ישן אל תרדם

יָשֵׁן אַל תֵּרָדַם וַעֲזֹב הִתְלַהְלְהֶךָ הַרְחֵק דַּרְכֵי אָדָם; וְשׁוּר דַּרְכֵי גְבוֹהֶךָ וְרוּץ לַעֲבֹד צוּר קָדַם; כְּרוּץ כּוֹכְבֵי נְגוֹהֶיךָ דַּי לָךְ מַה לְּךָ נִרְדָּם; קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ הָקֵץ לִרְאוֹת שָׁמָיו; וְאֶת מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתָיו וְהַבֵּט אָהֳלֵי מְרוֹמָיו; תְּלוּיִים בִּזְרוֹעוֹתָיו וְכוֹכָבִים חוֹתָמָיו; פִּתּוּחֵי טַבְּעוֹתָיו וּפְחַד מִפְּנֵי אֵימָיו; וְיַחֵל אֶת יְשׁוּעוֹתָיו פֶּן זְמָן יַגְבִּיהֶךָ; וְרָם לְבָבְךָ בְּגָבְהֶךָ וְצֵא בַּחֲצוֹת הַלֵּילוֹת; בְּעִקְבֵי אַנְשֵׁי שֵׁמוֹת אֲשֶׁר בִּלְשׁוֹנָם תְּהִלּוֹת; וְאֵין תּוֹכָם תֹּךְ וּמִרְמוֹת לֵילוֹתֵיהֶם תְּפִלּוֹת; וִימוֹתֵיהֶם צוֹמוֹת לָאֵל בְּלִבָּם מְסִלּוֹת; וְלָהֶם בְּכִסְאוֹ מְקוֹמוֹת דַּרְכָּם סֻלָּם לַעֲלוֹת; עַד אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ דְּמָעוֹת תַּזִּיל עֵינְךָ; וְתִתְחָרֵט עַל פְּשָׁעִים וְהִתְחַנֵּן לְמוּל קוֹנְךָ; וְאַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים וְהַשְׁפֵּל מְאֹד אֶת גְּאוֹנְךָ; וְקַח הַטּוֹב כִּי נָעִים כַּבֵּד אֵל מֵהוֹנְךָ; לְעֵת יַעֲלוּ מוֹשִׁיעִים וְיִשְׂאוּ קוֹל הֲמוֹנְךָ; הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ דַּלִּים עָפָר יְסוֹדָם; הַחָכְמָה מֵאַיִן וּמוֹתַר הָאָדָם; מִן הַבְּהֵמָה אַיִן רַק לִרְאוֹת צוּר כְּבוֹדָם; רְאוּת לֵב לֹא רְאוּת עַיִן וּמוֹצָא מַעְיְנֵי סוֹדָם; הַטּוֹבִים מִיַּיִן כִּי כֵן בָּשָׂר וָדָם; תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ יָהּ אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; אֲשֶׁר כָּל חֶפְצוֹ פָּעַל הַמֵּמִית וּמְחַיֶּה; מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיַּעַל עֲמֹד לְמִשְׁפָּטוֹ וֶחְיֵה; וַעֲזֹב מֶרֶד וּמַעַל לֵאמֹר מָתַי וְאַיֵּה; וּמַה לְּמַטָּה וּמַה לְּמַעַל וְאוּלָם תָּמִים תִּהְיֶה; עִם ה' אֱלֹהֶיךָ

יָשֵׁן אַל תֵּרָדַם הוא פיוט שנאמר בקהילות רבות בתחילת אמירת הסליחות. הפיוט חובר על ידי ר' יהודה הלוי. ישנם מהספרדים הנוהגים לומר פיוט זה בעשרת ימי תשובה. בחלק מקהילות נוסח איטליה הוא משמש כאחת הסליחות בתפילת שחרית של יום הכיפורים.

הפיוט, המושר בקטע ההתחלה של הסליחות, מקביל (בדומה לפיוט האנונימי בֶּן אָדָם מַה לְּךָ נִרְדָּם) בין ההתעוררות הפיזית להתעוררות הרוחנית. המשורר קורא לאדם לקום ולהתעורר, לא רק מהשינה הפיזית, הממשית, אלא בעיקר מן התרדמה הרוחנית.

מבנה הפיוט

בסליחה בנויה באקרוסטיכון של שם מחברה, יהודה (הלוי), בראשי השורות שבבית הראשון ובראשי הבתים. משלו של הפיוט הוא שש הברות בכל צלעית, הבתים בנויים בחריזה פנימית בכל בית.

הפזמון החוזר (רפרן) בפיוט הוא קריאתו של רב החובל ליונה בן אמיתי שירד לירכתי הספינה ונרדם:

וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ

— ספר יונה, פרק א', פסוק ו'

שורה זו כמו דופקת ומעירה את האדם לבל ירדם כדי שיתקן את מעשיו.

ד"ר טליה הורוביץ כתבה כי: "הפיוט בנוי על פי אחת המידות שתורה נדרשת בהן: כלל ופרט וכלל. יש בו שש סטרופות, הראשונה והאחרונה מהוות מסגרת לארבע שבתווך." וכן כי "מצויים בה שיבוצים וצימודים".

לקריאה נוספת

• פירושי פרנץ רוזנצווייג לתשעים וחמישה משירי רבי יהודה הלוי, תרגום: מיכאל שורץ, הוצאת מאגנס, 2011, הפרק "ישן אל תרדם"", עמ' 80–84.
• יונה דוד, ר' יהודה הלוי מבחר שירי חול, שירי ציון ושירי קודש, ירושלים: ש. זק ושות', תשי"ט 1959, עמ' 77־79

קישורים חיצוניים

• * הפיוט ישן אל תרדם, באתר הפיוט והתפילה
• ד"ר טליה הורוביץ, קריאה חדשה ב"ישן, אל תרדם" הגדרות סוגתיות, בתוך "על הוראת שני פיוטים בהיבטים צורניים וספרותיים"
• הקלטות בביצועים שונים של הפיוט, באתר הספרייה הלאומית