אקטיביזם שיפוטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עיינו גם בפורטל

Derecho-icon.png

פורטל חוק ומשפט הוא שער לתחום החוק והמשפט בוויקיפדיה. הפורטל מציג מושגי יסוד בתחום וסוקר מספר נושאים בהם ענפי המשפט, שיטות המשפט, פסקי דין ועוד.

אקטיביזם שיפוטי היא גישה, לפיה בית המשפט אינו צריך להצטמצם רק בתפקיד של "פה למחוקק", כלומר במתן פרשנות לחוק, אלא מתפקידו לבקר את הרשות המחוקקת והרשות המבצעת ובמידת הצורך גם להתערב בהחלטותיהן. בנוסף לכך, יש הרואים בביטול של ערכאה נמוכה על ידי ערכאה גבוהה יותר סוג של אקטיביזם שיפוטי. היפוכו של אקטיביזם שיפוטי הוא ריסון שיפוטי.

רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של המושג אקטיביזם שיפוטי הוא בספרות העוסקת בפסיקותיו של בית המשפט העליון של ארצות הברית, וטבע אותו ההיסטוריון ארתור שלזינגר בשנת 1947.

לדברי פרופ' מנחם מאוטנר "בית המשפט נחשב אקטיביסט ככל שהוא נוטל לעצמו תפקיד גדול יותר, בהשוואה לזה של מוסדות שלטון אחרים, בקביעת הערכים שישררו במדינה ובקביעת הדרך שבה יוקצו המשאבים העומדים לרשות המדינה".‏[1] בפרט, מתבטא האקטיביזם השיפוטי בהפעלתה של ביקורת שיפוטית - פסילה של חוק על ידי המשפט, בנימוק שהוא סותר את החוקה. בצעד זה מבטל בית המשפט נורמה שיצרה הרשות המחוקקת, ומצביע על נורמה עדיפה על-פניה.

חשוב להבחין בין "חקיקה שיפוטית" שנועדה להשלים החסר במשפט המקובל לבין אקטיביזם שיפוטי שנועד לוודא את ההתאמה של החלטות הרשות השופטת והרשות המבצעת לחוקה. יתר על כן, ביטול של תקדים במשפט המקובל הוא לא רצוי מכיוון שהוא יוצר מצב של אי-שוויון במערכת המשפט. המשפט הקונטיננטלי, לעומתו, מחייב אקטיביזם שיפוטי ויש גם מדינות שהקימו לשם כך בית משפט לחוקה[2].

אקטיביזם שיפוטי נקשר לעתים בשאלת השפיטות, כלומר, השאלה מהם הנושאים שבית המשפט מוסמך לדון בהם, ומהם הנושאים הנמצאים מחוץ לתחומו.

אקטיביזם שיפוטי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח אקטיביזם שיפוטי נכנס לשיח הישראלי בעקבות המהפכה החוקתית, אך יש כאלה הטוענים שהאקטיביזם השיפוטי הוא זה שהוביל את המהפכה החוקתית ולא להפך. המבקרים טוענים כי השופט אהרן ברק הוביל את המהפכה החוקתית כשנתן לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק מעמד-על בפסק דין בנק המזרחי[3]. לעומתם, המצדדים באקטיביזם שיפוטי טוענים כי המעמד המיוחד של חוקי היסוד הוכר כבר ב-1969 בהלכת ברגמן[4]. יותר מכך, בניגוד לחוקי יסוד קודמים, "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" ו"חוק יסוד: חופש העיסוק" כללו סעיפים ששריינו את מעמד-העל[5]. מגמת התרחבות הסמכויות שלקח על עצמו בית המשפט החלה בשנות ה-80 עם הופעתם של ארגונים חברתיים וההחלשות של המפלגות הגדולות. עם זאת, בית המשפט נמנע פעמים רבות מלבקר מוסדות ציבוריים אחרים והשתמש בכוחו רק כשהמוסדות הציבוריים פגעו בזכויות האדם או חרגו מסמכותם בצורה בולטת וגלויה תוך שימוש בעילות " אי-הסבירות" ו" אי-המידתיות"[6].


פסק הדין מירון נגד שר העבודה (בג"ץ 287/69) הוא אחת הדוגמאות המוקדמות של אקטיביזם שיפוטי בישראל. בעתירה לבג"ץ, בשנת 1969, פנה שמחה מירון כנגד מדינת ישראל בתביעה שלא לאפשר שידורי טלוויזיה בשבת. פסיקת בג"ץ, שהתירה את הזכות לשידור ציבורי בשבתות, בניגוד להמלצה זמנית של הממשלה, היוותה את אחד מפסקי הדין התקדימיים שאפשרו את כרסום הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה בישראל.

על מקומה של חקיקה שיפוטית במסגרת החוק כתב שופט בית המשפט העליון, משה לנדוי: "בניגוד לחוק החרות אין בית המשפט יכול לפסוק, אך הוא יכול לפרשו 'פרשנות יוצרת' והוא יכול ליצור דין חדש בדרך חקיקה שיפוטית, בשטחים שאינם מכוסים על ידי חקיקה מחייבת" ("משפטים" י' תש"ם). המהפכה החוקתית הרחיבה את גבולותיה של החקיקה השיפוטית, באפשרה לבית המשפט לפסוק בניגוד לחוק החרות, כאשר חוק זה עומד בסתירה להוראותיו של חוק יסוד.

האקטיביזם השיפוטי נמצא במחלוקת עזה בקרב חכמי המשפט בישראל. יוזם האקטיביזם השיפוטי בישראל היה נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, ועם המתנגדים הבולטים לגישה זו בקרב המשפטנים נמנים נשיא בית המשפט העליון השופט משה לנדוי, נשיא בית המשפט העליון השופט מאיר שמגר, והמשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט מנחם אלון. התנגדות לאקטיביזם השיפוטי קיימת גם בקרב חברי כנסת, שיש ביניהם הרואים בגישה זו חדירה של הרשות השופטת לתחומה של הרשות המחוקקת. מנגד, הטלת מגבלות לגבי סמכות בית המשפט העליון על ידי הכנסת, היא פגיעה גם כן בעקרון הפרדת הרשויות בישראל. גם בין התומכים באקטיביזם השיפוטי חלוקות הדעות ביחס למידתו הראויה.

כאמור, המוביל המובהק של האקטיביזם השיפוטי בישראל הוא נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק. כך תיאר את עמדתו הפרשן המשפטי זאב סגל:

נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, רואה בבג"ץ מעצב חברתי, הרבה מעבר לתפקידו הראשוני של בית המשפט כמכריע בסכסוכים. בית המשפט העליון בהנהגתו ממלא תפקיד מרכזי בעיצוב המשפט שאינו נופל בהרבה מזה של הכנסת. ברק הוא הכוח מוביל בבית המשפט, כשופט מפתח בו זה כרבע מאה וכ"שופט מס' 1" זה כעשר שנים. ("הארץ", 2004)

לגרסת תומכי האקטיביזם, תפקידו של בית המשפט, הינו ליישם את החוק ולהפסיק כל פעולה בלתי חוקית. לשיטתם, ההימנעות מלהתערב בהחלטות שאינן חוקיות חותרת תחת תפקידו של בית המשפט, שכן בהיעדר דיין - אין דין.

עם המתנגדים הבולטים לאקטיביזם השיפוטי נימנים משפטנים כמו השופט בדימוס משה לנדוי והפרופ' רות גביזון. מתנגד חריף נוסף הוא ח"כ מיכאל איתן, שהציג את עמדתו בסוגיה זו בכנס השנתי של העמותה למשפט ציבורי (נובמבר 2004):

טוענים שבית המשפט העליון סובל משכרון חושים כתוצאה מעוצמת יתר שמוביל לחוסר נכונות להאזין לביקורת ולסגירת כל ערוץ של משוב. המושג אקטיוויזם שיפוטי מרחיק לכת ומתייחס למהלך מכוון של שופטי בית המשפט העליון, שרותמים את מלאכת פרשנות החוק שבידיהם כדי לשרת צרכים עכשוויים של החברה. ניתן לקבל עיקרון זה בגבולות מצומצמים מסוימים, אבל הגישה שמוביל בית המשפט העליון היא של שופטים ללא גבולות.

פרופ' דניאל פרידמן נודע אף הוא כמתנגד לאקטיביזם השיפוטי, וכן נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר דן גרוניס.

נימוקי המתנגדים והתומכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נימוקי המתנגדים:

  • במדינת חוק מותר לרשויות השלטון לפעול רק על פי חוק מפורש, ואין חוק מפורש שמתיר אקטביזם שיפוטי [7].
  • נוצרת פגיעה בהפרדת הרשויות, על פיה אסור שהרשות השופטת תהיה אקטיבית בתחום החקיקה.
  • במחלוקת ציבורית ערכית, ראוי להכריע באמצעות הפשרה הפוליטית, המשא ומתן המפלגתי ותוצאות הבחירות. לכן לא ראוי שבג"ץ יקח סמכויות של הרשות הנבחרת [8].
  • בג"ץ עצמו קבע שנושאים מדינים כמו "חוקיות הסכם אוסלו" הם מחוץ לסמכותו. גם צריך להיות גם כלפי יחסי דת-מדינה [9].
  • המטרה המוצהרת של חקיקת חוקי היסוד הייתה להגביר את הקונצנזוס החברתי. לכן אסור שבג"ץ יפסוק בשמם, פסקים שמגבירים את השסע החברתי [10].

. נימוקי התומכים:

  • אקטביזם שיפוטי, מבטא את ערכי החברה ותפיסות היסוד של החברה. דווקא השופט שנהנה מעצמאות שיפוטית, מסוגל לתת ביטוי לתפיסות אלו [11].
  • כשבאה שאלה לפני בג"ץ, הוא אינו יכול להימנע מלהכריע בה, כי זו גם סוג של הכרעה [12] .

חדירת בית המשפט לנושאים ערכיים ופוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום, האקטיביזם השיפוטי גורם פעמים רבות לחדירתו של בית המשפט, ובפרט בג"ץ, לנושאים ערכיים ופוליטיים, עובדה אשר יש לה תומכים ומתנגדים רבים. במסגרת זו מובאות להכרעתו של בית המשפט סוגיות שלכאורה דורשות את הכרעתם הערכית של חברי הכנסת, אך הפונים לעזרתו של בית המשפט מעדיפים שהוא יכריע בהם, והשופט האקטיביסט אינו דוחה פנייה זו על הסף כי אם נענה לה.


בג"ץ האח דניאל, 1962, הוא דוגמה לאקטיביזם שיפוטי מוקדם במדינת ישראל. האח דניאל היה כומר נוצרי שנולד כיהודי, והתגורר בישראל כתושב. בקשתו להכרה כעולה על פי חוק השבות נדחתה על ידי בג"ץ, למרות היותו בן לשני הורים יהודים. פסיקת בג"ץ, שפירשה את החוק מנקודת ראות לאומית, ולא יהודית הלכתית הביאה את המחוקק לתיקון חוק השבות ולהוצאה מפורשת ממנו של יהודים שהמירו את דתם.

פסיקה מסוג זה שחוללה סערה היא הצו שהוציאה השופטת דליה דורנר, שבו ציוותה על המדינה להבהיר מהו סטנדרט הקיום בכבוד, כדי שניתן יהיה לקבוע האם הקיצוץ בקצבאות שיזמה הממשלה פוגע בזכות החוקתית לכבוד (הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). דורנר לא הבינה על מה המהומה, כיוון שגם המדינה אימצה באותה עתירה את הדעה שלפיה אסור לקצבאות להיות נמוכות מכאלו המאפשרות קיום בכבוד. פסיקה זו, שנראתה כהתערבות במדיניות התקציבית, הכעיסה חברי כנסת רבים, שסברו שזוהי חדירה לתחומם. תשובת נגד נשמעה מדורנר בנאום פרישתה. דורנר ביקרה את חברי הכנסת המקיימים דיון בעניין התלוי ועומד בבית המשפט, והזכירה כי אחד מתפקידי בית המשפט הוא לאזן ולבלום את הממשלה והכנסת, במסגרת עקרון האיזונים והבלמים שעליו מושתת מבנה המשטר הדמוקרטי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אהרן ברק, "חקיקה שיפוטית", משפטים יג, תשמ"ג
  • עדי פרוש, "אקטיביזם שיפוטי, פוזיטיביזם משפטי ומשפט טבעי: השופט ברק ודוקטרינת הכנסת הכל-יכולה", עיוני משפט יז (נובמבר 1992).
  • אהרן ברק, "על השקפת עולם בדבר משפט ושיפוט ואקטיביזם שיפוטי", עיוני משפט, ינואר 1993.
  • יוסף מ' אדרעי, "חוק יסודות המשפט כמקור סטטוטורי לאקטיביזם שיפוטי ולרפורמת מס שיפוטית", עיוני משפט, ינואר 1993.
  • יצחק זמיר, "אקטיביזם שיפוטי: החלטה להחליט", עיוני משפט, ינואר 1993.
  • אריאל פורת (עורך), אקטיביזם שיפוטי, רמות - אוניברסיטת תל אביב, 1993.
  • מנחם מאוטנר, ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי, הוצאת מעגלי דעת, 1993.
  • רות גביזון, מרדכי קרמניצר, יואב דותן, אקטיביזם שיפוטי - בעד ונגד, הוצאת ידיעות ספרים, 2000.
  • זאב סגל ולילך ליטור, אקטיביזם ופסיביזם שיפוטי, הוצאת נבו, 2008.
  • מנחם מאוטנר, משפט ותרבות בפתח המאה העשרים ואחת, הוצאת עם עובד, 2008.
  • אביעזר יערי, "אקטיביזם שיפוטי והשפעתו על הצבא", בספר: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מנחם מאוטנר: "התערבות שיפוטית בתוכן החוזה ושאלת המשך התפתחותם של דיני החוזים של ישראל", עיוני משפט כט 1, 2005
  2. ^ דפנה בן-פורת, ‏פניית הפרלמנט או הממשלה אל בית-המשפט העליון או אל בית-המשפט לחוקה בשאלות חוקתיות : סקירה משווה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  3. ^ רון אלמוג, המהפכה החוקתית של 1995: מהפכת השופטים
  4. ^ בג"ץ 98/69 אהרון ברגמן נגד שר האוצר ומבקר המדינה, פ"ד כג (1) 693.
  5. ^ ההיסטוריה של התהליך החוקתי בישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה
  6. ^ זאב סגל, אקטיביזם שיפוטי – קווי מתאר, בשער ברשת
  7. ^ לפי דברי: נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי בראין ל"הלשכה" בינואר 1995, רות גביזון המהפכה החוקתית - תיאור מציאות או נבואה המגשימה עצמה? ירושלים, המכון הישראלי לדמוקרטיה 1998. והמשפטן אורן סופר
  8. ^ פרופסור למדעי המדינה באונ' העברית שלמה אבינרי הארץ 26.8.96 .
  9. ^ יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, שאול יהלום, מעריב 6.12.96 .
  10. ^ מנחם אלון מעריב 6.12.96.
  11. ^ אהרון ברק,ע"א 648\93 .
  12. ^ אהרון ברק, הקונגרס העולמי ה12 למדעי היהדות ה'תשנ"ז.