מכרות המלח בבוכניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מכרות המלח בווייליצ'קה ובבוכניה
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Kopalnia bochnia.jpg
הכניסה למכרות
מדינה פוליןפולין  פולין
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2013, לפי קריטריונים 4
הערות הרחבה להכרזה על מכרות המלח בווייליצ'קה
קואורדינטות 49°58′09″N 20°25′03″E / 49.96916667°N 20.4175°E / 49.96916667; 20.4175 
מעבר במכרות

מכרות המלח בבוכניה (פולנית Kopalnia soli w Bochni) בעיר בוכניה שבדרום פולין, נמנים עם המכרות המלח העתיקים בעולם והם העתיקים בפולין. המכרות נוסדו במאה ה-13, כ-2000 שנים לאחר גילוי מלח באתר, והפכו לחלק מחברת המלח המלכותית. המכרות נסגרו ב-1964 והוכרזו כאתר לאומי היסטורי בפולין בשנת 1981. בשנת 2013 נוספו המכרות לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו, כהרחבה להכרזת מכרות המלח בווייליצ'קה השוכנים כ-20 ק"מ ממערב להם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שקיעתו של סלע המלח באזור התרחשה במיוקן, ולאחר מכן הוא הוסע והתקמט במהלך היווצרות רכס הרי הקרפטים. המלח נמצא בשכבות בעומק של 500 עד 50 מטרים מתחת לפני הקרקע, והשכבות העשירות ביותר נמצאות בעומק של 200–300 מטרים. ממצאים מהתקופה הנאוליטית ומתקופת הברונזה מראים כי בני האדם הראשונים שניצלו את המחצבים, עשו זאת בדרך של איוד מי תמלחת שפרצו אל פני השטח במעיינות ויליצ'קה. המידע אודות כריית מלח באלף הראשון לספירה מועט, אך נראה כי האוכלוסייה המקומית המשיכה בשיטת איוד התמלחת.

נקודת המפנה בניצול המכרות התרחשה בסוף המאה ה-11, ככל הנראה כאשר שפיעת מעיינות התמלחת פחתה, ושיטת האיוד השתנתה, בין היתר על ידי חפירת פירים. במאה ה-13 החלה לראשונה כרייה יזומה באדמה במטרה להגיע אל המחצב ולהפיקו. הקשיים בחפירת פירים שיהיו עמידים בפני מים והרצון לשלוט על הפקת המלח, הביא להתערבות אדונים פיאודלים בתהליך, ולאחר מכן השתלט עליו בולסלאב החמישי, דוכס פולין בין השנים 12431279. בולסלאב החמישי נעזר בנזירים ציסטרסיאניים לפתרון בעיות טכניות במכרות ולניהול המכרה המלכותי שייסד ב-1249. תחת שלטונם של דוכסי פולין, ומלכיה לאחר מכן, התגבר היקף הכרייה במכרות לקראת סופה של המאה ה-14, וזכות הכרייה נתונה לשליט בלבד. המכרות נוהלו על ידי חברת המלח המלכותית "ז'ופי קרקובסקי" (Żupy krakowskie - "מפעלי המלח של קרקוב") שישבה בטירת ויליצ'קה, ולמנהל המכרות הוענקה דרגה גבוהה בהיררכיית הכוח המלכותי. בתחילה נעשתה הכרייה בעבודת כפיים בלבד, אך במאה ה-15 החל שימוש בסוסים לביצוע חלק מהמשימות, והונהגו שיטות מכניות להעלאת הסלעים אל פני השטח, ולחיתוכם בצורת גלילים. תקופת הזהב של מכרות המלח באזור קרקוב נמשכה עד אמצע המאה ה-17, ובתקופה זו הם היוו את המפעל הגדול בפולין ואחד הגדולים באירופה כולה: כ-2,000 כורים כרו מלח בהיקף שנתי של כ-30,000 טון. עם חלוקת פולין הראשונה ב-1772, השתלטה אוסטריה על האזור, אך חשיבותם של המכרות לא נפגעה, וקיסרי אוסטריה ואוסטרו-הונגריה בקרו בהם.

בתחילת המאה ה-20 החלו המכרות לשקוע: מלח ים הפך לזול יותר בשל כך שניתן היה להשיגו בקלות ולשנעו באוניות וברכבות, ועלות כריית המלח במכרות עלתה שכן היה צורך להעמיק אל מעבה האדמה כדי להגיע אל המחצב. לבסוף, ב-1964, נסגרו מכרות בוכניה, והפכו לאתר תיירות. הם הוכרזו כאתר לאומי היסטורי בפולין בשנת 1981, ובשנת 2013 הוכללו ברשימת אתרי המורשת העולמית.

האתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכרות בוכניה מורכבים ממערכת של פירים, חדרים ואולמות, הערוכים בשישה-עשר מפלסים, אך רק שמונת המפלסים העליונים, בעומקים של 70 עד 261 מטרים מתחת לפני קרקע, הוכשרו לביקור מבקרים ונכללים בהכרזה. המפלסים העמוקים יותר נחפרו בין אמצע המאה ה-19 לבין סגירת המכרות ב-1964, וחלקם נסתמו ונאטמו כדי להגביר את יציבות המפלסים המוקדמים יותר שמעליהם. המכרות משתרעים ברצועה באורך של כ-3.6 קילומטרים ממזרח למערב, ומגיעים לרוחב מרבי של 700 מטרים. אל המכרות מובילים שלושה פירים: פיר סוטוריס (Sutoris) מהמאה ה-13 בצידם המזרחי של המכרות, פיר קאמפי (Campi) מהמאה ה-16 במרכזם, ובצד המערבי פיר טריניטאטיס (Trinitatis) מהמאה ה-20. עוד שוכנים באתר 12 פירים לשאיבת מים ולאיוורור. מסלול הליכה תיירותי באורך של כ-2 ק"מ הוכשר במכרות כבר במאה ה-19, והוא עובר דרך מפלסים 3 עד 6.

הארגון המרחבי של כל המפלסים דומה ואופייני לשהיה מקובל במכרות במאות ה-18 וה-19. כל מפלס בנוי מאולם מרכזי לאורך הציר בו אצור המלח, וממנו יוצאים לצדדים חדרים במרווחים של כ-40 מטרים זה מזה. שיטת ארגון זה הביאה לחפירת חדרים רבים, וכדי להעניק להם יציבות, הוענקה להם צורה של קשתות אוגיבוית. חלק מהחדרים והאולמות הפכו לקפלות תת-קרקעיות, ואחרים היו לאורוות, מחסנים, בתי מלאכה, מחסני אבק שריפה או מעברים בין המפלסים. ברחבי המכרות שוכנים ממצאים המעידים על שיטות הכרייה: סימונים על קירות המלח, כלי עבודה, קרונות, פסי קרוניות ועוד. בנוסף, חלק מהמכונות המודרניות שאיווררו את המכרות ופינו מהם מים עדיין תקינות ופועלות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מכרות המלח בבוכניה בוויקישיתוף
קפלת קינגה הקדושה
Magnify-clip.png
קפלת קינגה הקדושה