ישראל מילייקובסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ישראל מילייקובסקי
Israel Milejkowski
לידה 17 ביולי 1887
מחוז אושמיאנה
פטירה 18 בינואר 1943 (בגיל 55)
מקום מגורים פולין
פעילות בולטת ראש מחקר הרעב בגטו ורשה
תקופת הפעילות עד ל-1943
בת זוג בלה סובלסקי

ישראל מילייקובסקיפולנית :Israel Milejkowski; 17 ביולי 188718 בינואר 1943) היה דרמטולוג פולני יהודי, ששימש ראש מחלקת הבריאות בגטו ורשה, ניהל מחקר רפואי רחב היקף שנערך בנושא מוות מרעב ומטיפוס.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילייקובסקי נולד ב-17 ביולי 1887 בעיירה קרווו שבמחוז אושמיאנה, אז חלק ממחוז וילנה שבליטא וכיום חלק מבלארוס. בשלב מסוים עברה משפחתו לוורשה, שם רכשו ישראל, אחיו ואחותו השכלה גבוהה, ושם למד לתואר ברפואה. הוא התחתן עם בלה סובלסקי ונולד לו ילד אחד, ינינה, ב-1913. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ורשה בשנת 1914, התגייס לצבא הרוסי ושימש רופא צבאי. הוא הצטרף לצבא הפולני בתום מלחמת העולם הראשונה לשירות שהשלים בשנת 1923. לאחר מכן החל לעבוד כרופא במחלקה לדרמטולוגיה וראולוגיה בבית החולים היהודי בוורשה ובשנות ה-20 של המאה ה-20 הקים ארגון רופאים יהודים בפולין. מילייקובסקי הפך במהרה לחבר פעיל בארגון והיה אף אחד ממנהיגיו בשנות השלושים.

לאורך השנים פרסם מילייקובסקי מאמרים בעיתונות הציונית והמקצועית, וכל העת שימש כרופא ופעיל ציבור. הוא ביקר בארץ ישראל באפריל 1936 בקונגרס העולמי הראשון של רופאים יהודים. בסיור בארץ ישראל הגיעו הרופאים ליישוב יסוד המעלה, שם התארחו אצל רופא היישוב. מערך הערכים המוסרי-רפואי של הרופא המקומי התאים לערכיו של מילייקובסקי עצמו. לאחר שיחה עם רופא היישוב הרגיש מילייקובסקי מחויבות לקהילתו שבפולין. כשהגיע מילייקובסקי לארץ ישראל מצבם של הרופאים היהודים בפולין כבר הלך והידרדר. מילייקובסקי חזר לפולין והמשיך בעבודתו הציבורית.

לפני מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לימודים והשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתור נער ישראל מילייקובסקי למד בגימנסיה פולנית כללית בשדליצה (Siedlce) בוורשה. בארכיון שדליצה לא שרד כל מידע על התלמיד ישראל מילייקובסקי. תוכנית הלימודים בגימנסיה כללה שפות עתיקות כגון יוונית ולטינית, היסטוריה מודרנית, פילוסופיה, גאוגרפיה, פיזיקה, רוסית, מוזיקה, שירה, אריתמטיקה וגאומטריה, ציור, קליגרפיה, היגיינה וטבע. בהמשך אביו שלח אותו ללימודי רפואה גבוהים באוניברסיטת ורשה. ישראל התמחה במחלות עור ומין, וסיים את לימודיו בשנת 1914. על פי מסמכי האוניברסיטה היו בכיתת האנטומיה בה למד בשנת 1910 - 1911, כ-17 יהודים מתוך 107 סטודנטים, כלומר כ-16%. מילייקובסקי עצמו לא היה סטודנט מצטיין או חריג וציוניו סבבו את הממוצע הכיתתי .

חיי צבא / השירות הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. עם פרוץ המלחמה הצהירה ההנהגה היהודית ברחבי האימפריה הרוסית על נכונות היהודים להילחם למענה.

כשפרצה המלחמה הייתה למיליקובסקי תינוקת בת שנה, אך גם הוא הצטרף למתגייסים לצבא הצאר. הוא כבר היה רופא מוסמך ולפיכך שירת כמפקד בית חולים שדה (קצין רפואה) בדרגת קפטן. הוא החזיק בתפקיד כחודש, בין אוגוסט לספטמבר 1914 ,אז נפל בשבי הגרמני ושהה בו כשלוש שנים. על פי הצהרה שמסר על שירותו, בתקופת השבי שימש כרופא במחנות השבויים.

הוא הוחזק בשבי עד מאי 1917 ובאוגוסט כבר חזר לשירות צבאי כרופא בבית חולים במוסקבה. שם הוא נשאר עד סוף המלחמה ב-1918.

חצי שנה מאוחר יותר,עם הקמת פולין כמדינה עצמאית, במאי 1919 ,פנה מילייקובסקי שוב אל הצבא. הוא התגייס בדרגת קצונה נמוכה לצבא פולין, ומעתה שירת בבתי חולים רבים במדינה: בז'רנדובייה, בביאליסטוק, ביחידה מס' 63 כרופא בחזית מלחמת פולין-רוסיה ובבית החולים מס' 6 לאנשי צבא ברובע פראגה בוורשה. ב-25 באפריל 1923, השתחרר סופית.

עבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1923 השתחרר מילייקובסקי משירותו הצבאי בצבא הפולני, לאחר כמעט עשור. בתקופה זו התחיל מילייקובסקי לבנות את חייו האזרחיים: הוא פתח קליניקה פרטית לטיפול בבעיות עור ומין, הקליניקה הייתה בביתו שברחוב Złota 50 בוורשה. בהמשך מיליקובסקי העביר את ביתו ואת הקליניקה שלו אל רחוב Orla 5 ,שם חי עד יומו האחרון.

בנוסף, הוא הצטרף לארגון הרופאים היהודי טא"ז ול - " Z.L.R.P"- ארגון הרופאים של הרפובליקה הפולנית.

במקביל לעבודתו בקליניקה, מצא מיליקובסקי עבודה בבית חולים היהודי צ'יסטה בוורשה. הוא השתלב בעבודה הרפואית במחלקת העור והתמחה אצל ראש המחלקה ד"ר ווצלב שטרלינג (Sterling Waclaw), שהיה מורו ורבו בתחום המקצועי. בית החולים "ציסטה" היה בית החולים היהודי המשמעותי והגדול ביותר אשר המשיך בפעילותו גם מתחומי גטו ורשה עד חיסולו ב-1943.

מיליקובסקי כתב מאמרים רפואיים ועל פי כרטיסי הקטלוג של הספרייה הרפואית בוורשה, פרסם מחקרים ומאמרים מדעיים, בעיקר אודות מחלות עור ודרכי הטיפול בהן, בעיקר בעיתון בית החולים שבו עבד.

נוסף על השתלבותו המקצועית פנה מילייקובסקי לעשייה ציבורית במסגרת הקהילה היהודית בוורשה. נוסף למאמריו הרפואיים כתב מאמרים שביטאו את השקפת עולמו החברתית והלאומית. ובמקביל החלה גם פעילותו הציבורית בוועד קהילת ורשה.

על עמדותיו ודמותו של מיליקובסקי ניתן ללמוד רבות מכתבים אלו - מאמרים פוליטיים, נאומים שכתב, דברי הספד וכדומה. בכתבים אלו הוא התמודד עם השאלות העיקריות שהעסיקו את האינטליגנציה היהודית בפולין בין שתי מלחמות העולם: סוגיות פוליטיות רחבות ומולן פרשיות פנים קהילתיות ואישיות.

ב-1936, הגיע מילקובסקי לישראל לאירוע מכונן בתולדות הרפואה היהודית, קונגרס בינלאומי ל-1,200 רופאים יהודים מהעולם שנערך בתל אביב. העילה לכנס הייתה האנטישמיות וגירוש הרופאים היהודים מהאקדמיה וממוסדות הציבור, כי הייתה חרדה אמיתית לעתיד הרפואה היהודית.[1]

מפגש זה עימת אותו עם האפשרויות העומדות בפני יהדות פולין כולה – פנייה לציונות מעשית, וכנגדה הישארות עם קהילת המוצא הלאומית ההיסטורית בפולין. מפגש זה הוליד כתיבה פובליציסטית ענפה במיוחד, המורכבת מסדרת רשימות שכתב בעקבות מסעו לארץ ישראל. החלטתו להישאר בפולין הציבה אותו במוקד הפעילות הציבורית של יהודי פולין על רקע התערערות הקיום היהודי בפולין שהלך והחמיר עם התקרבותה של מלחמת העולם השנייה.[2]

תפקידיו וחייו בגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 בספטמבר 1939, עוד לפני הקמת היודנראט ומחלקת הבריאות, בעוד שהבעיות הרפואיות החמירו ומספר הפצועים והמתים היה גבוה, התכנסה ועדה אזרחית יהודית לטפל בבעיות הבוערות. באותה פגישה הוחלט כי מילייקובסקי, יהיה אחראי על ריכוז הסיוע הרפואי במהלך המצור. כמו כן הוצהר על כוונה להקים, בחסות הקהילה, בית חולים ובו מאה מיטות, ולספק לו חומרי חבישה ותרופות. מילייקובסקי היה חבר בולט ביודנראט, ובינואר 1940, כאשר הוקמה מחלקת הבריאות היהודית במסגרת היודנראט, היה מילייקובסקי צריך להקים רשות שתהיה לה כל הסמכויות העירוניות בתחום הבריאות. הוא כיהן כראש מחלקת הבריאות.[3] ויחד עמו כיהנו חברים נוספים: אדוארד קוברינר, ד"ר גוסטב ויליקובסקי שעמד בראש האגף להגנה חברתית, ואברהם גפנר ושמואל וינטר, שניהלו את אגף האספקה.

במסגרת ניהול מחלקת הבריאות הוא אף יזם את המחקר המדעי המחתרתי על הרעב והיה הרוח החיה שעמדה מאחוריו. הוא אפשר לקבוצת מדענים ורופאים בגטו לארגן בסודיות בית ספר לרפואה ותמך בקיומן של הרצאות והשתלמויות לרופאים שנעשו בסתר[4]. במבוא למחקר הרעב שנערך בגטו ד"ר מילייקובסקי כתב:

...מעולם לא נתפסתי לרגשות זעם שכאלה כמו ברגע זה, בבואי לכתוב את הפתיחה לקובץ זה אני נוטל את העט לידי, והמוות הוא הצופה אליי מכל צד ועבר. העבודה המוגשת כאן אינה גמורה. היא הופסקה פתאום ב-22 ביולי 1942. זהו היום הראשון של הגירוש, של רצח המוני, פעולה שאין כדוגמתה בדברי ימי העולם. העבודה של הסידור השיטתי והעריכה של העובדות שנצברו ותוצאות החקירות נעשו באחד הבניינים של בית הקברות היהודי. אפשר להגדיר את הרעב כתופעה בחיי היהודים. אומות העולם – אין אתה מוצא בהן "רעב" למדע, לעבודה, ואפילו לחיים בדומה לזה של העם היהודי. כאן אולי יש לבקש את מוצא הגורם הפתוגני לאנטישמיות. ברם, הנושא של עבודתנו הוא הרעב היומיומי, הרעב במובן הפיזי. מנקודת מבט זו הרי אנחנו, היהודים, נמצאים מחוץ לגדר ההתחרות, ולכבוד יראה לנו לגלגל נושא כללי זה בבעיה מדעית כדי להשביע את רעבוננו למדע ולדעת. אם לדון מבחינה היסטורית הרי זוהי באמת 'סימפוניה בלתי גמורה' של רופאים יהודיים משנת 1942.

מובא על ידי מרים עופר במאמר "כיצד פעלו רופאים ומדענים יהודים בגטאות וכיצד הקריבו עצמם למען אחרים"


המחקר החל בפברואר 1942 ונמשך כחמישה חודשים. כאשר ההקצאה היומית בגטו הייתה 180 קלוריות, הבין מילייקובסקי שכדי לשרוד את הרעב צריך לחקור אותו. יחד עם מאות רופאים יהודים, ביניהם המובילים בתחומם באירופה, הקים מילייקובסקי שתי מערכות – אחת גלויה שתפקידה לטפל בחולים בגטו, והשנייה מערכת רפואית סודית, מחתרתית. כ-800 רופאים ורופאות, מדענים וכו' לקחו חלק באותו מחקר מחתרתי שעמד בראשו מילייקובסקי מחקר זה התמקד בפתולוגיית הרעב ומנגנון הרעב של גוף האדם. למילייקובסקי לא היו אשליות לגבי הגטו. זו הייתה קללה עבורו שבה היהודים נאלצו להפוך לחיות ראווה שמנסות לשרוד. בשנת 1942, כשהגרמנים החלו לפנות את גטו ורשה, הבין ד"ר מילייקובסקי שהוא חייב לסיים את המחקר. בינואר 1943 הוא נעצר על ידי הגרמנים ובכך הגיע סופו של המחקר הנרחב שערך.[5]

בזמן מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיים בגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיותו בן 53 ולאחר שהתאלמן, פלשה גרמניה לפולין ובורשה הוקם הגטו שכלל בתוכו את מקום מגוריו של ד"ר מיליקובסקי. בתו היחידה חיה מחוץ לשטחו של הגטו ולא נאלצה לעבור לחיות בתחומו. מכל משפחתו היה בגטו ככל הנראה רק אחיו אברהם, גם הוא בנוסף למילקובסקי ולעוד חברי משפחה היה רופא.

ד״ר מיליקובסקי עמד בראש האיגוד הרפואי היהודי בגטו שהיו בו יותר משמונה מאות רופאים. הוא עמד גם בראש המחלקה לבריאות, לרפואה ותברואה ביודנראט של גטו ורשה ובתפקידו זה היה אחראי על מערך הרפואה בגטו שלו הוקדש חלק נכבד מתקציב היודנראט. תפקיד זה נחשב כבעל חשיבות יתרה, מעמד וכוח אותו הוא מילא עד מותו. בתקופת הגטו המשיך מילייקובסקי להתרועע עם בני חוגו, אנשי האינטליגנציה היהודית. עם בני חוגו אלה נהג לבלות במפגשי עונג שבת שנערכו אצל מנחם קירשנבוים, מנהיג "הציונים הכלליים" בגטו.

בית הספר המחתרתי לרפואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגטו השתוללה מחלת הטיפוס וממנה מתו רבים. מילייקובסקי נתפס כאחראי לטיפול בנושא הן בעיני הגרמנים והן בעיני היהודים. מיליקובסקי ספג ביקורת בנושא הטיפול במגפת הטיפוס לא רק מהגרמנים אלא גם מתוך ציבור הרופאים היהודיים. לאור אי שביעות רצונם של הגרמנים מהטיפול במגפת הטיפוס, כאשר הגיעה ההצעה מטעם היודנראט לפתוח קורס לסניטציה ולהכשיר אנשים בתחום התקבל הדבר בברכה על ידי השלטונות הגרמנים. הגרמנים הסכימו להצעתו של היודנראט לקיים שני קורסים לסניטציה בתחומי הגטו. בכך נפתח פתח להקמת מוסד יוצא דופן - בית ספר לרפואה, מתחת לאפם של הגרמנים הנאצים, שפעל תחת סיפור כיסוי של קורס להיגיינה ובריאות הציבור משנת 1941, עד האקציה הגדולה ביולי 1942. מוסד זה שפעל במשך כשנה וחצי תפקד כפקולטה מחתרתית לרפואה בגטו ורשה לכל דבר. הלימודים נערכו בבניין נטוש של גימנסיה לשעבר, ליד חומת הגטו. על לוח הכיתה נרשמו באופן קבוע נוסחאות ושמות של חומרי חיטוי ואילו על הרצפה פוזרה אבקת חיטוי להסוואת תוכנם האמיתי של השיעורים. כ-500 סטודנטים הוכשרו במוסד זה ברמות שונות וכ-14 מרצים לימדו בו. לגטו ורשה נכנסו רופאים רבים, בהם בעלי שם בתחומי רפואה שונים, וכמו כן גם סטודנטים לרפואה שלימודיהם הופסקו בעל כורחם עקב המלחמה. שילוב זה יחד עם תעוזתו של מילייקובסקי כראש מחלקת הרפואה והתברואה, יחד עם רופאים מאוניברסיטת ורשה כגון פרופ' ויטולד אורלובסקי ופרופ' אדוארד לוט, יצרו את אחת התופעות הבלתי יאומנות בגטו תוך סיכון חיים בלתי רגיל. תוכניות ההוראה נלמדו בהתאמה ללימודים בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת ורשה. תלמידים בשנתיים הראשונות ללימודיהם למדו מקצועות יסוד כביולוגיה, כימיה, אנטומיה והיסטולוגיה, ותלמידים מתקדמים יותר למדו מקצועות קליניים והתמחו בבתי החולים בגטו.

פרופ' הירשפלד לימד בפקולטה, וכתב : "אוירה מוזרה שררה בהרצאות אלה... הן התקיימו בין חמש לשמונה בערב. לעיתים קרובות היה הכרח להרצות לאור נרות, כי החשמל היה נפסק. מפעם לפעם שמענו ירייה. אז ידענו: יהודי נהרג בידי שוטרים".

בזכות שיתוף פעולה בין רופאים יהודים לעמיתיהם הפולנים כדוגמת פרופ' אדוארד לוט, אוניברסיטת ורשה הכירה בבית הספר המחתרתי כמוסד אקדמי לכל דבר והעניקה תואר פרופסור לחלק מהמרצים כך שיוכלו להכשיר סטודנטים לרפואה גם בתחומי הגטו. כמו כן דאגה לחומרי הלימוד, חומרים וכלים. נוסף לכך, התחייבה הפקולטה לרפואה לקבל אליה עם סיום המלחמה את הסטודנטים היהודים ולהכיר בלימודים אותם למדו בתקופת שהותם בגטו. הפולנים אכן עמדו בהבטחה - רבים מהסטודנטים ששרדו התקבלו לאוניברסיטאות עם סיום המלחמה היישר לשנה השלישית, ללא בחינות, על בסיסי לימודיהם וציוניהם בבית הספר המחתרתי בגטו. מקצתם נעשו לפרופסורים ולרופאים ידועי שם בכל העולם. מילייקובסקי, כמי שעמד בראש מחלקת רפואה ותברואה, דאג לתקצוב הדפסת חומרי הלימוד. הוא גם לימד בעצמו ואף נאם בפתיחת הפקולטה .[6]

מחקר הרעב (כולל סופו)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר מילייקובסקי חש שנחוץ לעולם לדעת על מצב הרעב, והציע לנצל את התנאים הקשים והבלתי אנושיים ששררו בגטו כדי שהשפעות הרעב יתועדו על ידי טובי המוחות הרפואיים בגטו וכאלה לא חסרו. במציאות של הגטו - רעב, ייאוש ומוות הוא רצה להביט על הדברים מנקודת מבט אמפירית ולהמשיך בעבודה מדעית ואינטלקטואלית, כחלק מהמאבק לאחוז בנורמליות במציאות א-נורמלית.

מילייקובסקי יזם את המחקר הזה, לקח בו חלק פעיל כחוקר, היה הרוח החיה מאחוריו, ערך אותו וסיכם אותו. בראש הצוות שאסף עמדו ד"ר אמיל אפלבוים, ראש המחלקה הקרדיולוגית בבית החולים צ'יסטה. ד"ר יוליאן פליידרבאום, בוגר אוניברסיטת פטרוגראד (סנט פטרבורג), פנימאי מוינה שהגיע לוורשה כפליט והיה כעת מנהל בית החולים סטווקי; ד"ר אנה בראודה-הלר, רופאת ילדים ידועה בפולין והמנהלת הרפואית של בית החולים לילדים באומן-ברסון; ד"ר מיצ'לב קוצן (כהן) מלודז', מומחה למחלות דם; ד"ר יוסף שטיין, פתולוג ומנהל בית החולים צ'יסטה; פרופ' לודוויג הירשפלד, מומחה לבקטריולוגיה ואימונולוגיה, ואחרים.

המחקר עסק בהשפעות הרעב על בני האדם, ונערך מפברואר 1942 ועד האקציה הגדולה כחצי שנה לאחר מכן, ב-22 ביולי 1942 .הרופאים ביצעו מחקר קליני, פתולוגי, היסטולוגי, כימי, ביולוגי והמטולוגי על פי נתונים מפורטים שאספו מחולי הרעב. לימים, המחקר עורר עניין רב, תורגם לכמה שפות, נחקר במאמרים ובספרים אחרים ונדון ארוכות בכנסים רפואיים. מחקר הרעב היה אחד המפעלים המדעיים העצומים שנעשו בגטו ורשה בפרט, ואולי בעולם הרפואה של אותם שנים בכלל. בנוסף, יוזמה זו, שלא הייתה יוצאת אל הפועל ללא מחויבותם של הרופאים ובראשם ד"ר מילייקובסקי, הייתה לאחת העדויות המהימנות למצבם הבריאותי של יושבי גטו ורשה. המחקר סוכם בידי מילייקובסקי, הוברח אל מחוץ לגטו והושם למשמורת בידי פרופ' ויטולד אורלובסקי מאוניברסיטת ורשה שדאג לפרסומו עם סיום המלחמה.

מיליקובסקי וחבריו למחקר ראו במחקרם כ"התשובה היחידה למרצחים". במהלך השנים הנושא לא זכה למחקר היסטורי ולהנצחה. בשנים האחרונות ישנה התעניינות מחודשת בפרטי המחקר לימור בן חיים, דיאטנית קלינית, נסעה בשנת 2018 עם משלחת רפואית מטעם בית החולים איכילוב לפולין והתוודעה למחקר הרעב פורץ הדרך שרופאים יהודים ביצעו בגטו. היא חזרה משם חדורת מטרה להנגיש את ממצאיו לאנשי המקצוע ולציבור. מחקר הרעב מתקשר לנושא הדיאטני ותורם לחקר הפרעות נפשיות שקשורות ברעב כמו אנורקסיה וכו.[7]

בנוסף למשלחת, ערוץ התאגיד כאן 11, הוציא ב-20 באפריל 2020 סרט דוקו על מחקר הרעב, שנקרא ״רעב - מחתרת רופאי גטו ורשה״ בסרט מספרים על גבורתם של רופאי גטו ורשה כפי שתועדה מרופאים וחוקרים שורדי שואה שהיו חלק במחקר. בתוכנית ניתן לראות הקלטות מיוחדות שערך החוקר הקנדי ד"ר צ'ארלס רונלד במהלך שנות ה-80'. הוא ראיין חמישה עשר אנשי רפואה יהודיים שהשתתפו במיזם יחיד במינו בגטו ורשה - מחקר הרעב.[8]

על הפעילות הציבורית בגטו, ובין היתר על מחקר הרעב שאותו יזם סיפר מיליקובסקי:

"בנוסף, עבודה שקטה וצנועה נמשכת גם בתחומים אחרים... מטבחים ציבוריים, קורסים רפואיים, כמו גם לימודים אחרים על מנת לעזור לדור הצעיר לגדול עם מיומנויות. מחקר רפואי אינטנסיבי נערך בנושא מוות כתוצאה מרעב וטיפוס. החומר הרפואי (לרוע המזל, השופע) נלמד כולו ותוצאות רפואיות כוללניות של המחקר מצויות בהכנה... אנחנו פשוט רוצים יותר מאוחר... להיות מסוגלים להראות לעולם שאפילו הניסיונות הנוראיים האלו לא שוברים אותנו. ברגע זה ממש וועידה מדעית קטנה מתקיימת בבית החולים מוקדשת לבעיות הגטו שכוללות מסמכים מדעיים, כתבות ושיחה. התוצאה של עבודה זו תתפרסם בשלב מאוחר יותר, כך אני מקווה, ותמשוך התעניינות גדולה בכל העולם..."

חיים אישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל מילייקובסקי נולד למאיר ובילה, לבית אנצלביץ, ב-17 ביולי 1887. בעיירה קטנה בשם קְרֶבֹו (קרעווא, Krewo) שבנפת אושמיאנה (Oszmiana) ,בלארוס של היום. מכלל 2201 התושבים שהתגורר בקרבו בשנת 1897 היו כ-809 יהודים, וביניהם משפחת מילייקובסקי.

משפחתו נמצאה במעמד כספי ותרבותי מכובד. על עושרו של האב, מאיר מילייקובסקי הסוחר, תעיד גם העובדה כי שלח את שלושת ילדיו ללימודים גבוהים: אברהם באוניברסיטת קייב ואילו ישראל ופניה באוניברסיטת וורשה. הבנים שניהם למדו רפואה.

במועד לא ידוע מיליקובסקי נישא לבלה, ממשפחת סובלסקי, בתם של אברהם וטקלה. ב-1913 נולדה בתם היחידה יאנינה. בלה מיליקובסקי, ילידת 1892 ,נפטרה לאחר מחלה קצרה ומתה בייסורים, בת 35 בלבד ב-23 באוגוסט 1927, והותירה אותו אלמן בן 40 עם ילדה בת 14.

בתם יאנינה למדה בבית ספר פרטי מדעי לבנות. שליחת הבת יאנינה לבית ספר פולני לנערות המתנהל בשפה הפולנית והמנוהל על ידי אישה בעלת השקפה ליברלית מעידה על גישתם של בני הזוג מילייקובסקי שתמכו בחשיבות לימודי הבנות בכלל ולימודים כלליים בפרט. לימודים תיכוניים במסגרת פולנית לא יהודית היו חריגים, לפני מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, בדומה גם למסגרות פרטיות, שלרוב תלמידים יהודיים לא התקבלו בקלות והרבה יהודים נרתעו מכך מאוד.

במשפחת הרופאים של מילייקובסקי הייתה ציפייה שבתו היחידה של הרופא תלך בעקבות משפחתה לבית הספר לרפואה באוניברסיטת ורשה, ולכן נחוצה השכלה ראויה ורלוונטית ובקיאות בשפת המדינה. זוהי הסיבה הבולטת ביותר שהזוג מיליקובסקי בחרו לשלוח את בתם לבית ספר ברמה גבוהה. הציפייה התגשמה וב-1930 פנתה יאנינה ללימודי רפואה באוניברסיטת ורשה אותם סיימה ב-1936. יאנינה, בתו היחידה, התנצרה ונישאה לנוצרי.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 בינואר 1943 ,יום ב', החלה אקציה נוספת. אנשי היודנראט, בהם מילייקובסקי, היו בטוחים שתפקידם שוב יגן עליהם מגירוש והתייצבו במקום כדי להרגיע את הקהל. חלק מהרופאים שעבדו יחד איתו על המחקר נשלחו קודם לכן ונרצחו, אחרים בחרו להתאבד במקום[5]. לפי עדויות שונות, מילייקובסקי עצמו מעולם לא הגיע לטרבלינקה הוא בחר להתאבד ברכבת שהובילה אותו למחנה ההשמדה. כאשר הגרמנים העמידו אותו בתור לרכבת המוות ב־18 בינואר 1941, מילייקובסקי צעק: "רוצחים! דמנו ייפול על ראשכם!". הוא נספה בשנת 1943, וסיבת המוות שלו שנויה במחלוקת: לא ברור אם נספה בגטו או בדרך למחנה ההשמדה טרבלינקה.[9]

ישנן כמה עדויות המתארות את סוף חייו של מיליקובסקי:

  • אלכסנדר דונאט כתב כי "בין ההולכים מקרב אנשי היודנראט היה חברינו הוותיק ד"ר ישראל מילייקובסקי. רק כשירד מדירתו לחצר הבית הבין כי חברותו ביודנראט לא תגן עליו יותר".
  • ישראל גוטמן כתב כי "אחדים מחברי היודנראט, וגפנר ביניהם, שוחררו מה"אומשלאגפלאץ", . ואילו אחרים, וביניהם מילייקובסקי, רוזן ורוזנשטאדט הוכנסו לקרונות" .
  • לפי עדותו של סטניסלב גייבסקי היה מילייקובסקי בקרון עם אחיו אברהם ובנו של אחיו יז'י.
  • ד"ר טורש ציין בעדותו "שמועות האומרות כי ד"ר מיליקובסקי יחד עם ד"ר יעקב רוזנבלום וד"ר סירקין- בינשטיין התאבדו בלקיחת ציאניד".
  • עדויות נוספות מצביעות על כך שמספר רופאים ממחלקת הבריאות, כולל ד"ר מיליקובסקי וד"ר סירקין-בינשטיין נדחסו לקרון אשר מטרתו להוביל אותם לטבח. בסיפורים רבים מצוין כי ד"ר סירקין שהייתה אישה חכמה, גילתה תושייה. היה לה מורפין והיא הזריקה ממנו לרופאים כדי למנוע את הגעתם למחנות ההשמדה.

עד היום לא יודעים במדויק כיצד מת מילייקובסקי - לא ידוע אם הוא מת בטרבלינקה יחד עם אלפי קורבנות יהודים נוספים בתאי הגזים או התאבד בדרכו לשם. אף על פי שהיו לו קשרים מחוץ לגטו, בין באמצעות בתו שנישאה לאזרח פולני, ובין באמצעות קשרים מקצועיים עם רופאים וקשרים אחרים, הוא נשאר בגטו ולא נמלט ממנו. מתוקף עבודתו ודאי ידע שסיכוייו למות ממחלה או רעב גדולים. מתוקף חברותו ביודנראט ודאי ידע גם מה משמעותה של האקציה.

בדומה לחבריו מהאינטליגנציה היהודית-וורשאית שראו בשותפות הגורל הלאומי ערך עליון ושבחרו ביודעין להישאר בגטו עד הסוף, מצטרף מילייקובסקי לגלריה זו של דמויות כגון יאנוש קורצ'אק שהלך עם חניכיו, ההיסטוריון יצחק שיפר שמצא את מותו במחנה מאידנק, המשורר יחיאל לרר, המחנכת סטפניה וילצ'נסקה ואחרים שבחרו "למות עם עמם"

עוד על דמותו של ישראל מיליקובסקי אפשר ללמוד מדבריו של הפרופ' שאול שאשא. שאשא כותב כך : "אם כך, מה אני לוקח מהשואה? את הסיום להקדמה שכתב ד"ר ישראל מיליקובסקי, ראש מחלקת בריאות הציבור בגטו ורשה, מי שיזם את הפקולטה לרפואה בגטו ואת מחקר הרעב שנערך בה, וכנראה התאבד ברכבת לטרבלינקה. לאחר האקציה הראשונה ב־21 ביולי 1942 יושב לו מיליקובסקי בחדר בבית העלמין ומסכם את המחקר המדהים על הרעב, וכך הוא כותב בסיום ההקדמה: "... כמה מילים אחרונות לכבודכם, הרופאים היהודים: מה אוכל לומר לכם, עמיתיי היקרים וחבריי למצוקה, אתם חלק מכולנו; עבדות, רעב, גירושים ותמונות המוות בגטו שלנו - היו גם מנת חלקכם. אבל אתם - על ידי עבודתכם - יכולים לתת למרצחים את התשובה האחת: Non Omnis Morier, ובתרגום לעברית, "לא לגמרי אמות" (מתוך ה־Odea III של המשורר הרומי הוראציוס, 86-85 לפנה"ס). המשמעות: אם לאחר מותי אני משאיר אחריי משהו כמו סיפור או שיר, ונוסיף גם כתיבה ומחקר, כמו עמיתינו בגטאות - אז חלק ממני יישאר בחיים ולא לגמרי אמות".[10]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נעמי מנוחין, דרך ללא מוצא: ד"ר ישראל מילייקובסקי 1943-1887, מרכז זלמן שזר, 2022

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר למנויים בלבד רוני לינדר, "חלוק לבן בגטו": הסיפור המדהים על המרד הרפואי של היהודים בגטו ורשה, באתר TheMarker‏, 16 באפריל 2015
  2. ^ מנוחין. ע, (18/9/2016) "ד"ר ישראל מיליקובסקי: עולמו של אינטלקטואל יהודי בפולין בין שתי מלחמות העולם".
  3. ^ Marcin Moskalewicz, Ute Caumanns, Fritz Dross, Jewish Medicine and Healthcare in Central Eastern Europe: Shared Identities, Entangled Histories, Springer, 2018-09-12, ISBN 978-3-319-92480-9. (באנגלית)
  4. ^ מאת מרים עופר, כיצד פעלו רופאים ומדענים יהודים בגטאות וכיצד הקריבו עצמם למען אחרים, באתר טיים אאוט, ‏2014-04-24
  5. ^ 1 2 Samuel D. Kassow, Who Will Write Our History?: Rediscovering a Hidden Archive from the Warsaw Ghetto, Knopf Doubleday Publishing Group, 2011-05-18, ISBN 978-0-307-79375-1. (באנגלית)
  6. ^ דניאל נדב, רפואה ונאציזם, ישראל: הוצאה לאור - משרד הביטחון. אירית מנה., 2006
  7. ^ אתר למנויים בלבד איילת שני, "גטו ורשה היה ממש חממה מדעית – מזוויעה ומפחידה – אבל חממה", באתר הארץ, 25 בספטמבר 2019
  8. ^ רעב - מחתרת רופאי גטו ורשה, באתר כאן-תאגיד השידור הישראלי
  9. ^ IDEA - ALM : ד"ר ישראל מילייקובסקי, רופא ופעיל ציבור יהודי בוורשה, באתר www.infocenters.co.il
  10. ^ שאול שאשא, דעות - במותם לא נעלמו מארץ החיים, באתר ישראל היום, 21 באפריל 2020