מאיר אוריין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מאיר אוריין, 1962

מאיר אוריין (בֶּכלינסקי) (י"א בטבת תר"ע, 23 בדצמבר 1909 - ג' באב תשל"ח, 7 באוגוסט 1978, חיפה) היה סופר וחוקר ספרות תורנית וחסידות, ופעיל ציבור חיפאי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוריין נולד בשם מאיר בכלינסקי בשנת 1910 בעיירה קוטנה שבפולין הרוסית, בנם של רחל לבית הנדלס ושלמה בנלר-ברלינסקי, חסיד, מתומכי פשיסחה-קוצק-גור. קיבל חינוך מסורתי ב"חדר" ובישיבה, ובגיל 18 נסמך לרבנות מטעם חבר הרבנים בוורשה. היה פעיל בתנועת החלוץ הדתי. בשנת 1933 נישא לשרה יעקובוביץ. באותה שנה עלה לארץ ישראל והחל לעבוד כפועל בפרדסי בני ברק ובבניין. בשנת 1935 השתקע בעיר חיפה, ובה עסק בפעילות ציבורית, תרבותית וחינוכית. היה מנהל המחלקה לתרבות של הוועד הלאומי במחוז חיפה, ולקראת קום המדינה היה מזכיר ועדת המצב בחיפה. היה מזכיר ועד הנהלת בית הכנסת המרכזי בחיפה, חבר ועד אגודת הסופרים בחיפה וחבר נשיאות המרכז של הפועל המזרחי, חבר המועצה לתרבות ולאמנות שעל יד משרד החינוך והתרבות, חבר אגודת הסופרים העברים ויו"ר איגוד הסופרים הדתיים בישראל. ייסד והדריך את חוג הרמב"ם בחיפה.[1] בשנות ה-60 ניהל את לשכת הבריאות המחוזית בחיפה. היה ציר לקונגרס הציוני ה-25. בין הספרים שחיבר - "מורה לדורות: רבינו משה בן מימון" (ירושלים תשט"ז), "סנה בוער בקוצק" (ירושלים, תשכ"ב) - על הרבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוצק וספרים נוספים בנושא החסידות. כתב בקביעות בעיתונות הדתית: "הצופה", "גוילין" (ביטאון המפד"ל) ו"מחניים", ב"כרמלית" (השנתון הספרותי של סופרי חיפה), ב"מעריב" ועוד, ונתן הרצאות בנושאים שונים.

נפטר באוגוסט 1978 מהתקף לב, בן 68 במותו. נקבר בחיפה.
הניח אישה, בת, יהודית אוריין, עיתונאית, מבקרת ספרות וקולנוע, ונכדים.

על שמו רחוב בחיפה.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המורה לדורות: רבינו משה בן מימון, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשט"ז.[2] (הופיע במהדורות נוספות) (ראה אור בתרגום לספרדית ב-1975)
  • סנה בוער בקוצק: נתיב חייו של רבי מנדל, ירושלים: ר’ מס ('ספריית דני למדע פופולרי'), תשכ"ב.[3] (הופיע במהדורות נוספות; מהדורה ה מתוקנת ומשוכללת בתוספת הקדמה ומפתח: עם מפתח מפורט והקדמה מאת הרב יצחק אלפסי, תשס"ז 2006)
  • רבי ד"ר יהודה אבן-שמואל (קופמן) עם הגיעו לגבורות: קווים לדמותו ותווים למשנתו, חיפה: החוג ללמודי הרמב"ם שע"י הפועל המזרחי, תשכ"ז. (ספרון)
  • בחיל, בכח וברוח: קובץ מאמרים, חיפה: רעים, תשכ"ח. (מתוך "הצופה", אייר, סיוון תשכ"ז, ניסן תשכ"ח, ומתוך "גוילין", כסלו תשכ"ח) (ספרון)
  • חסידות באספקלריה של בובר (סקירה בקרתית), חיפה: פנת הספר, 1970.
  • מדרגות בעולמה של החסידות, רמת גן: מסדה, 1975.[4]
  • במעגלות החסידות ובנתיבות זמננו, ירושלים: ר’ מס, תשל"ח 1977. (מסות)
  • Meir Orián, Maimónides, maestro de generaciones: vida y obra de Rabi Moisés Ben Maimón; traducción del hebreo, Zeev Zvi Rosenfeld, Montevideo: Editado por la Comunidad Israelita del Uruguay, 1975. (ספרדית: המורה לדורות: רבינו משה בן מימון)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סנה בוער בקוצק מאת מאיר אוריין, במרכז ישיבות בני עקיבא.
  2. ^ ביקורת: פנינה מיזליש, הרמב"ם – בדורו ולדורות, מעריב, 11 באוגוסט 1961.
  3. ^ ביקורות: פנינה מיזליש, דמות חורגת מהמקובל – בחסידות, מעריב, 5 בינואר 1962; מנדל זינגרהתועה בדרכי החסידות, דבר, 1 ביוני 1962.
  4. ^ ביקורת קצרה: יעקב גורן, חסידות מלוא חפניים, דבר, 4 ביולי 1975.