מחקר הרעב בגטו ורשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"העבודה על חוסר המזון החלה בחודש פברואר 1942. חוסר מזון היה הגורם החשוב ביותר והשולט בחיי היומיום בין חומות גטו ורשה. הסימפטומים של גורם זה היו קבצני המזון וגופות המתים המכוסים בעיתונים, שמילאו בערבוביה את רחובות הגטו. הנתונים על חוסר המזון ושני מלוויו, השחפת וקדחת הבהרות, נאספו מבתי־היתומים, ממרכזי הפליטים ומבתי־החולים.
קבוצת רופאים, שבעצמם נמצאו במצב של חוסר מזון מתמיד, החליטה שאת המציאות האומללה של חייהם יש לחקור בדרך מדעית. רופאים אלה עמלו בהתלהבות ובהקרבה עצמית, תוך התעלמות מן התנאים שלמעשה לא אפשרו את עריכת המחקר. בתי־החולים מוקמו בבתים שלא התאימו לתפקודם; מחסור במכשור, בחומרים ובציוד אחר הוסיף לקשיים בעריכת המחקר. רופאים רבים סבלו בעצמם מחוסר מזון. למרות זאת ועל אף כל הקשיים, לא הפסיק אף אחד את עבודתו."

מתוך: ההקדמה לספר על מחלת הרעב מאת ישראל מילייקובסקי[1]

מחקר הרעב בגטו ורשה היה מחקר תצפיתי נרחב שנערך בגטו ורשה אשר עסק בהשפעותיהם הפיזיולוגיות של רעב ותת-תזונה. במחקר לקחו חלק כ-30 רופאים יהודים בתקופת השואה, בהובלתו של ראש השירות הרפואי בגטו, ישראל מילייקובסקי, והוא נחשב למחקר המקיף ביותר שנערך אי פעם בנושא השלכותיו של הרעב האנושי.[2]

המחקר החל בפברואר 1942 ונמשך כחמישה חודשים עד להפסקתו עם תחילת שילוחי האקציה הגדולה ב-22 ביולי באותה שנה. ממצאי המחקר הוסתרו בכדים ונחשפו לאחר המלחמה. חלק ניכר מהחומר הוברח מהגטו אל הצד הארי של ורשה לידי ויטולד אורלובסקי, מנהל המחלקה למחלות פנימיות באוניברסיטת ורשה, ופורסם בשנת 1946 בהוצאת הג'וינט תחת הקובץ Maladie de Famine (צרפתית: "מחלת הרעב").

האוכלוסייה שנבדקה במחקר נלקחה מתוך הגטו וחולקה ל-12 קבוצות לפי התחום הפיזיולוגי שנבדק. קבוצה אחת בראשות אנה בראודה-הלר בחנה את השפעת הרעב על התפתחותם של ילדים. קבוצה שנייה בראשות יוסף שטיין חקרה את האנטומיה הפתולוגית של מחלת הרעב. קבוצה נוספת בראשותו של יוליאן פלידרבאום חקרה את הביוכימיה והביטוי הקליני של הרעב. אמיל אפלבאום וחבריו בדקו את השפעתו של הרעב על מחזור הדם, ומיכאל שיינמן הוביל מחקר על הביטויים ההמטולוגיים של המחלה. הפרעות בראייה בהשפעת הרעב נבדקו על ידי שמעון פייגנבלאט.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבר בגטו ורשה

גטו ורשה, אשר הוקם ב-12 באוקטובר 1940, ריכז בתחומו מעל ל-400,000 יהודים מהעיר ורשה וסביבותיה. שטחו של הגטו עמד על 3.4 קמ"ר, כ-2% משטח העיר ורשה, בעוד ששיעור יושבי הגטו עמד על 30% מאוכלוסיית העיר. הקצבת המזון היומית לתושבי הגטו היהודים עמדה על בין 184 קלוריות לכ-800 קלוריות, לפי מקורות שונים.[3][4] מזון נוסף הוברח לגטו בדרכים שונות. מציאות זו של צפיפות ורעב, אשר הייתה מנת חלקם גם של הרופאים החוקרים, בנוסף על דלות בציוד רפואי ותרופות, הביאה להתפרצותן של מגפות בתחומי הגטו, ובראשן של טיפוס הבהרות.

אוכלוסיית המחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסיית המחקר כללה אנשים שהגיעו להתאשפז באחד מבתי החולים שבגטו באבחנה ראשית של "מחלת הרעב", אשר הוגדרה כצריכה של מתחת ל-800 קלוריות ביום בהיעדר עדות למחלה אחרת. בילדים היה הסף נמוך יותר, בהתאם לגיל. מאלה נבחרו כעשרים אנשים אשר בהם נחקרו המטבוליזם ומחזור הדם.[5] קבוצת הביקורת כללה מתנדבים מן העולם התחתון בגטו, אשר לא סבלו מתנאי רעב.[2]

ממצאי המחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם שהתמוטט מוטל על הארץ, גטו ורשה

הביטוי הקליני של הרעב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביטוי הקליני של הרעב הניכר בתולדות החולה מתחיל זמן קצר אחרי המעבר לתזונת רעב, והוא כולל ירידה מהירה במשקל, רצון תכוף לאכילה, שתינת יתר (פוליאוריה), שלשולים ויובש בפה. כמו כן, האדם הרעב מתלונן על תשישות כללית, חוסר סבילות למאמץ גופני, צורך מתמיד בשכיבה ובהתכסות בשמיכה בשל תחושת קור המתבטא במיוחד בקצוות הגוף וחוסר יוזמה. לעיתים האדם הרעב שוכח את רעבו, אך בראותו מזון הוא נעשה תוקפני וחוטף מכל הבא ליד. באחוז מסוים של המקרים גם נמצאה בצקת, המופיעה תחילה בגפיים התחתונות ומשם מתפשטת לכל הגוף. עוד נמצאו כאבים בעצמות וברגליים, עצבנות, אל-וסת ואין-אונות.[4]

בבדיקה גופנית, השרירים נמצאים כפופים, כפי שנמצא עובר ברחם אמו. משקל הגוף נמוך בכעד 50% ממשקל הגוף טרם הרעב. ראשונה נעלמת שכבת השומן התת-עורי. העור חיוור, ולעיתים ישנה התכהות המזכירה את ההתכהות המופיעה במחלת אדיסון. העור יבש וחלק, קר למגע, לא גמיש ורגיש לשינויי טמפרטורה. חום הגוף נמוך עד 35 מעלות צלזיוס, ובמחלות מידבקות החום נמוך מבאנשים עם מצב תזונתי תקין. תגובת העור לתבחין טוברקולין שלילית, וגם לחומרים מגרים אחרים התגובה הייתה ברובה שלילית.[4]

בפנים אין מבע מיוחד, והעיניים נראות חסרות תנועה. לובן העין והקרנית נראים כחרסינה, ולא ניתן לעורר בהם אודם. הלחץ התוך-עיני נמוך. לא נצפו שינויים במערכת השמיעה. לעיתים בזווית השפתיים ישנה דלקת. השיניים מראות נטייה לעששת, ובני 20–25 מגיעים לעיתים ללא שיניים. השקדים מנוונים ובלוטת התריס מוגדלת עם זפקת.[4]

בית החזה נראה חלוש. הריאות מורחבות כך שהן מכסות את שטח הלב ומגיעות עד לגובה הצלע ה-12. תנועת הריאות בנשימה מוגבלת, אוורור הריאה ירוד כמו גם הקיבולת החיונית של הריאות וקצב הנשימה נמוך. לא נצפה עמילואידוזיס באיברים הפנימיים.[4]

השפעות הרעב על מחזור הדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה קלינית הדופק איטי, גם לאחר מאמץ, וגם לחץ הדם נמוך. כיחלון ונשימת יתר מופיעים לעיתים רחוקות. האיברים הפנימיים מנוונים ואין בהם גודש דם (היפרמיה). נפח הדם מוגבר על רקע עודף נוזלים היוצאים מן התאים אל הדם. עבודת הלב כתוצאה מכך מוגברת. אין הבדל במדדים ההמודינמיים ובאלקטרוקרדיוגרם בין מנוחה למאמץ.[4]

השפעות הרעב על הדם ומח העצמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעב גורם לאנמיה, המתבטאת בירידה בכל הפרמטרים המורפולוגיים של תאי הדם האדומים ובעלייה במספר הרטיקולוציטים. האנמיה היא נורמוכרומית או היפרכרומית, ולעיתים רחוקות היפוכרומית. בשורה הלבנה השינויים הם בעיקר בגרנולוציטים ופחות בלימפוציטים. במח העצם יש ירידה בייצור הדם, אך במקרים מסוימים מח העצם מגיב לחומרים המעודדים ייצור תאי דם לבנים. במקרי רעב קשים יותר התמונה היא של אנמיה אפלסטית, ואין מדובר באנמיה בשל המוליזה או דילול הדם, אלא אנמיה הנובעת מחסר באבני בניין ליצירת תאי הדם. אנמיה זו אינה מתאוששת במתן ברזל או ויטמינים ובצריכת כבד, אלא בתזונה מתאימה.[4]

השפעות הורמונליות של הרעב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעב מביא לירידה בתפקודן של כל הבלוטות האנדוקריניות. הוא גורם לירידה בקצב המטבוליזם בשל תת-פעילות של בלוטת התריס, וכן להתכהות, ירידה בלחץ הדם, ירידה בתפקוד מערכת החיסון נגד שחפת והזדכרות אצל נשים צעירות בשל ירידה בפעילות בלוטת יותרת הכליה. בקרב נשים נצפה אל-וסת וירידה בליבידו. מלבד זאת, נצפו התרככות והמסת הסידן בעצמות, כמו גם דלדול עצם, אשר שויכו למיעוט פעילות של בלוטת יותרת התריס. הבלוטה היחידה שלא נמצאה בה הפחתת פעילות הייתה הלבלב.[4]

ביטוי הרעב בילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעב בילדים התבטא בירידה במשקל ובפיגור בגדילה. צבע העור היה חיוור-אפור, עם סימני צחיחות. בצקת ניכרה בילדים בגילאי 2–5, ולא בתינוקות צעירים מהם. הבצקת הייתה סימטרית לרוב. הבצקת לוותה גם בתפליט פלאורלי, שלעיתים קרובות היה שחפתי. תגובות העור לגירויים היו ירודות. בלוטת התריס הייתה תפוחה וקשה, ובלוטת מיצד האוזן ובלוטת הרוק התת-לסתית היו מוגדלות, עם הפרשת רוק מועטה. השרירים היו מדולדלים, עד כי נראה כי העור דבוק לעצמות. לא נמצאו סימנים של רככת או צפדינה.[4]

הריאות התאפיינו בנפחת, עם הרחבת גבולות הריאות. הדופק היה איטי ולחץ הדם היה נמוך. נמצאה אנמיה עם ירידה בשורות הדם האדומה והלבנה, גם בעת זיהומים. תפקודי הקרישה היו תקינים. במערכת העיכול הילדים הציגו לרוב שלשולים, במרבית המקרים דמיים, שככל הנראה נגרמו מסיבת זיהום משני. בקיבה היה מיעוט של חומצת מימן כלורי. השתן היה לרוב תקין. במערכת העצבים לא נמצא ממצא פתולוגי מיוחד. בגיל ההתבגרות נמצא פיגור בהתבגרות המינית.[4]

לא נצפו מחלות אלרגיות ושיגרוניות בקרב הילדים. מחלות זיהומיות כאבעבועות רוח ואדמת היו שקטות.[4]

הזנה מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שהשינויים המטבוליים התרחשו עד מהרה לאחר הזנה של האדם הרעב, הסתגלות מחזור הדם להזנה אירעה מאוחר יותר, דבר שהעמיס עבודה על הלב החלש וגרם לאי-ספיקת לב. לפי מיירון ויניק, אשר פרסם בשנת 1979 תרגום אנגלי לקובץ המחקר, היה זה המחקר הראשון שהראה כי הזנה מחדש של אדם רעב צריכה להתבצע בהדרגה. אילו עובדה זו הייתה ידועה לכוחות בעלות הברית ששחררו את מחנות הריכוז, חיים של אסירים משוחררים רבים היו ניצלים.[5] לימים נחקרה התופעה ונקראה תסמונת חידוש הזנה.

חשיבותו ההיסטורית של המחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה מדעית נחשב מחקר הרעב בגטו ורשה למחקר המקיף ביותר שהתבצע על הרעב האנושי. בנוסף, מבחינה היסטורית, עצם קיום המחקר ביטא התרסה אינטלקטואלית יוצאת דופן, מול כוונות ההשמדה הנאציות והתפקיד של הרופאים הנאצים בשואה, לרבות הניסויים בבני אדם שביצעו הנאצים.[2] התרסה זו באה ביתר שאת במילים החותמות את ההקדמה למחקר מאת מילייקובסקי:

ודברים אחרונים לכבודכם, הרפואים היהודים: מה אומר ומה אדבר, עמיתיי האהובים וחבריי לסבל? איבר אתם מגוף כולנו. עבדות, רעב, גירושים ומוות בגטו שלנו היו גם מנת חלקכם. אתם בעבודתכם נתתם תשובתכם לתליינים: (לא אמות כולי) non omnis moriar.

ישראל מילייקובסקי, מחלת הרעב – עבודת מחקר שנעשתה בגטו ורשה בשנת 1942‏[1]

המחקר בדפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Maladie de Famine - Recherches cliniques sur la famine, executes dans le Ghetto de Varsovie en 1942, Paris: AJDC, 1946.
  • Myron Winick (ed.), Hunger Disease: Studies by the Jewish Physicians in the Warsaw Ghetto; trans. Martha Osnos, New York: John Wiley, 1979.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דניאל נדב, רפואה ונאציזם, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון, 2006.
  • מרים עופר, חלוק לבן בגטו, הוצאת יד ושם, 2015.
  • י"ק גוגנהיים, פרקים מתוך הפיסיולוגיה של הרעב, הרפואה, כרך מ"ד, חוברת ט', ט"ז באייר תשי"ג.
  • משה שכטר, "סימפוניה בלתי גמורה" של רופאים יהודיים משנת 1942, הרפואה, כרך מ"ד, חוברת ט, ט"ז באייר תשי"ג.
  • Myron Winick, "Preface," in: Myron Winick (ed.), Hunger Disease: Studies by the Jewish Physicians in the Warsaw Ghetto; trans. Martha Osnos, New York: John Wiley, 1979.
  • Charles Gordon Roland, Courage under Siege: Starvation, Disease, and Death in the Warsaw Ghetto, Oxford University Press, New York, 1992.
  • Myron Winick, Final Stamp: The Jewish Doctors in the Warsaw Ghetto Hardcover, AuthorHouse, 2007.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 ישראל מילייקובסקי, מחלת הרעב – עבודת מחקר שנעשתה בגטו ורשה בשנת 1942, הרפואה, כרך 121, חוברת ט', כ"ד חשוון תשנ"ב.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 נדב, עמ' 69-73.
  3. ^ Roland, pp. 99–104
  4. ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 משה שכטר, "סימפוניה בלתי גמורה" של רופאים יהודיים משנת 1942, הרפואה, כרך מ"ד, חוברת ט, ט"ז באייר תשי"ג.
  5. ^ 5.0 5.1 Myron Winick, Hunger Disease: Studies by the Jewish Physicians in the Warsaw Ghetto, Their Historical Importance and Their Relevance Today, Columbia University, October 27, 2005