אסמאעיל פאשא

אִסמאעיל באשא
إسماعيل باشا
לידה	31 בדצמבר 1830; קהיר, האימפריה העות'מאנית
פטירה	2 במרץ 1895 (בגיל 64); קונסטנטינופול, האימפריה העות'מאנית
מדינה	מצרים
מקום קבורה	ארמון האֵמירגָן, ליד הבוספורוס
עיסוק	פוליטיקאי
בן או בת זוג	שפק נור ח'אנום; Jeshm Afet Hanimefendi; Jamal Nur Kadinefendi
שושלת מוחמד עלי
אב	אבראהים פאשא
אם	ח'ושיאר קאדין
צאצאים	תאופיק פאשא; חוסיין כאמל; פואד הראשון
	1863–1879; (כ־16 שנים)
	→ מוחמד סעיד פאשה תאופיק פאשא ←
פרסים והוקרה
	מסדר העיט השחור; אביר הצלב הגדול של מסדר האמבט; הצלב הגדול של מסדר לאופולד; מסדר המג'ידיה; מסדר אוסמאני; צווארון מסדר התהילה התוניסאי; מפקד עליון במסדר לאופולד; צלב גדול של לגיון הכבוד; אביר הצלב הגדול של האריה ההולנדי; אביר מפקד בכיר במסדר כוכב הודו; אביר הצלב הגדול של מסדר העיט האדום; מסדר הבשורה הקדושה; אביר הצלב הגדול במסדר סנט מוריס ולזרוס; אביר הצלב הגדול של מסדר הכתר האיטלקי; מסדר החרב; אביר במסדר סנט מוריס ולזרוס ;

אִסמאעיל באשא (בערבית: إسماعيل باشا; תעתיק מדויק: אסמאעיל באשא; 1830–1895), היה ואלי מצרי ומאוחר יותר גם ח'דיו. הוא שלט משנת 1863 עד שסולק אחרי בקשה בריטית בשנת 1879. בעת שלטונו עברה מצרים מודרניזציה משמעותית, אך הוא גם השאיר את מצרים בחובות כבדים שהגבירו את התלות שלה בארצות אירופה, במיוחד באימפריה הבריטית.

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסמאעיל נולד בקהיר, והיה הבן השני מתוך שלושת הבנים של איברהים פאשא והנכד של מוחמד עלי. אחרי שקיבל חינוך אירופאי בפריז, הוא חזר למצרים, ואחרי מות אחיו הבכור הפך ליורש של דודו השליט, מוחמד סעיד פאשה. סעיד שלח את אחיינו, אסמאעיל, למשימות שונות במדינות אחרות, בין השאר אל האפיפיור, אל נפוליאון השלישי ואל סולטאני האימפריה העות'מאנית. בשנת 1861 הוא נשלח לסודאן בראש צבא של כ-14,000 לוחמים כדי לדכא מרד. הוא השלים בהצלחה את המשימה. במותו של סעיד, ב-18 בינואר 1863, הוכרז אסמאעיל כשליט (ואלי) ללא התנגדות.

ח'דיו של מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עלייתו לשלטון אסמאעיל הכריז על עצמו כעל ח'דיו מצרים, על אף שהאימפריה העות'מאנית והכוחות האירופאים הכירו בו רק כואלי, תואר נמוך יותר. ב-1866–7 אסמאעיל קיבל מן האימפריה העות'מאנית את התואר ח'דיו בתמורה להגדלת המס שמשלמת מצרים בתור וסל של האימפריה. צווים שונים מן האימפריה היו שינוי של חוק הירושה במצרים, של ירושה ישירה (מאב לבן), וב-1873 קיבל צו המגדיל את האוטונומיה השלטונית שלו ביחס לשלטון המרכזי בקונסטנטינופול. במהלך שלטונו הח'דיו קידם שתי מגמות מרכזיות. האחת היא הרחבת האוטונומיה לה זוכה מצרים כחלק מהאימפריה העות'מאנית והשנייה היא החלת תהליך מודרניזציה ואף אירופיזציה של מצרים. על הפילוסופיה שעל פיה הוא הוביל את מצרים ניתן ללמוד מהצהרתו בשנת 1879:

"ארצי אינה עוד חלק מאפריקה, כעת אנחנו חלק מאירופה. לכן זה טבעי עבורנו להיפרד מדרכנו הקודמות ולאמץ מערכת חדשה תוך התאמתה לתנאים החברתיים שלנו".

רפורמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסמאעיל פתח ביישום תוכניות גדולות לשינויים פנימיים של מצרים. התוכניות כללו עיצוב מחדש של מערכות המכס והדואר, המרצה של התקדמות מסחרית, יצירת תעשיית סוכר, כותנה וסיגריות, בניית ארמונות, בהם ארמון עאבדין אשר החליף את מצודת קהיר כמקום מושבו של השלטון; הגדלת מקורות הבידור של התושבים ובניית בית אופרה ותיאטרון. הוא הרחיב את העיר קהיר במידה גדולה, ובנה עיר חדשה לחלוטין בצד המערבי שלה בדומה לפריז. העיר אלכסנדריה הורחבה אף היא. בנוסף, החל בתוכנית בנייה של מסילות רכבת ברחבי מצרים.

אחד מהישגיו החשובים היה הקמת אספה של בעלי סמכויות בנובמבר 1866. אף על פי שהאסיפה הייתה צריכה להיות גוף ייעוצי בבסיסה, חבריה השפיעו רבות על עניינים ממשלתיים. ראשי כפרים עמדו בראש האספה, ובכך הגדילו את השפעת הפוליטיקה והכלכלה באזורי הכפר.

אסמאעיל ערך רפורמה נרחבת בתחום החינוך והורה על הכנסת מקצועות חילונים לתוכנית הלימודים של מערכת החינוך המצרית, אותה הוא הרחיב בצורה משמעותית על ידי בנייה של בתי ספר רבים. כמו כן, אסמאעיל הורה על הקמת מוסדות השכלה גבוהה שיכשירו צעירים בתחומים כגון רפואה, משפטים והוראה. אסמאעיל דגל בפתיחות כלפי אירופה וכלפי הגירה באופן כללי, ובעקבות זאת אירופאים רבים היגרו למצרים. קהילות אירופאיות אלו הקימו מוסדות תרבות והשכלה שונים במצרים ותרמו לפיתוח עיתונות ודפוס. גם ערבים מארצות אחרות, בעיקר מסוריה ולבנון, היגרו למצרים תחת תקופת שלטונו. בזכות היכרותם עם האירופאים הם תפקדו כמעין חוליה מקשרת בין המצרים המקומיים למהגרים האירופאים. בנוסף, מהגרים אלו מסוריה ולבנון תרמו להוצאה לאור של עיתונים בערבית (כולל עיתונים חשובים שקיימים עד היום, כגון אל-אהראם). הממשל המצרי תחת הנהגתו של אסמאעיל היה סובלני יחסית ואפשר פלורליזם של דעות פוליטיות בתקשורת המצרית המתפתחת.

בנוסף, אסמאעיל הסכים לבניית תעלת סואץ והשגיח על תהליך הבנייה. כשנכנס לתפקיד, הוא סירב לאשר את הזיכיון לבניית התעלה שנתן סעיד. בעיה זו התעוררה שוב, כאשר נפוליאון השלישי נתן 3,800,000 £ לחברה כפיצוי על ההפסדים שיקרו להם בעתיד כתוצאה מהשינויים של אסמאעיל בתוכנית. אסמאעיל השתמש בכל האמצעים כדי לשפר את תדמיתו בפני שליטים זרים ובפני הציבור, והייתה לו הצלחה רבה. הוא קיבל תואר אביר במסדר האמבט בשנת 1867, ובאותה שנה ביקר בפריז ובלונדון, שם התקבל בברכה על ידי המלכה ויקטוריה והלורד ראש העיר של לונדון. ב-1869 הוא ביקר שוב באנגליה. כשהתעלה נפתחה, אסמאעיל ערך פסטיבל בהיקף חסר-תקדים, והזמין נכבדים מרחבי כל העולם.

חזונו של אסמאעיל היה שמצרים תשלוט על נהר הנילוס לכל אורכו, כולל על כל הסתעפויותיו השונות. הסולטאן העות'מאני הסכים ב-1865 למסור לו את מחוז "חבש" העות'מאני שכלל בעיקר את הטריטוריה של אריתראה בימינו. בהמשך אסמאעיל החל להתפשט עם צבאו לתוך שטחיה של אתיופיה של יוהנס הרביעי. תחילה אסמאעיל השתלט על שטחים שהיו במחלוקת בין העות'מאנים לקיסרות האתיופית, אך בהמשך פלש עם צבאו גם לאתיופיה עצמה. שני הצבאות ניפגשו לקרב בגונדית (מכונה גם גודה גודה) בבוקר 16 בנובמבר 1875. המצרים נלכדו בעמק והיו מוקפים ברובאים אתיופים מסביב להרים כך שבסופו של הקרב כמעט כל הצבא המצרי הושמד ביחד עם מפקדים ממוצא אמריקאי ואירופי. לאחר התבוסה הח'דיב שלח כוח צבאי שני לנקום את ההפסד בגונדת. המצרים הובסו שוב בקרב גורה (ב-7–9 במרץ 1876). מתיחות רבה נותרה בין שני הצבאות עד הסכם בתיווך אנגלי שנחתם בשנת 1884 ובו מצרים הסכימה להחזיר את השטחים שכבשה לאתיופיה. הקמפיין הצבאי היה נטל נוסף על האוצר המצרי, במיוחד לאחר שהאתיופים הצליחו לשבות את בנו של אסמאעיל ומצרים נאלצה לשלם כופר גדול כדי לשחררו.

הדחה מהשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה ממדיניות ההשקעה של אסמאעיל מצרים פיתחה מקורות הכנסה חדשים, אך הפרויקטים השאפתניים גם הכניסו אותה לחובות כבדים לשלטונות אירופה, והם השתמשו במצב זה כדי לסחוט מאסמאעיל זיכיונות שונים. עם הזמן הגיעה מצוקה כספית בלתי-נמנעת. חוב לאומי של כמאה מיליון לירות שטרלינג נגרם בגלל בזבנותו של החדיו, שהציע לפרוע את החובות בהלוואות בריבית גבוהה. מחזיקי איגרות החוב נהיו עצבניים. פסקי דין מרחבי העולם יצאו נגד אסמאעיל בבתי דין בינלאומיים. כאשר לא יכול עוד ללוות כסף, הוא מכר את חלקו בתעלת סואץ (ב-1875) לממשלת בריטניה במחיר של פחות מארבעה מיליון £; מעשה זה גרם לתחילת ההתערבות הבינלאומית במתרחש במצרים.

בדצמבר 1875 נשלח סטפן קייב על ידי בריטניה כדי לחקור את ענייניה הכספיים של מצרים, ובאפריל 1876 פרסם את הדוח שבו יעץ כי לאור הבזבוז והפזרנות של אסמאעיל, יש צורך שכוחות זרים יתערבו על מנת להחזיר אמון וכסף למצרים. התוצאה הייתה שחוקרים נוספים חקרו את ענייני הכספים במצרים, והוקם ארגון אנגלי-צרפתי שהשתלט על ענייני הכספים והשלטון במצרים. ועדת חקירה נוספת הביאה את אסמאעיל להסכים להקמת משטר חוקתי עם שרים מחוץ למצרים.

שליטה בינלאומית זו לא הייתה מקובלת בעיני מצרים רבים, שהתאחדו מאחורי קולונל אחמד עוראבי. מרד עוראבי "אכל" את מצרים. בתקווה שהמרד ישחרר אותו משליטה אירופאית, אסמאעיל התנגד מעט מאוד לעוראבי, והסכים לדרישותיו לפרק את הממשלה. בריטניה וצרפת התייחסו לעניין ברצינות רבה, ודרשו במאי 1879 להחזיר את השרים הצרפתים והבריטים לתפקידם. כאשר הייתה המדינה ברובה בידיו של עוראבי, אסמאעיל לא יכול היה להסכים, וגם לא רצה בכך. האירופאים לחצו על הסולטאן הטורקי לסלק את אסמאעיל מתפקידו, וכך נעשה. תאופיק, בנו של אסמאעיל, היה ליורשו ושלט אחריו. אסמאעיל עזב במהרה את מצרים ועבר לנאפולי, אך לבסוף הורשה על ידי הסולטאן לגור בארמונו ליד מיצרי הבוספורוס. שם הוא חי פחות או יותר כאסיר עד שנפטר ב-2 במרץ 1895.

על שמו העיר אסמאעיליה שהוקמה בתקופת שלטונו, וגם המחוז אסמאעיליה הסובב אותה^[1].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חגי ארליך, מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשמ"ז.
פ.ג'. ויטיקיוטיס, תולדותיה של מצרים: ממוחמד עלי עד סאדאת, הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, ירושלים, תשמ"ז.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא אסמאעיל פאשא בוויקישיתוף

אסמאעיל פאשא, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Learn about Camel racing in Egypt’s Eastern Desert, Egypt Today

[1] Learn about Camel racing in Egypt’s Eastern Desert, Egypt Today

[1]

שליטי מצרים המודרנית
שושלת מוחמד עלי	מוחמד עלי (1805–1848) • אבראהים פאשא (1848) • עבאס חלמי הראשון (1848–1854) • מוחמד סעיד פאשא (1854–1863) • אסמאעיל פאשא (1863–1879) • תאופיק פאשא (1879–1892) • עבאס חלמי השני (1892–1914) • חוסיין כאמל (1914–1917) • פואד הראשון (1917–1936) • פארוק (1936–1952) • פואד השני (1952–1953)
נשיאי מצרים המודרנית	מוחמד נגיב (1952–1954) • גמאל עבד אל נאצר (1954–1970) • אנואר סאדאת (1970–1981) • חוסני מובארכ (1981–2011) • מוחמד חוסיין טנטאווי (שליט בפועל, 2011–2012) • מוחמד מורסי (2012–2013) • עדלי מנסור (נשיא זמני, 2013–2014) • עבד אל-פתאח א-סיסי (2014 ואילך)

ראשי ממשלת מצרים
ח'דיוות מצרים	נובהר פאשא (1878 - 1879) • אסמאעיל פאשא (1879) • תאופיק פאשא (1879) • מוחמד שריף פאשא (1879) • תאופיק פאשא (1879) •מוסטפא ריאד פאשה (1879 - 1881) • מוחמד שריף פאשא (1881 - 1882) • מחמוד סאמי אל-בארודי (1882) • ראע'ב פאשא (1882) • אחמד עוראבי (1882) • מוחמד שריף פאשא (1882 1884) • נובהר פאשא (1884 - 1888) • מוסטפא ריאד פאשה (1888 - 1891) • מוסטפא פהמי פאשא (1891 - 1893) • חוסין פאחרי פאשא (1893) • מוסטפא ריאד פאשה (1893 - 1894) • נובהר פאשא (1894 - 1895) • מוסטפא פהמי פאשא (1895 - 1908) • בוטרוס ראלי (1908 - 1910) • מוחמד סעיד פאשא (ראש ממשלה) (1910 - 1914) • חוסיין רושדי פאשא (1914)
סולטנות מצרים	חוסיין רושדי פאשא (1914 - 1919) • מוחמד סעיד פאשא (1919) • יוסף ווהבה (1919 - 1920) • מוחמד תאופיק נאסים פאשא (1920 - 1921) • עדלי יאקון פאשא (1921 - 1922)
ממלכת מצרים	עבד אל ח'אלק סאוראט פאשא (1922) • מוחמד תאופיק נאסים פאשא (1922 - 1923) • יחיא איברהים פאשא (1923 - 1924) • סעד זע'לול (1924) • אחמד זוהיר פאשא (1924 -1926) • עדלי יאקון פאשא (1926 - 1927) • עבד אל ח'אלק סאוראט פאשא (1927 - 1928) • מוסטפא אל נחאס פאשה (1928) • מוחמד מחמוד פאשא (1928 - 1929) • עדלי יאקון פאשא (1929 - 1930) • מוסטפא אל נחאס פאשה (1930) • איסמעיל סידקי (1930 - 1933) • עבד-אל פתח יחיא פאשא (1933 - 1934) • מוחמד תאופיק נאסים פאשא (1934 - 1936) • עלי מאהר (1936) • מוסטפא אל נחאס פאשה (1936 - 1937) • מוחמד מחמוד פאשא (1937 - 1939) • עלי מאהר (1939 - 1940) • חסן סברי פאשה (1940) • חוסיין סירי (1940 - 1942) • מוסטפא אל נחאס פאשה (1942 - 1944) • אחמד מאהר (1944 - 1945) • מחמוד פהמי נוקראשי (1945 - 1946) • איסמעיל סידקי (1946) • מחמוד פהמי נוקראשי (1946 - 1948) • אבראהים עבד אל-האדי (1948 - 1949) • חוסיין סירי (1949 - 1950) • מוסטפא אל נחאס פאשה (1950 - 1952) • עלי מאהר (1952) • אחמד נגיב אל-הילאלי (1952) • חוסיין סירי (1952) • אחמד נגיב אל-הילאלי (1952) • עלי מאהר (1952) • מוחמד נגיב (1952 - 1953)
הרפוליקה של מצרים	מוחמד נגיב (1953 - 1954) • גמאל עבד אל נאצר (1954) • מוחמד נגיב (1954) • גמאל עבד אל נאצר (1954 - 1958)
הרפובליקה הערבית המאוחדת	גמאל עבד אל נאצר (1958 - 1962) • עלי סברי (1962 - 1965) • זכריא מוחי א-דין (1965 - 1966) • מוחמד סדקי סוליימן (1966 - 1967) • גמאל עבד אל נאצר (1967 - 1970) • מחמוד פאוזי (1970 - 1971)
הרפובליקה הערבית של מצרים	מחמוד פאוזי (1971 - 1972) • עזיז צדקי (1972 - 1973) • אנואר סאדאת (1973 - 1974) • עבדל עזיז מוחמד חיג'אזי (1974 - 1975) • ממדוח סאלם (1975 - 1978) • מוסטפא ח'ליל (1978 - 1980) • אנואר סאדאת (1980 - 1981) • חוסני מובארכ (1981 - 1982) • אחמד פואד מוחי א־דין (1982 - 1984) • כמאל חסן עלי (1984 - 1985) • עלי לוטפי מחמוד (1985 - 1986) • עאטף צדקי (1986 - 1996) • כמאל גנזורי (1996 - 1999) • עטאף עביד (1999 - 2004) • אחמד נזיף (2004 - 2011) • אחמד שפיק (2011) • עיסאם שרף (2011) • כמאל גנזורי (2011 - 2012) • הישאם קנדיל (2012 - 2013) • חאזם אל-בבלאווי (2013 - 2014) • אבראהים מחלב (2014 - 2015) • שריף אסמאעיל (2015 - 2018) • מוסטפא מדבולי (2018 -מכהן)

חיפוש

תפריט ניווט