מחסן נאמג'ו
 | |
| מחסן נאמג'ו, ניו יורק 2013 | |
| לידה |
4 במרץ 1976 (בן 48) מחוז ח'ראסאן, משהד, איראן |
|---|---|
| מוקד פעילות |
איראן  |
| תקופת הפעילות | מ-1988 |
| עיסוק | מוזיקאי, מלחין, פזמונאי, שחקן, נגן סטאר, גיטריסט |
| סוגה | שלוב של מוזיקה איראנית ומוזיקה מערבית |
| שפה מועדפת |
פרסית |
| כלי נגינה | סטאר, גיטרה |
|
www | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
מחסן נאמג'ו (בפרסית: محسن نامجو; נולד ב-4 במרץ 1976) הוא מוזיקאי, מלחין ופזמונאי איראני החי בניו יורק. יצירותיו מושפעות מפולקלור ומוזיקה איראנית מסורתית, וכן מסגנונות מודרניים כגון רוק ובלוז. נאמג'ו ידוע בביקורתו כלפי המשטר האיראני, המתבטאת לא פעם ביצירותיו. בנוסף, הוא עוסק גם בכתיבה והוראה באוניברסיטאות.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נאמג'ו נולד במחוז ח'וראסאן שבצפון-מזרח איראן. הוא גדל בעיר משהד והחל ללמוד מוזיקה פרסית קלאסית בגיל 12. כילד, חווה את מלחמת איראן–עיראק, שבה התנסה בשירה לצד משפחתו המורחבת בזמן שחיפשו מחסה מהפצצות. לאחר אותו אירוע, סברו הוריו שיש לשלוח אותו לבית ספר מוזיקלי. עם התבגרותו, החל להאזין למוזיקאים מערביים כגון ג'ים מוריסון ואריק קלפטון, ולקרוא פילוסופיה וספרות פרסית.[1][2][3]
השכלה וקריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1994 התקבל לאוניברסיטה בטהראן, לבית הספר לדרמה והחל ללמוד תיאטרון. בשנת 1995, התקבל למחלקה לאמנויות יפות באוניברסיטת טהרן. הוא תיאר את הלימודים בבית הספר לתיאטרון כמשמעותיים ומרחיבי אופקים עבורו, בעוד שלימודי המוזיקה היו שמרניים וצרי אופק. זה התבטא בחוסר האפשרות לשלב אלמנטים זרים (אלמנטים של מוזיקה מודרנית) למוזיקה האיראנית המסורתית או הוספת סולמות וכלי נגינה מודרניים כמו גיטרה. בשל סיבות אלו לא סיים את לימודיו האקדמיים.[1][2][3]
בשנת 2008, התקבל ללמודים בקונסרבטוריון פריינר (Prayner Conservatory) בווינה, ובשנת 2009, התקבל כאמן במרכז מדעי הרוח של אוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. בין השנים 2011-2010 שימש כעמית במחלקה למוזיקה באוניברסיטת סטנפורד.[1]
תחילת פועלו האומנותי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הואיל ולא סיים את לימודיו האקדמיים באוניברסיטת טהרן, הוא נאלץ לצאת ולהרוויח את לחמו. נאמג'ו החל להופיע באופן עצמאי ולכתוב בתשלום עם חבר שירים לטלוויזיה האיראנית. הוא כתב עם שותפו כ-18 שירים, שרובם הסתמכו על השירה הפרסית הקלאסית ועל משוררים קלאסיים כמו סעדי וחאפז הנחשבים לב הקאנון האיראני. הם ציפו שהשירים יאושרו לפרסום על ידי הצנזורה האיראנית, אך התאכזבו - 17 מהשירים לא אושרו על ידי תחנת הטלוויזיה. השיר האחרון, שהתבסס על פואמה של ח'ומייני, אושר לפרסום בתנאי שיקבלו אישור נוסף, מגוף רגולציה איראני אחר. דחייה זו גרמה לנאמג'ו להפסיק להאמין במוסדות האיראניים, והוא החליט שזה הזמן המתאים עבורו למלא את חובתו לשירות צבאי, כפי שמחייב החוק האיראני.
בשנת 2002 הופיע כחלק מלהקה בשם "מאד", וההופעות מבחינה מסחרית הצליחו מאוד. אך הלהקה ונאמג'ו סבלו מהתנכלויות תמידיות מצד הרשויות האיראניות. התנכלויות שהתבטאו בסירוב לאשר את תוכני המוזיקה שלהם, או התפרצותם של כוחות הבסיג' להופעה והפסקתה באמצע, למרות העובדה שהיו להם אישורים להופעה מצד רשויות השלטון. אירועים אלה גרמו לייאוש ואובדן מוטיבציה בקרב חברי הלהקה. בהופעה אחרת של הלהקה התפרץ שוב הבסיג' לבמה והעילה להתפרצות זו הייתה מילים שהופיעו בשיר שכתב נאמג'ו, שכללו לכאורה דברי כפירה – שלילה של אמרה דתית נפוצה בפרסית. הופעת הלהקה הסתיימה כמתוכנן, אך חברי הלהקה נפרדו מנאמג'ו, מאחר שהרגישו כי סגנונו מעמיד אותם בסכנה.[4]
אלבום ראשון וגלות מאיראן
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-2007 פרסם נאמג'ו באופן רשמי את אלבומו הראשון - תרנג'. שנה שלימה נדרשה מנאמג'ו ומפיק האלבום להשיג אישור לפרסומו, אך ללא הצלחה. בצר להם ניסו נאמג'ו והמפיק לעקוף את הרשות שלא אישרה את פרסומו, משרד ההדרכה האסלאמית, על ידי פנייה לגוף ממשלתי אחר, המחלקה האומנותית של המהפכה האסלאמית, גוף ממשלתי שהייתה לו האפשרות והיכולת לאשר פרסום מוזיקה ללא משרד ההדרכה. הם הצליחו והאלבום קיבל את האישור המיוחל, אולם כשנודע למשרד ההדרכה האיסלאמית שהאלבום פורסם ללא אישורו, הוציא גינוי והחרים עיתונים שפרסמו כתבות על על נאמג'ו בשבועות לאחר הפרסום. האלבום זכה לתהודה רבה באיראן, כאשר סגנונו המשלב אלמנטים פרסיים קלאסיים עם מערביים מודרניים זכה לאהדה ודחייה חזקות בו זמנית. באותה שנה התפרסם השיר ״שמס״ באינטרנט. השיר הוא יצירה ישנה של נאמג'ו משנת 2003 המשלב בתוכו פסוקי קוראן והוא חריג בצורה משמעותית מאמנות הקראת הקוראן המסורתית. מילות השיר כוללות בתוכו הלחנה של פסוקים וצלילים כמו נהמות וזמר נשי. השיר, שנאמג'ו מעולם לא פרסם באופן רשמי, גרם לסערה סביבו באיראן. בעקבות "שמס" נתבע נאמג'ו בשנת 2008, על ידי איש דת באיראן. הואיל וכך, הבין נאמג'ו שעתידו המוזיקלי באיראן נראה קודר, הוא גלה מארצו ולא שב אליה. בשנת 2009 נגזר עליו עונש של חמש שנות מאסר בשל פגיעה והעלבת הקוראן, אותו הוא ריצה בהיעדרו. מחוץ לאיראן, היה נאמג'ו ביקורתי יותר כלפי המשטר האיראני, ובאותה שנה (2009) אף הוציא שיר בו הוא מגחיך את ח'אמנאי, המנהיג העליון של איראן, ואת הדת באופן כללי.[5] גם בגלות נאמג'ו ממשיך את פועלו: הוא יוצר, מרצה ומשתתף בתכנים אומנותיים אחרים.[1]
סגנון מוזיקלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]שילוב בין מזרח ומערב
[עריכת קוד מקור | עריכה]סגנונו המוזיקלי ידוע בשילוב של השפעות איראניות-מזרחיות למערביות. סגנון ייחודי זה התעצב בעת שירותו בצבא, שאותו תיאר נאמג'ו כמשמעותי להתפתחותו המוזיקלית. בתקופה זו התנסה נאמג'ו בנגינת בלוז ובסגנונות מוזיקה מערביים אחרים עת ניגן על הסטאר הפרסי שלו. כאשר ניגן בסטאר, חברו לצבא היה מנגן על גיטרה בסולמות פרסיים. השילוב שלו בנגינה מתבטא במאפיינים מוזיקליים רבים ושונים, למשל שילוב של כלי נגינה, סולמות, וליריקה הלקוחים מהעולם הערבי או הפרסי המסורתיים ושזורים זה בזה.[6]
ביקורתיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]נאמג'ו ידוע בביקורתו כלפי המשטר האיראני, בפרט בכל הקשור בצנזורה וחופש יצירתי. שיריו כוללים מוטיבים של ביקורת נגד שחיתות, המצב היום-יומי האיראני, פוליטיקה איראנית פנימית וכן ייאוש מהמצב של העם באיראן. כיוצר, הוא לא פוחד להתעמת עם רעיונות הנמצאים בלב האורתודוקסיה האיראנית, כגון מהפכה, דת ומות קדושים.[7] הוא נעצר מספר פעמים על ידי הרשויות האיראניות בשל יצירותיו והתכנים שלהן. בנוסף, פעמים רבות הפריע הבסיג' להופעותיו וקרא לו לחקירות עקב פועלו.[8] בהתייחסותו לממשלתו של נשיא איראן לשעבר מחמוד אחמדינז'אד וגל המחאות שפקד את איראן בשנת 2009, טען נאמג'ו שכל פעולה של יצירה מוזיקלית תחת דיכוי המשטר האיראני מהווה צורה של מחאה. כפועל יוצא, הוא טוען שיצירותיו שלו ושל ועמיתיו המוזיקאים האיראנים בגלות נוצרו על בסיס מחאתי.[9]
דיסקוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]| שנה | שם האלבום |
|---|---|
| 2005 | Damavand |
| 2006 | Jabr |
| 2007 | Toranj |
| 2009 | Oy |
| 2010 | Useless Kisses |
| 2011 | Alaki |
| 2012 | 13/8 |
| 2014 | Trust the Tangerine Peel' |
| 2016 | Personal Cipher |
| 2017 | Axis of Solitude |
| 2018 | On the String of the Tear's Bow |
| 2019 | Phantasm |
| 2019 | Until… |
| 2020 | Motantan |
| 2020 | Symphonic Odyssey |
| 2021 | Ba Sad Hezar |
| 2022 | Odd Time Rock |
| 2023 | Restless |
משחק
| שנה | שם ההצגה |
|---|---|
| 2004 | Few Kilos of Dates For a Funera |
| 2012 | Jana and Baladour |
| 2013 | Arash |
| 2014 | Radio Dreams |
פרסים והוקרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 2016 זכה נאמג'ו בפרס השחקן הטוב ביותר על הופעתו בסרט "Radio Dreams", בפסטיבל הקולנוע הבין-לאומי ה-37 של דרבן.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- האתר הרשמי של מחסן נאמג'ו (באנגלית)
- מחסן נאמג'ו, באתר ספוטיפיי
- מחסן נאמג'ו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (אנגלית)
- מחסן נאמג'ו, ברשת החברתית פייסבוק
- מחסן נאמג'ו, ברשת החברתית אינסטגרם
- מחסן נאמג'ו, סרטונים בערוץ היוטיוב
מחסן נאמג'ו, ברשת החברתית פייסבוק
מחסן נאמג'ו, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
מחסן נאמג'ו, ברשת החברתית אינסטגרם
מחסן נאמג'ו, סרטונים בערוץ היוטיוב
.svg){kind=icon}
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 Mohsen Namjoo, Mohsen Namjoo (באנגלית אמריקאית)
- ^ 1 2 Nazila Fathi, "Iran's Dylan on the Lute, With Songs of Sly Protest", The New York Times, 01/09/07
- ^ 1 2 Shoja Azari, "MOHSEN NAMJOO with Shoja Azari", The Brooklynn Rail, 02/2013
- ^ Nahid Siamdoust, Soundtrack of the Revolution: The Politics of Music in Iran, Stanford: Stanford University Press, 2017, עמ' 183-188
- ^ Nahid Siamdoust, Soundtrack of the Revolution: The Politics of Music in Iran, Stanford: Stanford University Press, 2017, עמ' 192-194, 205-207
- ^ Nahid Siamdoust, Soundtrack of the Revolution: The Politics of Music in Iran, Stanford: Stanford University Press, 2017, עמ' 196-197
- ^ Nahid Siamdoust, Soundtrack of the Revolution: The Politics of Music in Iran, Stanford: Stanford University Press, 2017, עמ' 199-200
- ^ Siamdoust, Nahid, Soundtrack of the Revolution: The Politics of Music in Iran, Stanford: Stanford University Press, 2017, עמ' 170-183
- ^ Mohsen Namjoo, "The Revolution and Music: A Personal Odyssey", In Diamond, Larry and Milani, Abbas (Editors). Politics and Culture in Contemporary Iran: Challenging the Status Quo, 2015, עמ' 179-217