מקס פטיפייר

מקס פטיפייר
Max Petitpierre

לידה	26 בפברואר 1899 נשאטל, שווייץ
פטירה	25 במרץ 1994 (בגיל 95) נשאטל, שווייץ
שם מלא	Max Edouard Petitpierre
מדינה	שווייץ
השכלה	אוניברסיטת נשאטל
מפלגה	המפלגה החופשית-דמוקרטית (המפלגה רדיקל-דמוקרטית)
דת	נצרות קלוויניסטית
בת זוג	אנטואנט דה רוז'מון
נשיא שווייץ (נשיא המועצה הפדרלית של שווייץ) ה־102 1 בינואר 1950 – 31 בדצמבר 1950 (52 שבועות) → ארנסט נבס אדוארד פון שטייגר ←
ה־107 1 בינואר 1955 – 31 בדצמבר 1955 → קודולף ריבאטל מרקוס פלדמן ←
ה־112 1 בינואר 1960 – 31 בדצמבר 1960 (שנה) → פול שודה פרידריך טראוגוט ואהלן ←
שר החוץ (ראש המחלקה הפוליטית של המועצה הפדרלית) 4 בינואר 1945 – 30 ביוני 1961 (16 שנים) → מרסל פילה-גולא פרידריך טראוגוט ואהלן ←

מקס אדואר פטיפייר (בצרפתית: Max Petitpierre;‏ 26 בפברואר 1899 נשאטל – 25 במרץ 1994 נשאטל) היה פוליטיקאי ועורך דין שווייצרי, נשיא הקונפדרציה השווייצרית בשנים 1950, 1955 ו-1960. בשנת 1949 כיהן כסגן נשיא שווייץ. פטיפייר נבחר במועצה הפדרלית של שווייץ בדצמבר 1944 ונשאר חבר בה עד יוני 1961. בשנים 1944–1961 הוא עמד בראש המחלקה הפוליטית של המועצה הפדרלית. הוא ייצג את המפלגה החופשית דמוקרטית (רדיקל-דמוקרטית).

קורות חייו

ילדות וצעירות

מקס פטיפייר נולד בשנת 1899 בעיר נשאטל בשווייץ הרומנדית (מערב שווייץ) כבנם של העורך דין אדואר פרדינאן פטיפייר ושל מטילד אוגוסטה וויטייה (Vuithier). הוא למד משפטים לתואר ראשון (1921) ולתואר "דוקטור במשפטים" (1924) באוניברסיטת נשאטל וכן באוניברסיטאות בציריך ומינכן. בימי לימודיו היה חבר באיגוד הסטודנטים "צופינגן" אחרי שהוסמך כעורך דין בשנת 1922 ובנוטריון - בשנת 1925, ירש את מקום אביו משרד עורכי הדין הוץ ופויפייר בנשאטל.

הקריירה המשפטית והאקדמית

פטיפייר פנה בהמשך גם לקריירה אקדמית והחל משנת 1926 לימד משפט אזרחי ודיון אזרחי כמרצה והחל משנת 1932 כפרופסור שלא מן המניין באוניברסיטת נשאטל. בשנת 1939 כיהן כדקאן הפקולטה למשפטים.

קריירה פוליטית

בשנת 1937 נבחר פטיפייר מטעם המפלגה הרדיקל-דמוקרטית (או חופשית-דמוקרטית) במועצה הגדולה של הקנטון נשאטל, מפלגה של הבורגנות הליברלית, ומשנת 1940 במועצה הכללית של העיר נשאטל. בשנים 1942–1944 היה חבר במועצת המדינות, כשייצג את השנטון שלו בבית העליון של הפרלמנט השווייצרי. בימי מלחמת העולם השנייה כיהן פטיפייר כחבר בוועדה המוסמכת, רשות "פיקוח" של המועצה הפדרלית בזמן המלחמה. פטיפייר עמד בשנת 1943 גם בראש האספה שהחליטה על מיזוגן של הכנסייה הלאומית והכנסייה העצמאית שבקנטון נשאטל.

בשנים 1943–1945 עמד פטיפייר בראש הקאמרה השווייצרית של ענף השעונים. בשנת 1944 הוא נבחר למועצה הפדרלית (הממשלה) וקיבל את תיק החוץ - ראשות המחלקה הפולטית. הוא כיהן בתפקיד זה למשך 16 שנה ברציפות.

יועץ פדרלי, שר חוץ ונשיא

בתום מלחמת העולם השנייה המעצמות המנצחות בטחו פחות בשווייץ מכיוון ששמרה על יחסים כלכליים עם גרמניה הנאצית. מקס פטיפייר עשה מאמצים להוציא את ארצו מהבידוד הכלכלי שאליה נקלעה. הוא הטביע את חותמו על מדיניות החוץ של שווייץ בתקופה זו ושיקם את מעמדה בזירה הבינלאומית. עיצב מדיניות המושתתת על שלושה עקרונות: נייטרליות במובן של "נייטרליות פעילה" ,סולידריות, זמינות (תיווך) ואוניברסליות.

גישה זו באה לידי ביטוי במגעים רבים עם האומות המאוחדות, בהשתתפות שווייץ בארגונים מתמחים של האו"ם, השתתפות ארצו בוועדה הנויטרלית לשביתת הנשק בקוריאה וכו'.

בשנת 1945 חידשה ארצו היחסים הדיפלומטיים עם ברית המועצות וב-17 בינואר 1950 הכירה בממשלה הקומוניסטית בבייג'ינג וכוננה יחסים דיפלומטיים עם הרפובליקה העממית הסינית . על ידי כך הייתה שווייץ, אחרי בריטניה, דנמרק, נורווגיה ושוודיה, המדינה המערבית החמישית שכוננה יחסים דיפלומטיים עם סין האדומה.

ב-28 בינואר 1949 שווייץ הכירה במדינת ישראל וכוננה יחסים דיפלומטיים איתה. צירויות הוקמו בברן ואחר כך בתל אביב. במאי 1949 דחה פטיפייר את דרישותיהן של מספר מדינות מוסלמיות (מצרים, פקיסטן, אפגניסטן, סוריה ולבנון) למנוע מישראל להשתתף בוועידת הצלב האדום בז'נבה

במאי 1946 חתמה שווייץ על הסכם וושינגטון לפיו שילמה שווייץ 250 מיליון פרנקים שווייצריים כתגובה ללחצי בעלות הברית בנוגע לכסף שנשדד על ידי גרמניה הנאצית שהוחזק בשווייץ. סכום זה היה כחמישית מכלל עסקאות הזהב שנעשו בזמן המלחמה בין שווייץ לגרמניה הנאצית. שווייץ הסכימה לשלם אותו בתור "תרומה" ל"בנייה מחדש של אירופה". ההסכם תרם לנירמול היחסים בין שווייץ לארצות הברית. במהלך המלחמה הקרה על בסיס מדיניותו הנייטרלית פעילה נמנעה שווייץ מהשתתפות בבריתות צבאיות כמו נאט"ו ומהשתלבות באופן מוחלט בגוש של מדינות. בו זמנית נפתחה דרך לשיתוף פעולה הדוק עם שאר מדינות המערב במסגרת הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי לימים OECD שנוצר בעקבות תוכנית מרשל משנת 1948 וששווייץ הצטרפה אליו בשנת 1961. לעומת זאת שווייץ לא הצטרפה באותה תקופה לארגון האומות המאוחדות, ואף לא למועצת אירופה ולשוק המשותף אולם קידמה סיוע טכני והומניטרי לארצות העולם השלישי.

בהשראתו, הפכה ז'נבה ל"בירת שלום" ואירחה ועידות בינלאומיות חשובות. בשנת 1949 עמד פטיפייר בראש הוועידה הדיפלומטית שניסחה את ארבע אמנת ז'נבה הרביעית תוך שכתוב שלוש האמנות הקודמות, לצורך הגנת אוכלוסיות האזרחיות בימי מלחמה. בשנת 1954 התקיימה בה הוועידה לגבי הודו-סין וב-1955 ופסגת ז'נבה שבה מנהיגי ארבע מעצמות: דווייט אייזנהאואר, נשיא ארצות הברית, ניקולאי בולגנין, ראש ממשלת ברית המועצות, אנתוני אידן, ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, ואדגר פור, ראש ממשלת צרפת, דנו בדרכים להשגת שלום בעיצומה של המלחמה הקרה.

בשלב מסוים ביקש פטיפייר לקדם יותר את היחסים עם השוק המשותף אבל אחרי 1955 נתקל בהתנגדות מצד ראש מחלקת המסחר הנס שאפנר שבברית עם הבריטים מנע היווצרות אזור סחר חופשי עם שש המדינות שבשוק המשותף. בהיעדר האפשרות להיכנס לקהיליה האירופית, תמך פטיפייר בשנת 1960 בהקמת איגוד הסחר החופשי האירופי . פטיפייר והממשלה השווייצרית איפשרו פעילותם של אנשי החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה בשטח שווייץ והיו מעורבים ביצירת תנאים לקיומם של דיוני אוויאן בנוגע לאלג'יריה מדיניות החוץ הפרגמטית ולעיתים קרובות זהירה של שווייץ נתמכה על ידי שכבות רחבות באוכלוסייה. אחרי שמשאל העם משנת 1986 פסל את הצטרפות המדינה לאו"ם התחיל פטיפייר לתמוך ברעיון ההצטרפות, שהוגשם בסופו של דבר רק בשנת 2001. עקרונות "העידן פטיפייר" הישנים נשמרו עד לתום המלחמה הקרה. בשנת 2001 הצטרפה שווייץ לארגון האומות המאוחדות.

אחרי 1968 עמד פטיפייר בראש וועדת הרצון הטוב שחיפשה פתרון לסוגיית הז'ורה במחלוקת בין תושבי חבל ז'ורה והקנטון ברן. ובשנים 1961–1976 היה חבר בוועד הבינלאומי של הצלב האדום. בתוקף התפקיד האחרון היה פטיפייר מעורב בפתרון בעיות הומניטריות שהתעוררו בימי הסכסוך הישרלאי-ערבי ובימי מלחמת האזרחים בניגריה.

בשנת 1949 נבחר פטיפייר כסגן נשיא. בשנים 1950, 1955 ו-1960 כיהן כנשיא הקונפדרציה השווייצרית.

אחרי התפטרות הממשלה בשנת 1961, היה פטיפייר חבר במועצות מנהלים רבות,

חייו הפרטיים

פטיפייר נפטר בגיל 95 בנשאטל. הוא נמנה עם ראשי המדינה לשעבר שחיו חיים ארוכים ביותר. פטיפייר היה נשוי פעמיים: בשנת 1925 עם דניז ואוור (Wavre), בת של נוטריון, וב-1928 עם אנטואנט אליזה לבית רוז'מון (2002-1903) אחות הסופר דני דה רוז'מון, גם הוא יליד נשאטל. לזוג נולדו שלושה בנים ובת. בנו של מקס פטיפייר, ז'יל פטיפייר, היה לימים פרופסור למשפט אזרחי באוניברסיטת ז'נבה וחבר במועצה הלאומית ובמועצת המדינות של שווייץ. להבדיל מאביו, הוא לא הצליח להיבחר ליועץ פדרלי (שר). בתו של פטיפייר, אליאן, התחתנה עם הסופר ניקולא בובייה.

הנצחה

2008-1984 - התנהלה בעיר לוזאן קרן מקס פטיפייר שנועדה להעניק כל שנה פרס על שם מקס פטיפייר לאישים שתרמו תרומה חשובה להעלאת קרנה של שווייץ בזירה העולמית זוכי פרס מקס פטיפייר היו:

• 1985 - ז'אן הרש
• 1987 - ז'אן טינגלי
• 1988 - דניאל שמיד
• 1990 - ניקלאוס וירת
• 1997 - אגון אמאן
• 2000 - משרד האדריכלות הרצוג ודה מרון
• 2002 - ז'אן-פרנסואה ברז'ייה (ראו ועדת ברז'ייה)
• 2004 - אדולף אוגי

הקרן בוטלה בשנת 2008.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מקס פטיפייר בוויקישיתוף

• הערך בלקסיקון ההיסטורי של שווייץ
• ביוגרפיה באתר מינצינגר

Daniel Trachsler : "Petitpierre, Max", in: Dizionario storico della Svizzera (DSS), versione del 22.04.2014

• שנה להסכם וושינגטוןDodis - Diplomatische Dokumenten der Schweiz
• הדילמות של מקס פטיפייר בעיתון השווייצרי "לה טאן" - רוויו לספרו של דניאל טראכסלר Denis M. Le Temps, 28.6.2011
• מה חבים הסכמי אוויאן לשווייץ

Samuel Jaberg 17.3.2012 באתר swissinfo

לקריאה נוספת

• • Seize ans de neutralité active, éd. de la Baconnière, Neuchâtel, 1985

(שש עשרה שנים של נייטרליות פעילה" - קובץ כתבי מקס פטיפייר, כולל שיחותיו עם פייר מנדס פראנס ב-1954, עם שארל דה גול ומישל דברה ב-1960

• • P.-A. Bovard, Nos Excellences à Berne, d'Henri Druey à Pierre Graber 1848-1977 (récit et portraits), éd. de Peyrollaz, 1997
• International Commission of Experts (ICE) (2002). Switzerland: National Socialism and the Second World War. Pendo Verlag. p. 597. ISBN 3-85842-603-2.Final Report
• William Z. Slany . US and Allied Efforts to Recover and Restore Gold and Other Assets Stolen Or Hidden by Germany During World War II. DIANE Publishing. 1997 p. 100.
• Daniel Trachsler - Bundesrat Max Petitpierre:Schweizerische Aussenpolitik im Kalten Krieg, 1945-1961, NZZ - Libro Zurich 2011