למה שהעם יבחר את השופטים?

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
למה שהעם יבחר את השופטים?
מידע כללי
מאת שמחה רוטמן עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה פוליטיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
הוצאה סלע מאיר עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך הוצאה 2023 עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר עמודים 119 עריכת הנתון בוויקינתונים
עורך הלל גרשוני
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 997012281022805171
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

למה שהעם יבחר את השופטים? הוא ספר עיון שכתב חבר הכנסת עו"ד שמחה רוטמן, ויצא לאור בשנת 2023. בספר טוען רוטמן כי יש לשנות את השיטה הקיימת לבחירת השופטים בישראל. הספר נכתב ופורסם לאחר שרוטמן נבחר לכהן כיו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, על רקע תמיכתו ברפורמת לוין, והוא מציג את הטיעונים בעד קיומה. הספר נערך על ידי ד"ר הלל גרשוני ויצא לאור בהוצאת "סלע מאיר", בסדרת "פנס כיס" של ההוצאה.

תוכן הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

את ההקדמה לספר כתב פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה. הוא פורש בה את התנגדותו לשיטה הקיימת, בה שופטים ועורכי דין נוטלים חלק בבחירה של שופטים חדשים. אומן משתמש ביסודות מתורת המשחקים, תחום התמחותו, כדי להראות שלשלושת השופטים בוועדה יש כוח רב יותר ממספרם היחסי. בנוסף כותב אומן בהקדמה כי לדעתו חברי לשכת עורכי הדין נמצאים בניגוד עניינים מול השופטים, וטוען שאין להם יתרון על פני אזרחים אחרים בסיטואציה שבה בית המשפט העליון עוסק בסוגיות עקרוניות שאינן משפטיות.

בספר טוען רוטמן שהמניע שלו לשינוי שיטת מינוי השופטים, שמבוססת על חוק השופטים משנת 1953, הוא המהפכה החוקתית שקידם נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק בשנות ה-90, דבר שרוטמן מכנה "מחטף", שבוצע לקול מחאותיו של קודמו בתפקיד נשיא בית המשפט העליון, משה לנדוי. לפי רוטמן מהלך זה הכניס את בית המשפט לשדה הפוליטי - לשורה של החלטות שבהן בית המשפט התערב בנושאים פוליטיים וגרם, לדבריו, נזק רב לאזרח הקטן ולמשילות של הממשלה והכנסת.

רוטמן מצטט את אזהרתו של השופט לנדוי כי האקטיביזם השיפוטי יוביל לירידת קרנו של בית המשפט העליון בעיני הציבור:

המחיר יהיה כבד והוא גלוי וידוע מראש: ירידת בית המשפט לזירת מחלוקות פוליטיות המפלגות את הציבור, וכתוצאה מזה כרסום באמון שהציבור הנאמן למדינה, על כל שכבותיו, רוחש לבית המשפט, אותו אמון שהוא לכל הדעות יסוד מוסד למעמדה של מערכת ארבעה בתי המשפט במדינה ובראשה בית המשפט העליון.

רוטמן מצטט בספרו את מחקרם של פרופ' יהונתן גבעתי מהאוניברסיטה העברית ועו"ד אהרן גרבר מפורום קהלת, שפורסם באפריל 2022 בכתב העת משפטים, והתבסס על תוצאות של סקר בינלאומי שבדק את מידת האמון במערכת המשפט ובבתי המשפט (לא על בית המשפט העליון). הנתונים הראו ירידה משמעותית בירידה באמון בבתי המשפט בין 1991 לבין 2008 מרמה של כ-67% לרמה של 30%, ומאז עליה באמון לרמה של כ-37% בשנת 2018.[1] לפי החוקרים ירידת האמון חריגה גם בהשוואה לרקע של מגמות כלליות של ירידה באמון במוסדות בישראל ומגמות כלליות באמון בבתי משפט במדינות אחרות. על סמך נתונים מסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, טוענים החוקרים כי ירידה זו באמון בבתי המשפט בכלל מעידה גם על ירידה באמון בבית המשפט העליון. הם שוללים מספר הסברים אפשריים אחרים כמו פופוליזם, שינוי דמוגרפי או השפעת הרשתות החברתיות ומגיעים למסקנה כי הנתונים מאששים את תחזיתו של לנדוי לפיה האקטיביזם השיפוטי גרם לירידה באמון בבית המשפט.[1]

רוטמן מתאר את מערכת המשפט כ"חצר מלוכה ביזנטית" וטוען שהשופטים ממנים את קרוביהם ואת מקורביהם, ובדרך זו גורמים לשכפול של דעה אחידה, אקטיביסטית, המנותקת מעמדותיו של הציבור הרחב. רוטמן יוצא גם נגד שיטת הסניוריטי, לפיה נשיא בית המשפט העליון נבחר לפי ותק, ומסביר מדוע לדעתו יש לבטל אותה.

רוטמן מציג סקירה קצרה של שיטות לבחירת שופטים במדינות העולם, וטוען כי ישראל היא מדינה חריגה בכך שיש בה וטו לשופטים על בחירת שופטים. רוטמן מציע מגוון של הצעות לשינוי השיטה, החל מבחירות למינוי השופטים, כמקובל במרבית מדינות ארצות הברית, דרך בחירה של הכנסת, הממשלה או שילוב שלהן, ועד לשינוי של הוועדה לבחירת שופטים, כך שיינתן בה דגש לנבחרי הציבור ולממשלה, בעוד השופטים ועורכי הדין יתפקדו כמשקיפים בלבד.

רוטמן כולל בספר גם דיון ביתרונות ובחסרונות של שימוע ציבורי לבחירת שופטים, ושל מנגנוני איזון נוספים שימנעו ניצול לרעה של שיטת בחירת השופטים. הספר כולל גם פרק של תשובות לשאלות נפוצות.

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפטן מרדכי קרמניצר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ביקר את הספר וכתב כי הוא יוצא מנקודת מוצא מוטעית, מציג תיאור מעוות של המציאות ומכיל מספר רב של טענות שגויות, מופרכות ופוגעניות. במאמר הציג קרמניצר הפרכה לטענת הספר כי השופט משה לנדוי היה אבי "האסכולה האנטי-ברקית". לטענתו, רוטמן עצמו שומט את הקרקע מתחת לרעיון המרכזי של הספר כאשר הוא קובע שלרוב חברי הכנסת "אין עניין או ידע" כדי לבחור שופטים.[2]

מבקר התקשורת אבישי עברי שיבח את הספר וכתב שהוא מהווה את "הפנייה הבהירה, המפורטת והמכבדת ביותר שפנה אי פעם פוליטיקאי ישראלי לאזרחים במדינה". לטענתו, בזכות הספר תמיכתם של אזרחים בחוק מבוססת על חשיבה, העמקה ושיקול דעת ולא על מסעות פרסום צעקניים וריקים.[3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]