מבצע טופר העיט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מבצע ציפורן הנשר)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שרידי מטוס C-130 ומסוק RH-53D שרופים, ומסוק RH-53D שננטש בשלמותו, באתר "מדבר 1"

מבצע "טופר העיט"אנגלית: Operation Eagle Claw), או מבצע "אור ערב", היה מבצע של צבא ארצות הברית אשר נועד לחלץ את 52 בני הערובה השבויים בשגרירות ארצות הברית בטהראן, איראן. המבצע נערך ב-24 באפריל 1980, אך נכשל. לכישלון המבצע היו השפעות הרסניות על סיכויי בחירתו-מחדש של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר.

בני הערובה האמריקאים שוחררו לבסוף ב-20 בינואר 1981 (יומו האחרון של ג'ימי קרטר כנשיא), בסיומו של משא ומתן דיפלומטי ולאחר 444 ימים בשבי. למרות שקרטר הבטיח כי השחרור ייעשה בעת כהונתו, בפועל אירע השחרור מיד לאחר שמחליפו, הנשיא רייגן, נשבע אמונים וקיבל לידיו את תפקיד הנשיא.

תוכנית המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולת השחרור תוכננה להתבצע בשני שלבים, לאורך שני לילות שונים[1]. השלב הראשון של המשימה היה ליצור בסיס פעולה בתוך איראן, ליד טאבאס שבמחוז יזד. האתר הנבחר נודע בכינויו "מדבר 1" ונועד לשמש רצועת נחיתה ארעית למטוסי התובלה מסוג הרקולס ולמסוקים שהיו אמורים לבצע את משימת החילוץ עצמה. לאחר תדלוק המסוקים, התוכנית הייתה שכוחות הקרקע יעלו על המסוקים ויגיעו באמצעותם אל אתר "מדבר 2", ליד טהראן. עם איתור השבויים וחילוצם מטהראן, המחלצים והמשוחררים יועברו במסוקים אל בסיס חיל האוויר "מנצריה" שמחוץ לטהראן, ושם יקחו מטוסי התובלה אל מחוץ לאיראן תחת מטרייה אווירית של מטוסי הקרב.

האירועים שהובילו לכישלון המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרשים אתר "מדבר 1". במרכז: כביש טאבאס-יזד. בפינה הימנית התחתונה: מטוס ה"הרקולס" שנשא את הציוד הלוגיסטי. בחלק העליון ובפינה השמאלית התחתונה: מסוקי ה"סי סטאליון" ומטוסי ההרקולס שנשאו את לוחמי כח ה"דלתא" ודלק עבור המסוקים.

סופת חול נמוכה ובלתי צפויה גרמה לשניים מתוך שמונת המסוקים המשתתפים בפעולה הראשונית לסטות ממסלולם בדרך לאתר הפעולה "מדבר 1", וזאת כבר לאחר שהועברו לשם לוחמים וציוד. מסוק שלישי נתקל בקשיים מכניים ולא יכול היה להמשיך במשימה. לאור אובדן המסוקים הללו, הגיעו קברניטי המבצע למסקנה כי לא עומדים לרשותם די מסוקים לביצוע מוצלח של המשימה והחליטו לעצור את המבצע. לאחר שנתקבלה ההחלטה להפסיק את המבצע, החל תהליך פינוי המסוקים והמטוסים שכבר היו במנחת, בחזרה לבסיסם. במהלך הפינוי החל להמריא אחד המסוקים שנותרו, לאחר שסיים תדלוק על הקרקע ממטוס התובלה שעמד לפניו ובסמוך. המראת המסוק הביאה לעליית ענן אבק וחול סמיך במיוחד, שגרמו למכווין, שעמד על הקרקע בין המסוק למטוס התובלה, לסגת במהירות לאחור. טייס המסוק הממריא, שעקב הראות הלקויה איבד קשר עין עם המטוס ועם המכווין על הקרקע וראה רק את הפנס שהחזיק, פירש בטעות את תנועתו המהירה של המכווין הקרקעי לאחור והתרחקותו כתנועה של המסוק לאחור. הטייס ניסה "לתקן" תנועה זו של המסוק לאחור בכך שהפנה אותו קדימה. בגלל הקירבה היתרה למטוס שעל הקרקע, הביאה התנועה של המסוק קדימה לכך שהמסוק פגע בזנבו של מטוס התובלה, איבד שליטה והתרסק לתוכו. המטוס הפגוע והמסוק, שהיו עמוסים בדלק ותחמושת, עלו בלהבות והתפוצצו. ההתפוצצות והאש גרמו למותם של שמונה לוחמים משני כלי הטיס ולפגיעה בכלי טיס סמוכים שעמדו על הקרקע. הפיצוץ הוסיף לחוסר הסדר בפינוי החפוז שבמהלכו נותרו מאחור בשטח שישה מסוקים ולא הושמדו בנטישה (מסוקים אלה משרתים כיום את חיל האוויר האיראני). בהיחפזם לפנות ולנטוש במהרה את המסוקים, הותירו הלוחמים מאחור כמה גופות הרוגים ותוכניות סודיות של המבצע. שני מטוסי פינוי (המוצבים בדרך כלל במצרים) אספו את הפצועים, אנשי צוות המסוקים, ולוחמי כוח דלתא, בפיקודו של צ'ארלס בקווית'[2], חזרו לבסיס ואדי קנה, והפצועים הועברו לבסיס חיל האוויר האמריקאי בגרמניה.

בעקבות הכישלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות כישלון המבצע נערכו שינויים מבניים באופן הפעלתן של יחידות מיוחדות בצבא ארצות הברית. רפי איתן, איש המוסד, שימש כיועץ לכוח דלתא בתיחקור המבצע[3]. כלקח צבאי, הוביל הכישלון את צבא ארצות הברית להקים פיקוד מיוחד ל"מבצעים מיוחדים", החטיבה האווירית למבצעים מיוחדים 160 ("עוקבי הלילה"). לא עבר זמן רב מאז כישלון המשימה, וב-6 במאי 1980 נערכה המתקפה על שגרירות איראן בלונדון. אירוע סמוך זה הקשור אף הוא ביחסי איראן והמערב, המחיש את יכולותיו של כוח משימה של קומנדו מערבי מוטס, הפעם בריטי, וזאת על רקע כשלונו הקולוסאלי של כוח המשימה האמריקאי בניסיון שחרור בני הערובה. פיקוד הכוחות המשולבים של צבא ארצות הברית מינה מפקד לשעבר של מבצעים אוויריים בצבא ארצות הברית, אדמירל ג'יימס הולוויי, לעמוד בראש ועדת חקירה רשמית שהוקמה באותה שנה לבדיקת הסיבות לכישלון המבצע. דוח הולוויי הצביע בעיקר על כשלים בתכנון המשימה, בפיקוד ושליטה, ובאופן הביצוע בשטח. הדוח שימש זרז לארגון מחדש של מחלקת ההגנה ולחקיקת חוק גולדווטר-ניקולס בשנת 1982.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]