מרד המס נגד תגלת פלאסר השלישי

מרד המס נגד תגלת פלאסר

תגלת פלאסר השלישי - תמונתו מתוך אסטלה השמורה במוזיאון הבריטי בלונדון, אנגליה
תאריכים	733 לפנה"ס – 731 לפנה"ס (כשנתיים)
מקום	ארץ ישראל, חצי האי ערב
תוצאה	ניצחון אשורי
שינויים בטריטוריות	השמדת ארם-דמשק, שעבוד מחדש של כל המדינות המורדות
הצדדים הלוחמים הקואליציה: ממלכת ארם-דמשק ממלכת ישראל ממלכת אדום ממלכת צור ממלכת עזה מצרים ערבים האימפריה האשורית החדשה מפקדים רצין מלך ארם-דמשק פקח מלך ישראל חירם השני מצור חנון מלך עזה סמסי מלכת הערבים המלך מנחם תיגלת פלאסר השלישי הושע בן אלה כוחות לא ידוע יכולת מקסימלית של 300,000 חיילים, ככל הנראה הרבה פחות. אבדות על פי תגלת פילאסר, 1,100 הרוגים לערבים, השאר לא ידוע לא ידוע, ללא הערכות אמינות

מרד המס נגד תגלת פלאסר השלישי היה מרד של מספר מדינות כנגד האימפריה האשורית החדשה שפרץ בגלל עול המיסים וחוסר העצמאות של המדינות. המרד הוביל את המלך לצאת למסע לדיכויו ולהענשת המדינות המורדות.

האירוע נזכר הן בתנ"ך והן בעדויות הכתבים האשוריים של תגלת פלאסר, דוגמת הכתובת שנמצאה בכלח. בין המדינות המורדות ניתן למנות את ארם דמשק, ממלכת ישראל, ממלכת אדום וממלכת עזה.

רקע

האימפריה האשורית החדשה הייתה בעת ההיא מעצמה חזקה, וכבשה מדינות רבות. אחרי שכבשה את כל המדינות, מלכי המדינות אולצו להעלות לאשור מס כל שנה, אך לעיתים היו מרידות של קואליציות שלמות כנגד המדיניות הזאת ורצון לצאת מן התלות. בשנת 733 לפנה"ס קמה קואליציה חדשה – ארם-דמשק, ממלכת ישראל, צור, מצרים העתיקה, עזה, וערבים.

בנוסף לקואליציה, ממלכת ישראל וארם-דמשק יצאו ללחום כנגד ממלכת יהודה בניסיון להחליף את בית דוד ומלכה אחז בבן טבאל. והן כדי להגן על בעלת בריתו – יהודה, שכן אחז הפך עצמו למלך וסאל, והן כדי לדכא את המרד ולהעניש את המדינות המורדות יצא תגלת פלאסר למסע בארץ-ישראל וערב.

הצבא האשורי

ערך מורחב – צבא אשור

בתקופה זו הצבא האשורי היה מורכב משני יסודות עיקריים: חיל רגלים, שהיה החיל הגדול יותר והחיל הרכוב, שהיה קטן יותר במספרו, אך יוקרתי יותר ובעל חשיבות צבאית רבה. החיל הרכוב התחלק לשני חלקים בלתי שווים: החלק הגדול היה חיל המרכבות וחלק הקטן יותר היה חיל הפרשים. בנוסף ליחידות המלכותיות שהיו עיקר הצבא, כלל הצבא גם בעלי יחידות מקרב בעלות בריתה של אשור. בנוסף, היה לאשור חיל הנדסה מפותח שהיה ביכולתו להפעיל מכונות מצור. מכונת המצור הנפוצה בתקופה זו היה איל ניגוח. הוא היה יעיל לא רק נגד שערי העיר, אלא גם נגד חומותיה. חומות העיר היו עשויות פעמים רבות מלבני בוץ ואיל ניגוח חזק יכול היה לפעור בהן פרצות. יחד עם זאת, פעמים רבות לא הסתערו על העיר הבצורה והטילו עליה מצור כטקטיקה הכרעה עיקרית. לצד איילי ניגוח השתמשו האשורים במגדלי מצור. מספר החיילים קשה לקביעה והמקורות העתיקים לא מוסרים פעמים רבות מספרים כלשהם. במקרים שכן נמסרים מספרים הם גבוהים מאוד ולאו דווקא מהימנים. כך או כך הצבא האשורי היה הגדול והחזק ביותר במזרח התיכון בתקופה זו.

חיל הרגלים הורכב מחיילים מסוגים שונים: נושאי חנית שנלחמו במערך צפוף, קשתים, נושאי מגן ועוד. לחיל רגלים היה תפקיד חשוב במערכה: הוא היווה את בסיס המערך הקרבי, שממנו פעלו המרכבות. חיל הרגלים היה יעיל גם בקרקע שלא התאימה ללוחמת מרכבות כמו שטח הררי או מיוער. חיל הרגלים היה זה שהשתתף במצור.

המרכבות היו מכמה סוגים: מרכבות קלות ומהירות שצוותן כלל שני לוחמים: רכב וקשת ומרטתן הייתה המטרת חצים על מערך האויב ומרכבות כבדות שצוותן כלל עד 4 לוחמים שהיו חמושים גם ברומחים ומטרתם הייתה מיטוט המערך היריב. חיל המרכבות שהיה החיל החשוב ובעל העצמה הרבה ביותר בתקופת הברונזה עד פלישת גויי הים (סביב 1200 לפנה"ס), החל לאבד מבכורתו בתקופת הברזל. הצבא האשורי שהיה מהמתקמדים במזרח התיכון הפעיל לצד חיל המרכבות גם חיל פרשים. הפרשים האשורים שימרו במידה רבה את מבנה הלוחמה על גבי המרכבה: הפרשים פעלו בזוגות בדומה לחיילי המרכבות.

המלך היה לא רק ראש המדינה, אלא גם מפקד הצבא העליון. פעמים רבות המלך יצא בעצמו למערכה בראש צבאו. אם המלך לא היה נוכח, הפיקוד נמסר לבנו או למצביא "תרתן" (Turtan - פירוש המילה ראש הצבא) או לרבשקה (דרגה של שר בכיר). הצבא המלכותי חולק ל"כנפות". כך כנף כללה כ-15,000 לוחמים. כל כנפה חולקה בתורה ל"קיסרי", כל אחת בת 50 עד 200 לוחמים.

תחילת המלחמה

תחילה, יצא תיגלת פלאסר ללחום כנגד חנו (חַנון) העזתי, וככל הנראה עבר דרך ממלכת יהודה, אשר שעבדה עצמה אל אשור, אל עזה. אך לאחר הפסדים צבאיים עזתיים, או שמא מתוך פחד מהצבא האשורי, נמלט חנו אל מצרים. לאחר כן צר תיגלת פלאסר על עזה וכבש אותה, שדד אותה אחרי כן:

"חנו העזתי נמלט מכוחותיי אל מצרים. את העיר עזה כבשתי, את רכושו ואת מוצריו ואת אלוהיו לקחתי. האסטלה שלי ואת צלמי המלכותי הצבתי במרכז ארמונו. והשמתי אותם להיות אלוהים בארצו..."

— כתובת כלח

לאחר מכן פנה ללחום במצרים, אם כי המערכה איננה מתוארת לנו בשום מקור, אלא רק את תוצאות המערכה- הצבת נציב על מצרים.

אחרי כן, פנה להילחם נגד "מנחם" – מלך של ממלכה אשר לא נקוב שמה, ככל הנראה, על פי שמו, הוא אחד מן המלכים של המדינות באזור – עמון, אדום, מואב, או איזושהי מדינה פיניקית, על פי התיאור המקראי, ניתן להסיק שמדובר באדום עקב ציון היותה בברית עם ארם-דמשק ושומרון. במהלך המערכה, נמלט מנחם מן הקרב, על פי תגלת פלאסר: "מרוב אימה". לבסוף נכנע והעלה לתגלת פלאסר מס כדי להפסיק את המלחמה.

ואז פונה תגלת פלסר להילחם בארם-דמשק וצר על דמשק. לבסוף, בשנת 732 לפנה"ס פרץ את חומות העיר והרג את רצין, ואחרי כן הגלה רבים מתושבי ארם-דמשק. ארם-דמשק הוחרבה וכאן למעשה היה תום קיומה.

המערכה על שומרון

שרידים מיסודות ארמון המלך בשומרון

כעת תיגלת פלאסר יצא למלחמה כנגד ממלכת שומרון עקב מרידתו של פקח המלך, במהלך הלחימה כבש והגלה רבים מאנשי עיון, אָבֵל בית מעכה, ינוח, קדש, חצור, הגלעד, הגליל. ונחלת שבט נפתלי, על פי המתואר בתנ"ך. הדבר המחזק את הדבר היא כתובת כלח:

"גַלַזַה (הגליל?), ואת אבל, אשר בגבול בית-עמרי (ממלכת שומרון)...ארץ נפתלי, כולה, הבאתי תחת אשור. את פקידי מיניתי עליהם למושל.

— כתובת כלח

לא מתוארים לנו הפרטים של הקרבות במלחמה הזו אלא אך ורק היכן נערכו. במהלך הלחימה של אשור כנגד ממלכת שומרון, הגלה תיגלת פלאסר ישראלים רבים, במיוחד משבט נפתלי, אך לא נתונים בידינו מספרים באשר לכמות האנשים שהגלה. כמו כן במהלך המלחמה קשר תיגלת פלאסר קשר עם הושע בן אלה, אשר רצה למלוך בעצמו ותיגלת פלאסר טעה לחשוב שהושע יהיה פרו-אשורי, בניגוד לפקח אשר התנגד נחרצות לאשור. וכתוב בספר מלכים ב' שהושע "הכה" את פקח, משמע הרג אותו. לא ידוע אם זו הייתה התנקשות או שמרד מרד שלם וצבא פקח הובס. לאחר כך, גם על פי המסופר במקרא, וגם בכתובת כלך, מתוארת ההמלכה של הושע על פקח:

"([את] פקח מלכם הם (הישראלים) הדיחו והמלכתי עליהם את הושע למלך."

— כתובת כלח

לאחר שהומלך, שילם הושע 10 כיכרות זהב ומספר לא ידוע של ככרות כסף לתגלת פלאסר, ובכך נגמרה המערכה.

המערכה הערבית

אחרי כן יצא למלחמה כנגד סמסי מלכת הערבים, וצבאותיהם נפגשו במדבר. כיוון שלא מתוארים כלל מרכבות אנו מניחים שהקרב היה קרב רגלים, שכן מוזכרת הריגת לוחמיה של סמסי על ידי אשור:

"באשר לסמסי מלכת ערב, על שדה קרב מדברי את לוחמיה שחטתי. 1,100 אנשים, 30,000 גמלים, 20,000 מן הצאן, 5,000 חבילות מכל מיני, 11 צנצנות של רכוש אלוהיה."

— כתובת כלח

כמו כן, שדד תגלת פלאסר את אוצרותיה האישיים של סמסי, שכן היא נמלטה מהמערכה.

הקרב בבאזו

סמסי נמלטה אל עיר שנקראת "בַּזוּ" אחרי הפסדה בקרב במדבר, מקום מחוסר מים ואספקה אך ככל הנראה מקום שניתן היה להגן עליה ועל אנשיה בו. כוחות אשור צרו על העיר, אך לא פרצו אותה. אך לבסוף חייליה רעבו והחליטה סמסי להיכנע, והעלתה מנחה אל תגלת פלאסר.

אחרי קץ המערכה הערבית, הציב תגלת פלאסר נציב על ערב:

"תחת נשקי העוצמתיים היא הדרדרה לאימה וגמלים זכרים ונקבות...אליי הביאה. סוכן (נציב) הצבתי עליה."

— כתובת כלח

השלכות

תגלת פלאסר השלישי צר על עיר

ממלכת ישראל חזרה לשיעבודה, ותגלת פלאסר המליך את בעל בריתו הושע בן אלה על פני פקח מלך ישראל, כשפקח עצמו הומת. כמו כן, כבש תיגלת פלאסר מקומות רבים, אשר בעיקרם- את הגליל, ונחלת שבט נפתלי. הדבר אף מתואר במקרא:

"בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת עִיּוֹן וְאֶת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וְאֶת יָנוֹחַ וְאֶת קֶדֶשׁ וְאֶת חָצוֹר וְאֶת הַגִּלְעָד וְאֶת הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה:"

— ספר מלכים ב', פרק ט', פסוק כ"ט

ממלכת ארם-דמשק חדלה מלהתקיים ורבים הארמים שהוגלו אשורה, עזה הובסה ונשדדה, ועל מצרים הושם נציב.

חירם השני מצור, שהשתתף במרידה, נענש על ידי מלך אשור שתפס ובזז את העיר המבוצרת מחלב וערים גדולות אחרות בתחום צור. ככל הנראה, חירם התחרט, השתחווה לתגלת פלאסר והגיש לו מנחות.

הממלכה של מנחם, שככל הנראה והיא אדום, הובסה ושועבדה מחדש. והממלכה הערבית תחת המלכה סמסי נכבשה על ידי אשור, והושם נציב עליה.

כמו כן, עקב כך שהיה בסכנה, אחז שִעבד את עצמו לאשור כדי לזכות בהגנתה.

המלחמה עצמה היא, לפחות על פי המתואר בשני המקורות העיקריים שבידינו, ניצחון אשורי אדיר על הקואליציה, בניגוד לתוצאה המשתנה של המלחמה העתידה לבוא – מסע סנחריב בארץ ישראל.

לקריאה נוספת

מקורות עתיקים

עיקר המקורות הם שני מקורות- המקרא והכתבים האשוריים.

• מלכים ב, פרקים ט"ו-ט"ז
• ספר דברי הימים ב', פרק כ"ח
• כתובת כלח של תגלת-פלאסר ג'

מקורות מודרניים

• מארק היילי, האשורים העתיקים, 1991 עמ' 8, 23