אסמאעיל פאשא

אִסמאעיל פאשא
إسماعيل باشا

לידה	31 בדצמבר 1830 קהיר
פטירה	2 במרץ 1895 (בגיל 64) קונסטנטינופול, האימפריה העות'מאנית
מדינה	מצרים
מקום קבורה	ארמון האֵמירגָן, ליד הבוספורוס
עיסוק	פוליטיקאי
דת	אסלאם סוני
שושלת מוחמד עלי
אב אבראהים פאשא אם ח'ושיאר קאדין צאצאים תאופיק פאשא חוסיין כאמל פואד הראשון
ח'דיו מצרים ה-1/ואלי ה-5 תקופת כהונה 1863 – 1879 (כ־16 שנים) הקודם מוחמד סעיד פאשה הבא תאופיק פאשא

אִסמאעיל פאשא (בערבית: إسماعيل باشا; תעתיק מדויק: אסמאעיל באשא; 1830–1895), היה ואלי מצרי ומאוחר יותר גם ח'דיו. הוא שלט משנת 1863 עד שסולק אחרי בקשה בריטית בשנת 1879. בעת שלטונו עברה מצרים מודרניזציה משמעותית, אך הוא גם השאיר את מצרים בחובות כבדים שהגבירו את התלות שלה בארצות אירופה, במיוחד באימפריה הבריטית.

שנותיו הראשונות

אסמאעיל נולד בקהיר, והיה הבן השני מתוך שלושת הבנים של איברהים פאשא והנכד של מוחמד עלי. אחרי שקיבל חינוך אירופאי בפריז, הוא חזר למצרים, ואחרי מות אחיו הבכור הפך ליורש של דודו השליט, מוחמד סעיד פאשה. סעיד שלח את אחיינו, אסמאעיל, למשימות שונות במדינות אחרות, בין השאר אל האפיפיור, אל נפוליאון השלישי ואל סולטאני טורקיה. בשנת 1861 הוא נשלח לסודאן בראש צבא של כ-14,000 לוחמים כדי לדכא מרד. הוא השלים בהצלחה את המשימה. במותו של סעיד, ב-18 בינואר 1863, הוכרז אסמאעיל כשליט (ואלי) ללא התנגדות.

ח'דיו של מצרים

עם עלייתו לשלטון אסמאעיל הכריז על עצמו כעל ח'דיו מצרים, על אף שהאימפריה העות'מאנית והכוחות האירופאים הכירו בו רק כואלי, תואר נמוך יותר. ב-1866-7 אסמאעיל קיבל מן האימפריה העות'מאנית את התואר ח'דיו בתמורה להגדלת המס שמשלמת מצרים בתור וסל של האימפריה. צווים שונים מן האימפריה היו שינוי של חוק הירושה במצרים, של ירושה ישירה (מאב לבן), וב-1873 קיבל צו המגדיל את האוטונומיה השלטונית שלו ביחס לשלטון המרכזי בקונסטנטינופול. במהלך שלטונו הח'דיו קידם שתי מגמות מרכזיות. האחת היא הרחבת האוטונומיה לה זוכה מצרים כחלק מהאימפריה העות'מאנית והשנייה היא החלת תהליך מודרניזציה ואף אירופיזציה של מצרים. על הפילוסופיה שעל פיה הוא הוביל את מצרים ניתן ללמוד מהצהרתו בשנת 1879:

"ארצי אינה עוד חלק מאפריקה, כעת אנחנו חלק מאירופה. לכן זה טבעי עבורנו להיפרד מדרכנו הקודמות ולאמץ מערכת חדשה תוך התאמתה לתנאים החברתיים שלנו".

רפורמות

אסמאעיל פתח ביישום תוכניות גדולות לשינויים פנימיים של מצרים. התוכניות כללו עיצוב מחדש של מערכות המכס והדואר, המרצה של התקדמות מסחרית, יצירת תעשיית סוכר, בניית ארמונות, בהם ארמון עאבדין אשר החליף את מצודת קהיר כמקום מושבו של השלטון; הגדלת מקורות הבידור של התושבים ובניית בית אופרה ותיאטרון. הוא הרחיב את העיר קהיר במידה גדולה, ובנה עיר חדשה לחלוטין בצד המערבי שלה בדומה לפריז. העיר אלכסנדריה הורחבה אף היא. בנוסף, החל בתוכנית בנייה של מסילות רכבת ברחבי מצרים.

אחד מהישגיו החשובים היה הקמת אספה של בעלי סמכויות בנובמבר 1866. אף על פי שהאסיפה הייתה צריכה להיות גוף ייעוצי בבסיסה, חבריה השפיעו רבות על עניינים ממשלתיים. ראשי כפרים עמדו בראש האספה, ובכך הגדילו את השפעת הפוליטיקה והכלכלה באזורי הכפר.

אסמאעיל ערך רפורמה נרחבת בתחום החינוך והורה על הכנסת מקצועות חילונים לתוכנית הלימודים של מערכת החינוך המצרית, אותה הוא הרחיב בצורה משמעותית על ידי בניה של בתי ספר רבים. כמו כן, אסמאעיל הורה על הקמת מוסדות השכלה גבוהה שיכשירו צעירים בתחומים כגון רפואה, משפטים והוראה. אסמאעיל דגל בפתיחות כלפי אירופה וכלפי הגירה באופן כללי, ובעקבות זאת אירופאים רבים היגרו למצרים. קהילות אירופאיות אלו הקימו מוסדות תרבות והשכלה שונים במצרים ותרמו לפיתוח עיתונות ודפוס. גם ערבים מארצות אחרות, בעיקר מסוריה ולבנון, היגרו למצרים תחת תקופת שלטונו. בזכות היכרותם עם האירופאים הם תפקדו כמעין חוליה מקשרת בין המצרים המקומיים למהגרים האירופאים. בנוסף, מהגרים אלו מסוריה ולבנון תרמו להוצאה לאור של עיתונים בערבית (כולל עיתונים חשובים שקיימים עד היום, כגון אל-אהראם). הממשל המצרי תחת הנהגתו של אסמאעיל היה סובלני יחסית ואפשר פלורליזם של דעות פוליטיות בתקשורת המצרית המתפתחת.

בנוסף, אסמאעיל הסכים לבניית תעלת סואץ והשגיח על תהליך הבנייה. כשנכנס לתפקיד, הוא סירב לאשר את הזיכיון לבניית התעלה שנתן סעיד. בעיה זו התעוררה שוב, כאשר נפוליאון השלישי נתן 3,800,000 £ לחברה כפיצוי על ההפסדים שיקרו להם בעתיד כתוצאה מהשינויים של אסמאעיל בתוכנית. אסמאעיל השתמש בכל האמצעים כדי לשפר את תדמיתו בפני שליטים זרים ובפני הציבור, והייתה לו הצלחה רבה. הוא קיבל תואר אביר במסדר האמבט בשנת 1867, ובאותה שנה ביקר בפריז ובלונדון, שם התקבל בברכה על ידי המלכה ויקטוריה והלורד ראש העיר של לונדון. ב-1869 הוא ביקר שוב באנגליה. כשהתעלה נפתחה, אסמאעיל ערך פסטיבל בהיקף חסר-תקדים, והזמין נכבדים מרחבי כל העולם.

חזונו של אסמאעיל היה שמצרים תשלוט על נהר הנילוס לכל אורכו, כולל על כל הסתעפויותיו השונות. הסולטאן העות'מאני הסכים ב-1865 למסור לו את מחוז "חבש" העות'מאני שכלל בעיקר את הטריטוריה של אריתראה בימינו. בהמשך אסמאעיל החל להתפשט עם צבאו לתוך שטחיה של אתיופיה של יוהנס הרביעי. תחילה אסמאעיל השתלט על שטחים שהיו במחלוקת בין העות'מאנים לקיסרות האתיופית, אך בהמשך פלש עם צבאו גם לאתיופיה עצמה. שני הצבאות ניפגשו לקרב בגונדית (מכונה גם גודה גודה) בבוקר 16 בנובמבר 1875. המצרים נלכדו בעמק והיו מוקפים ברובאים אתיופים מסביב להרים כך שבסופו של הקרב כמעט כל הצבא המצרי הושמד ביחד עם מפקדים ממוצא אמריקאי ואירופי. לאחר התבוסה הח'דיב שלח כוח צבאי שני לנקום את ההפסד בגונדת. המצרים הובסו שוב בקרב גורה (ב-7–9 במרץ 1876). מתיחות רבה נותרה בין שני הצבאות עד הסכם בתיווך אנגלי שנחתם בשנת 1884 ובו מצרים הסכימה להחזיר את השטחים שכבשה לאתיופיה. הקמפיין הצבאי היה נטל נוסף על האוצר המצרי, במיוחד לאחר שהאתיופים הצליחו לשבות את בנו של אסמאעיל ומצרים נאלצה לשלם כופר גדול כדי לשחררו.

הדחה מהשלטון

כתוצאה ממדיניות ההשקעה של אסמאעיל מצרים פיתחה מקורות הכנסה חדשים, אך הפרויקטים השאפתניים גם הכניסו אותה לחובות כבדים לשלטונות אירופה, והם השתמשו במצב זה כדי לסחוט מאסמאעיל זיכיונות שונים. עם הזמן הגיעה מצוקה כספית בלתי-נמנעת. חוב לאומי של כמאה מיליון לירות שטרלינג נגרם בגלל בזבנותו של החדיו, שהציע לפרוע את החובות בהלוואות בריבית גבוהה. מחזיקי איגרות החוב נהיו עצבניים. פסקי דין מרחבי העולם יצאו נגד אסמאעיל בבתי דין בינלאומיים. כאשר לא יכול עוד ללוות כסף, הוא מכר את חלקו בתעלת סואץ (ב-1875) לממשלת בריטניה במחיר של פחות מארבעה מיליון £; מעשה זה גרם לתחילת ההתערבות הבינלאומית במתרחש במצרים.

בדצמבר 1875 נשלח סטפן קייב על ידי בריטניה כדי לחקור את ענייניה הכספיים של מצרים, ובאפריל 1876 פרסם את הדוח שבו יעץ כי לאור הבזבוז והפזרנות של אסמאעיל, יש צורך שכוחות זרים יתערבו על מנת להחזיר אמון וכסף למצרים. התוצאה הייתה שחוקרים נוספים חקרו את ענייני הכספים במצרים, והוקם ארגון אנגלי-צרפתי שהשתלט על ענייני הכספים והשלטון במצרים. ועדת חקירה נוספת הביאה את אסמאעיל להסכים להקמת משטר חוקתי עם שרים מחוץ למצרים.

שליטה בינלאומית זו לא הייתה מקובלת בעיני מצרים רבים, שהתאחדו מאחורי קולונל אחמד עוראבי. מרד עוראבי "אכל" את מצרים. בתקווה שהמרד ישחרר אותו משליטה אירופאית, אסמאעיל התנגד מעט מאוד לעוראבי, והסכים לדרישותיו לפרק את הממשלה. בריטניה וצרפת התייחסו לעניין ברצינות רבה, ודרשו במאי 1879 להחזיר את השרים הצרפתים והבריטים לתפקידם. כאשר הייתה המדינה ברובה בידיו של עוראבי, אסמאעיל לא יכול היה להסכים, וגם לא רצה בכך. האירופאים לחצו על הסולטאן הטורקי לסלק את אסמאעיל מתפקידו, וכך נעשה. תאופיק, בנו של אסמאעיל, היה ליורשו ושלט אחריו. אסמאעיל עזב במהרה את מצרים ועבר לנאפולי, אך לבסוף הורשה על ידי הסולטאן לגור בארמונו ליד מיצרי הבוספורוס. שם הוא חי פחות או יותר כאסיר עד שנפטר ב-2 במרץ 1895.

על שמו העיר אסמאעיליה שהוקמה בתקופת שלטונו, וגם המחוז אסמאעיליה הסובב אותה.

לקריאה נוספת

• חגי ארליך, מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשמ"ז.
• פ.ג'. ויטיקיוטיס, תולדותיה של מצרים: ממוחמד עלי עד סאדאת, הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, ירושלים, תשמ"ז.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אסמאעיל פאשא בוויקישיתוף