מחמוד פהמי נוקראשי

מחמוד פהמי נוקראשי
محمود فهمى النقراشى
לידה	1888; אלכסנדריה, מצרים
פטירה	28 בדצמבר 1948 (בגיל 60 בערך); מצרים
מדינה	מצרים
מפלגה	הגוש הסעדי
	26 בפברואר 1945 – 13 בפברואר 1946; (353 ימים)
	→ אחמד מאהר אסמאעיל צדקי ←
	8 בדצמבר 1946 – 28 בדצמבר 1948; (שנתיים)
	→ אסמאעיל צדקי אבראהים עבד אל-האדי ←

מחמוד פהמי נוקראשי פאשה (ערבית: محمود فهمي النقراشي, תעתיק מדויק: מחמוד פהמי אלנקראשי; 1888 - 28 בדצמבר 1948) היה פוליטיקאי מצרי ששימש פעמיים כראש ממשלת מצרים בשנות ה-40 של המאה ה-20. בזמן כהונתו השנייה התרחשה מלחמת העצמאות, במהלכה פלש צבא מצרים למדינת ישראל שהוקמה זה מכבר. נרצח בידי מתנקשים מארגון האחים המוסלמים.

ביוגרפיה

מחמוד פהמי נוקראשי נולד בשנת 1888. הוא היה חבר במפלגת הגוש הסעדי, שהתפצלה ממפלגת אל-ופד בשנת 1938 על רקע סכסוכים עם ראש המפלגה מוסטפא א-נחאס פאשה. התנועה הונהגה בידי אחמד מאהר, נוקראשי עצמו, והאינטלקטואל עבאס מחמוד אל-עקאד (אנ')^[1]. לאחר התפטרותו של א-נחאס מראשות הממשלה באוקטובר 1944 התמנה מאהר לראשות הממשלה^[2].

נוקראשי התמנה לראשונה לראשות ממשלת מצרים בפברואר 1945, לאחר הירצחו של אחמד מאהר בידי לאומן מצרי. נוקראשי עמד בראש ממשלת מיעוט יחד עם המפלגה הלאומית המצרית ומפלגת הכותלה של מכרם עובייד^[3]. הממשלה אמנם נהנתה מתמיכת המלך פארוק, אך סבלה מאופוזיציה של מפלגת הוופד בראשות מוסטפא א-נחאס וכן של גורמים ממעמד הביניים. עם תום מלחמת העולם השנייה, פעל נוקראשי להגשים את עצמאותה של מצרים מידי הבריטים, תוך שמירה על רעיון "אחדות עמק הנילוס" - אחדות מצרים וסודאן. שאיפה זו התקבלה בהתנגדות בריטית גורפת, ולכן נוקראשי לא הצליח לממש עצמאות בריטית. במקביל התעצמה האופוזיציה כנגד נוקראשי מצד אנשי הופד ומעמד הביניים. ראש הממשלה הצליח לסכל ניסיון להתססת מהומות עם תחילת שנת הלימודים האקדמית ב-6 באוקטובר 1945, לאחר שהצליח להניא את מנהיג האחים המוסלמים חסן אל-בנא מלשתף פעולה עם תוכנית זו. אולם, ב-2 בנובמבר 1945, יום השנה להצהרת בלפור, החלה מחאת סטודנטים גדולה שלא סרה למרותו של מנהיג האחים המוסלמים. המחאה דוכאה רק בכוח, והתפרצה פעם נוספת עם תחילת הסמסטר השני של הלימודים בפברואר 1946. במהומות שהתפתחו נהרגו כמה עשרות סטודנטים, וב-13 בפברואר 1946 נאלץ נוקראשי להגיש את התפטרותו^[4].

נוקראשי התמנה בשנית לראשות הממשלה בעקבות התפטרותו של אסמאעיל צדקי, שניסה להגיע להסכם עם הבריטים, אשר נתפס בעיני הציבור המצרי כמתרפס מדי. הוא החל את כהונתו השנייה בתפקיד ב-9 בדצמבר 1946. עד מהרה שאלת סודאן ועמק הנילוס תפסו חשיבות משנית לעומת סוגיית ארץ ישראל שהלכה וצברה תאוצה, בייחוד לאחר קבלת תוכנית החלוקה בידי האו"ם ב-29 בנובמבר 1947. העילית הפוליטית המצרית, שבשורותיה נמנה נוקראשי בעצמו, לא ששה אלי קרב ולא ראתה את שאלת פלסטין כסוגיה אידאולוגית הרת גורל. לכל היותר תפסה העילית המצרית את ההתערבות האפשרית של מצרים במשבר כשיטה יעילה לבלימת השאיפות הטריטוריאליות של בית האשם שאותן הוביל עבדאללה מלך ירדן. לעומת זאת, מעמד הביניים ("האפנדיה"), ובייחוד הארגונים האסלאמיים שאותם הובילו האחים המוסלמים, ראו בסוגיה הפלסטינית אבן בוחן לעמידה המוסלמית המאוחדת כנגד המערב, ולכן לחצו על השלטון המצרי לקחת חלק במלחמה המתרגשת ובאה^[5].

בעקבות הלחץ המתגבר על הממשלה של נוקראשי לקחת חלק בסיוע לפלסטינים כנגד היישוב היהודי, הממשלה הסכימה כבר באוקטובר 1947 להקמת מחנות אימונים בשביל סיירים מטעם האחים המוסלמים. חלק מהחיילים שאומנו במחנות אלו חדרו לשטחי ארץ ישראל עוד לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. קבוצה של קצינים מצרים לחצה על שיתוף פעולה עם צבא ההצלה הסורי בראשות פאוזי אל-קאוקג'י וכן עם הלאומן הפלסטיני חאג' אמין אל-חוסייני, ו-11 מתוכם אכן חברו לכוחות הפלסטינים בארץ ישראל ב-20 באפריל 1948. ב-15 במאי 1948, בעקבות הכרזתו של דוד בן-גוריון על הקמת המדינה, צבא מצרים פלש בהוראת הממשלה המצרית לארץ ישראל. ההחלטה נבעה לא בהכרח מרצון מיליטנטי של הממשלה, אלא מתוך הבנה שאי-היענות לקריאה לעזרת פלסטין תביא להתקפה עזה של האופוזיציה מקרב מעמד הביניים והקצינים, כמו גם לאובדן יוקרתה של מצרים בקרב העולם הערבי^[6]. אולם, ביצועיו של הצבא המצרי במלחמת העצמאות היו לקויים ביותר. הפלישה המקורית מכיוון עזה צפונה לעבר תל אביב נבלמה בסוף מאי 1948 באזור גשר עד הלום. בתום ההפוגה הראשונה המצרים ניסו לנוע מזרחה לעבר באר שבע, אולם נבלמו לאחר ניסיון כושל לכיבוש הקיבוץ נגבה. באוקטובר 1948, לאחר תום ההפוגה השנייה, צה"ל עבר להתקפה והצליח במבצע יואב לחדור לשטחי חצי האי סיני ולכתר חלק גדול מן הצבא המצרי בכיס פלוג'ה.

במקביל למצב הבעייתי בחזית התרבו הבעיות מבית, כאשר הולכות ומתעצמות המחאות של מעמד הביניים והאחים המוסלמים. לאחר כישלון אוקטובר, נוקראשי חשש מהפיכה ופתח במסע לוחמני כנגד האחים המוסלמים הן בבית והן בחזית, מתוקף מצב המלחמה שהעניק סמכויות של משטר צבאי לממשלה. החיילים מקרב הארגון הושמו במעצר, והמשטרה פשטה על סניפי הארגון בקהיר ובערים אחרות. תגובת האחים המוסלמים לא איחרה לבוא. "המנגנון הסודי", הענף הטרוריסטי של הארגון, רצח ב-4 בדצמבר 1948 את זכי סלים, מפקד המשטרה בקהיר. בעקבות זאת, נוקראשי הכריז ב-6 בדצמבר על הוצאת האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק^[7]. בעקבות הוצאת האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק, החליט "המנגנון הסודי" של התנועה על התנקשות בחייו של נוקראשי עצמו. בבוקר ה-28 בדצמבר 1948, כשהוא נכנס לבניין משרד הפנים המצרי, נורה נוקראשי פעמיים בגבו בידי מתנקש של התנועה בשם עבדול-מגיד חסן, אשר התחפש לקצין משטרה. המתנקש, סטודנט וחבר האחים המוסלמים, הודה על חברותו בתנועה, ולאחר משפט נגזר עליו גזר דין מוות בתלייה^[8]. את נוקראשי החליף בתפקיד ראש הממשלה אבראהים עבד אל-האדי, גם הוא חבר הגוש הסעדי. מצרים חתמה על הסכמי שביתת הנשק עם ישראל בפברואר 1949. באותו חודש גם נרצח מנהיג האחים המוסלמים חסן אל-בנא בידי השלטונות המצריים, כנראה כתגובה על ההתנקשות בחייו של נוקראשי.

לקריאה נוספת

חגי ארליך, מצרים: האחות הבכירה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ד, עמודים 40–91.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מחמוד פהמי נוקראשי בוויקישיתוף

מחמוד פהמי נוקראשי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ פ. ג'. וטיקיוטיס, מצרים: ממוחמד עלי עד סאדאת, עמ' 314
^ ארליך, עמ' 58
^ פ. ג'. וטיקיוטיס, מצרים: ממוחמד עלי עד סאדאת, עמ' 334
^ ארליך, עמ' 74–76
^ ארליך, עמ' 81–84
^ ארליך, עמ' 84–86
^ ארליך, עמ' 88–90
^ 8. Two Swords.. with the Qur’an in between! | Arab West Report

[1] פ. ג'. וטיקיוטיס, מצרים: ממוחמד עלי עד סאדאת, עמ' 314

[2] ארליך, עמ' 58

[3] פ. ג'. וטיקיוטיס, מצרים: ממוחמד עלי עד סאדאת, עמ' 334

[4] ארליך, עמ' 74–76

[5] ארליך, עמ' 81–84

[6] ארליך, עמ' 84–86

[7] ארליך, עמ' 88–90

[8] 8. Two Swords.. with the Qur’an in between! | Arab West Report

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

ראשי ממשלת מצרים
ח'דיוות מצרים	נובהר פאשא (1878–1879) • אסמאעיל פאשא (1879) • תאופיק פאשא (1879) • מוחמד שריף פאשא (1879) • תאופיק פאשא (1879) • מוסטפא ריאד פאשה (1879–1881) • מוחמד שריף פאשא (1881–1882) • מחמוד סאמי אל-בארודי (1882) • ראע'ב פאשא (1882) • אחמד עוראבי (1882) • מוחמד שריף פאשא (1882–1884) • נובהר פאשא (1884–1888) • מוסטפא ריאד פאשה (1888–1891) • מוסטפא פהמי פאשא (1891–1893) • חוסין פאחרי פאשא (1893) • מוסטפא ריאד פאשה (1893–1894) • נובהר פאשא (1894–1895) • מוסטפא פהמי פאשא (1895–1908) • בוטרוס ראלי (1908–1910) • מוחמד סעיד פאשא (ראש ממשלה) (1910–1914) • חוסיין רושדי פאשא (1914)
סולטנות מצרים	חוסיין רושדי פאשא (1914–1919) • מוחמד סעיד פאשא (1919) • יוסף ווהבה (1919–1920) • מוחמד תאופיק נאסים פאשא (1920–1921) • עדלי יאקון פאשא (1921–1922)
ממלכת מצרים	עבד אל ח'אלק סאוראט פאשא (1922) • מוחמד תאופיק נאסים פאשא (1922–1923) • יחיא איברהים פאשא (1923–1924) • סעד זע'לול (1924) • אחמד זוהיר פאשא (1924–1926) • עדלי יאקון פאשא (1926–1927) • עבד אל ח'אלק סאוראט פאשא (1927–1928) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1928) • מוחמד מחמוד פאשא (1928–1929) • עדלי יאקון פאשא (1929–1930) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1930) • איסמעיל סידקי (1930–1933) • עבד-אל פתח יחיא פאשא (1933–1934) • מוחמד תאופיק נאסים פאשא (1934–1936) • עלי מאהר (1936) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1936–1937) • מוחמד מחמוד פאשא (1937–1939) • עלי מאהר (1939–1940) • חסן סברי פאשה (1940) • חוסיין סירי (1940–1942) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1942–1944) • אחמד מאהר (1944–1945) • מחמוד פהמי נוקראשי (1945–1946) • איסמעיל סידקי (1946) • מחמוד פהמי נוקראשי (1946–1948) • אבראהים עבד אל-האדי (1948–1949) • חוסיין סירי (1949–1950) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1950–1952) • עלי מאהר (1952) • אחמד נגיב אל-הילאלי (1952) • חוסיין סירי (1952) • אחמד נגיב אל-הילאלי (1952) • עלי מאהר (1952) • מוחמד נגיב (1952–1953)
הרפוליקה של מצרים	מוחמד נגיב (1953–1954) • גמאל עבד אל נאצר (1954) • מוחמד נגיב (1954) • גמאל עבד אל נאצר (1954–1958)
הרפובליקה הערבית המאוחדת	גמאל עבד אל נאצר (1958–1962) • עלי סברי (1962–1965) • זכריא מוחי א-דין (1965–1966) • מוחמד סדקי סוליימן (1966–1967) • גמאל עבד אל נאצר (1967–1970) • מחמוד פאוזי (1970–1971)
הרפובליקה הערבית של מצרים	מחמוד פאוזי (1971–1972) • עזיז צדקי (1972–1973) • אנואר סאדאת (1973–1974) • עבדל עזיז מוחמד חיג'אזי (1974–1975) • ממדוח סאלם (1975–1978) • מוסטפא ח'ליל (1978–1980) • אנואר סאדאת (1980–1981) • חוסני מובארכ (1981–1982) • אחמד פואד מוחי א־דין (1982–1984) • כמאל חסן עלי (1984–1985) • עלי לוטפי מחמוד (1985–1986) • עאטף צדקי (1986–1996) • כמאל גנזורי (1996–1999) • עטאף עביד (1999–2004) • אחמד נזיף (2004–2011) • אחמד שפיק (2011) • עיסאם שרף (2011) • כמאל גנזורי (2011–2012) • הישאם קנדיל (2012–2013) • חאזם אל-בבלאווי (2013–2014) • אבראהים מחלב (2014–2015) • שריף אסמאעיל (2015–2018) • מוסטפא מדבולי (2018–מכהן)