מזון לחולה ובכלים. אפילו בעלי בתים נהגו ללוות מביקור חולים את המכשירים. במקרה של חולים קשים, נהגו נציגי ביקור חולים להחליף את בני הבית כדי להקל עליהם ולשבת ליד מיטת החולה כל הלילה. דמי חבר באגודת ביקור חולים היו 20-3 קופיקות בחודש, ודמי החבר כללו גם את "קערת ערב יום כיפור". בשנים האחרונות, הגבאי של ביקור חולים היה לייבע רעזניק, ולפניו, שמואל זק[8].
זה היה מוסד מאוד חשוב והיגייני שהיה בעיירה, עבור יהודים ונוצרים ביחד. היהודים ניצלו אותו בימי חמישי לנשים, ובימי שישי לגברים. בית המרחץ היה בנוי מאבן והיה בו גם מקווה טהרה[8]. ההקדש - בית מחסה - זה היה מוסד סוציאלי ששכן ברחוב של בית המרחץ. כל עוברי האורח העניים נהגו ללון שם ללא תשלום. כל המוסדות התקיימו שנים רבות עוד לפני שהתמסד הוועד הנבחר של הקהילה[8].
בימים אלו זה היה מוסד הכרחי. בראש חברה קדישא עמדו בשנים האחרונות - זיסל רולניק (נפח) וזליק שימקין. הקברן היה אברמל שירקולווסקי. בעיירה היו 2 בתי עלמין. הישן, שבו כבר לא היה מקום לקבור היה קרוב להקדש. בית העולם השני החדש, נמצא בעיר החדשה ליד בית החרושת לרעפים.
בשנת 1910 נוסדה באיבניץ קופת גמילות חסדים אשר נמצאה אצל הרב. פועלים וסוחרים נהגו להלוות סכומים קטנים לתקופות קצרות. מאוחר יותר, בעזרת "יעקאפא" הוקם בנק קואופרטיבי. משה מיילס היה הגזבר, אבל עם המהפכה הרוסית נעזב הבנק, ורק בתחילת 1922 נוסד בנק מחדש. הוועד המנהל הראשון הורכב מהחברים מאטס אשמאן, יהושוע נוח פרנציק, דן רדשקווסקי, קופילוביץ יודל ומשה אקון. מאוחר יותר הצטרפו מאיר פרסקי, לייבע רזניק ופייווע קוזניעץ. הבנק נמצא בבית קהילת הרב. מדי שנה נערכה אספת חברים ובה נבחר הוועד המנהל. בשנת 1939 כשהגיע הצבא האדום, הבנק נסגר[8].
מוסדות חינוך ותנועות נוער[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעיירה הוקמו מספר בתי ספר יהודיים: חורב ותרבות, החדש יותר. מספר בעלי בתים לא היו מרוצים מהתנהלות חברת "תרבות". בעיניהם הגישה של "תרבות" התרחקה קצת יותר מדי מ"ריבונו של עולם", הם היו מודאגים מהליברליות, ומהרצון הגורף לעלייה לארץ. כפי שכתב: "איך ייתכן לדבר על נסיעה לארץ ישראל ללא וויזה מהמשיח?." בנוסף, היה גם בית ספר הפולני באיבניץ בבית ספר זה למדו והתחנכו ילדים יהודים רבים. הוא מנה 7 כיתות שהיו פזורות בבניינים בעיירה. בתחילה היו היהודים פטורים מהגעה לבית הספר בשבתות, אולם מאוחר יותר, נגזר עליהם להגיע לבית הספר גם בשבת, אולם ללא חובת כתיבה. רמת הלימודים בבית הספר ודרישות המורים היו גבוהות. בכיתות הגבוהות יחסי התלמידים היהודים והפולנים היו טובים. חלק מהמורים היו אנטישמיים וחלק התנהגו באופן שווה לכולם ללא הפליית היהודים.[9]
בשנת 1925 התארגן באיבניץ הגרעין של השומר הצעיר, אך הוא לא היה קשור למרכז התנועה. רק שנה לאחר מכן קיבל הקן אישור רשמי והיווה ארגון נוער ראשון בעיירה. הקן חולק ל-4 שכבות גיל. בשנת 1928 חל פילוג בקן ומספר חברים עזבו אותו וייסדו את בית"ר, אך התנועה התפתחה ובשנים 1931–1932 היו בה 70 איש. בוגרי התנועה עבדו בקיבוצי הכשרה. בשנת 1930 נוסד "החלוץ" ששימש מרכז מחוזי לארגונים בסביבה ובשנת 1931 נערך כנס מחוזי בהשתתפות נציגי וולוזין, רקוב, וישניבה וגורודוק. החל משנת 1932 התחילו בוגרי הקן לעלות ארצה.
בשנת 1928 פרשה קבוצת נוער מתנועת "השומר הצעיר" ויסדה את הסתדרות "מכבי הצעיר" שמאוחר יותר הפכה לבסיס של תנועת בית"ר. הם יסדו ספריה ובית עם בביתו של משה טוביה פונט. תנועת בית"ר גדלה והתחזקה ונטלה חלק בחיים הציבוריים. בוגרי הקן השתתפו בכינוס של ביתר שהתקיים בווילנה. רוב חברי ביתר היו בני פועלים, רחוקים מפינוקים ורובם קיבלו רק השכלה יסודית, אך הודות לתנועת הנוער התחילו ללמוד עברית, לקרוא עיתונים וספרים ושיפרו כך את השכלתם. התחרות בין תנועות הנוער הפיחה רוח חדשה בחיי הנוער. בשנת 1932 נערך קורס מדריכים ובסיומו נשלחו לכנס בברנוביץ מרדכי בן יהודה ושאול פורנציק אשר נבחר כחבר המפקדה האזורית.
הנצחת הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המפעל המרכזי להנצחת הקהילה הוא ספר הזיכרון שהוציא "ועד יוצאי איבניץ" (1973). כל עמוד מתוך 484 העמודים בספר מציג זווית, נקודה, זיכרון אישי או קולקטיבי של העיירה הזו שהייתה הבית שלהם. רוב הפרקים האישיים כתובים ביידיש, והספר גם לא זמין לכל אחד. בנוסף, הוקם לוח זיכרון בשנת 1995.
דמויות מוכרות יוצאות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חילונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
צאצאים מוכרים ומפורסמים של יוצאי איבניץ נמצאים בארץ מאלו שעלו לפני השואה וחלק גם שעלו לאחריה.
בן עמי גוב שהיה מנהל פרויקט המטוס כפיר בחיל האוויר הישראלי ומנכ"ל משרד התקשורת. הוא בנה של פרידה כץ - גודוביץ ממשפחת כץ שעלתה לארץ בשנת 1926 ונישאה כאן. שתי אחיותיה סוניה ורחל הגיעו לארץ אחריה בשנת 1934, אולם אחיה ואחותה ובני משפחותיהם שנשארו שם ניספו.
האחים אהוד ורמי דקל מקיבוץ עין שמר שהיו שחקני כדורעף מחוננים בשנות ה-60 וייצגו עם הנבחרת את ישראל בכל התחרויות.[10] הם בניה של איידלה סירוטקין-דקל, שהייתה בין מקימי הקיבוץ.
הזמרת שלומית אהרון היא ביתו של אהרון דביניק שעלה לארץ לאחר המלחמה ולאחר שנשא לאישה את זושה שגם היא ניצולת שואה.
אביה פרבשטיין-פפושדו הייתה אשתו של אלי פפושדו, וניהלה ביחד איתו מלונות בירושלים ובאילת. המלון בטאבה שהקים נקרא על שמה "אביה סונסטה". נרצחה ביחד עם אחותה שושנה באוקטובר 1982 על ידי יוסי מזרחי בעלה של שושנה שגם התאבד.[11] אביה ושושנה אחותה, הן בנותיה של זהבה רייכשטיין פרבשטיין שעלתה לארץ בשנת 1936, נישאה כאן וכשנולדה ביתה הבכורה שושנה נסעה איתה לאיבניץ בשנת 1939 והצליחה לחזור לארץ עם פרוץ המלחמה.
רבני העיירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמה מרבני איבניץ התפרסמו:
- רבי צדוק בלוך היה רב ראשי באיבניץ, כתב פירוש על ספר "הבהיר" - אחד מספרי הקבלה הקדמונים בשם "אם לבינה" שהתפרסם בווילנא בשנת 1774. (כתב היד מצוי בגנזי הספרי הלאומית בירושלים )[12].
- רבי ישראל - מחבר הספר "מי נח", ממקורבי רבי חיים מוולוז'ין
- רבי ראובן לוין - (1817-1887) נולד בסמורגון. היה אב בית דין באיליה, עד 1848 ואחר כך אב בית הדין בלבדובי, איבניץ, ניסשביז' אמצ'סלב ובהמשך רבה הנודע של דווינסק. נודע בבקיאותו ובחריפותו. התפרסם כפוסק בעל כח דהיתרא, ורבנים רבים שלחו לו שאלות כדי שיפסוק בהן.[13]
- רבי אליקים שלמה שפירא - (1823-1908) רבן של עיירות חשובות נוספות בליטא. נולד בסילעצניק, משנת 1843 היה אב בית הדין בהורודוק, ולאחר מכן באיבניץ ואיישישוק. היה חריף ובקי ומלבד גדולתו בתורה היה גם חכם בענייני דעלמא. היה שאר בשרו של הגאון ר' אריה ליב שפירא מקובנה. ר' אליקים עלה ארצה בשנת 1905 ונפטר בירושלים.[14]
- רבי מאיר נח לוין - (1834-1904) נולד בברעזי, בגיל 14 היה תלמידו המובהק של הגאון ר יעקב מאיר פדובה מבריסק. התחתן ב-1844 עם בתו של הגאון ר' אליעזר פריד. כיהן בעיירה בין השנים 1858, תרי"ח - 1865, תרכ"ה. משם עבר לסטביסק וכיהן בה עד 1873 משם עד 1886 שימוש ברבנות בסטויבץ ולאחר מכן היה רבה של מוסקבה עד 1894. בשנה זו עבר לוולוז'ין כדי למלא את מקומו של ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצ"יב) ונשאר שם שנתיים. ומשם ועד לפטירתו ב-1904 היה בווילנה מגיד מישרים ומורה צדק[12]..
- רבי יהושע לנג - (1837-1908) כיהן בעיירה בין השנים 1865, תרכ"ה - 1874, תרל"ד
- רבי אליעזר שטראשון - מחבר "עמוד האש" ו"חומת האש", כיהן בעיירה בין השנים 1876, תרל"ו - 1894, תרנ"ד
- רבי אריה מיכאל דבורצקי - היה בנו של ר' צבי הירש הכהן שהיה רבה של ז'טיל. משנת 1891 מילא את מקומו של הרב של טומקביץ - פלך מינסק. כיהן כרבה של איבניץ בין השנים 1894–1909. ואז עבר לסטביסק, וממנה לז'טיל - שם כיהן רק כ-30 יום ואז נפטר.
- רבי יחזקאל שמחה רבינוביץ
- רבי מיכאל מנחם גורניצקי - הרב האחרון, נספה בשואה. היה ממלא מקום של חותנו הרב יחזקאל שמחה רבינוביץ שהיה רב באיבניץ במשך הרבה שנים. מהרגע הראשון שבו הרב גורניצקי קיבל את כס הרבנות התעוררה מחלוקת גדולה בעיירה בין 2 מחנות והיה חילול השם. אבל, הרב גורניצקי עם אישיותו הנעימה זכה באהדה של יהודי איבניץ והמחלוקת הושתקה. הוא היה פעיל בכל הפעולות ומעורה בחיי הקהילה בעיירה. הוא זכה לכבוד ולהכרה על ידי "נאטשאלסטווא" על כך שתרגם את שפת המדינה הפולנית, דבר שהיה נדיר בקרב רבנים בתקופה זו. הוא הצטיין בדרשותיו שבהן התייחס גם לעולם. הוא היה תלמיד חכם גדול, אחד מהתלמידים המעולים של ישיבת מיר, ותלו בו תקוות רבות שיהיה מוביל דרך להנהגת העם. אבל הרוצחים הנאצים הרגו אותו ביחד עם כל משפחתו.[15]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רחל גרוסבאום-פסטרנק, "איוויינייץ", בתוך: שמואל ספקטור וברכה פרוינדליך (עורכים), פנקס הקהילות: (4) פולין, כרך ח: מחוזות וילנה–ביאליסטוק–נובוגרודק, ירושלים: יד ושם, תשס"ו 2005, עמ' 120–123.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- איוויינייץ (Iwieniec), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
- ספר יזכור לקהילת איוויינייץ, בספריית העיר ניו יורק
- "איוויינייץ", באתר השטעטל הווירטואלי
- "איוויינייץ", באתר JewishGen (באנגלית)
- מרטין דין (אנ') ואלכסנדר קרוגלוב (רו'), איוויינייץ, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1202–1204), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית).
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Slownik Geograpiczny, Warsawa, 1882
- ^ ווייסרוסישע וויסענשאפטלעכע אקאדעמיע, 1930
- ^ עברייסקאיא ענציקלאפעדיה
- ^ ארגון יוצאי איבניץ, ספר זכרון איבניץ קאמין והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973
- ^ 1 2 3 שלמה בר צבי מיליקובסקי, איבניץ עיירת מולדתי בתוך ספר זכרון איבניץ קאמין והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, עמ' 19-61
- ^ איידלה סירוטקין-דקל/ קיבוץ עין שמר, בית אבא בתוך ספר זיכרון איבניץ והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, עמ' 199-200
- ^ זאב (וולקע) רזניק - קיבוץ עמיר, העיירה עד ספטמבר 1939, זכרונות פון קינדער און יוגנט יארן בספר זכרון איבניץ והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, עמ' 185-194
- ^ 1 2 3 4 5 6 אברהם מיליקובסקי, חיפה, פון איוועניצער שטייגער - מאורח החיים באיבניץ מתוך ספר הזכרון איבניץ, קאמין והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, עמ' 129-143
- ^ ארגון יוצאי איבניץ, העיירה עד ספטמבר 1939, בית הספר הפולני באיבניץ בתוך ספר זכרון איבניץ והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, עמ' 211-212
- ^ דוד בן אשר, היסטוריה עם כבוד בעין שמר, איגוד הכדורעף - ארכיון החדשות
- ^ שולמית קיסרי, ראיון ערב המוות - האם היא נרצחה במקרה?, העולם הזה, 1982, עמ' 71-72
- ^ 1 2 עו"ד מאיר ארן, רבני איווניץ בתוך ספר זכרון לאיבניץ והסביבה, תל אביב: ארזי, 1773, עמ' 233-241
- ^ מאיר ארן (ארנובסקי) ירושלים, מדמויותיה, אישים ורבניץ באיווניץ בתוך ספר זכרון לאיבניץ והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, עמ' 234-235
- ^ עורך - לייב גרפונקל סגן עורך - צבי ברק, יהדות ליטא, כרך כרך ג' היהודים בליטא העצמאית, אישים, יישובים, הוצאת רשפים הוצאת איגוד יוצאי ליטא בישראל, תל אביב, תשד"מ, 1984
- ^ הרב זאב גורדון - קנדה, מדמויותיה, הרב מיכאל גרוניצקי בתוך ספר זיכרון לאיבניץ, תל אביב: ארזי, 1973, עמ' 243-244
