משאל העם האיטלקי של 1946

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
התפלגות תוצאות משאל העם לפי מחוזות – בכחול תומכי הרפובליקה, באדום תומכי המונרכיה, במקווקו אזורים ללא הצבעה
פתק ההצבעה למשאל
ג'וזפה מציני
דגל המחתרת האיטלקית במלחמת העולם השנייה
כרזות במהלך הבחירות לאספה המכוננת
אלצ'ידה דה גספארי
המלך אומברטו יוצא לגלות בפורטוגל
שלט שמציג את תוצאות המשאל בפייזולה (אנ')
סמל איטליה, שאומץ בשנת 1948

משאל העם האיטלקי של 1946איטלקית: Referendum istituzionale או Referendum sulla forma istituzionale dello Stato)[1] נערך באיטליה ב-2 ביוני 1946, והיה לאחד מהאירועים המכוננים בהיסטוריה של איטליה.[2][3][4]

המשאל נסוב סביב שיטת המשטר הרצויה באיטליה לאחר מלחמת העולם השנייה: רפובליקה או מונרכיה.

עד לשנת 1946 איטליה הייתה מוגדרת כממלכה, אשר נשלטה מאז איחוד איטליה על ידי בית סבויה ובשני העשורים לפני סיום המלחמה על ידי בניטו מוסוליני והפשיסטים.

זו הייתה הפעם הראשונה שבאיטליה התקיימה זכות הצבעה לנשים. בסך הכל הצביעו בסביבות 13 מיליון נשים ו-12 מיליון גברים, כאשר אחוז ההצבעה היה גבוה מאוד ועמד על 89.08%.

בסך הכל הצביעו 28,005,449 איש. תוצאות המשאל פורסמו ב-10 ביוני של אותו החודש: 12,717,923 אזרחים הצביעו לטובת הקמת רפובליקה ו-10,719,284 אזרחים הצביעו לטובת השארת המונרכיה.

ב-2 וב-3 ביוני, בנוסף למשאל העם, התקיימו בחירות לפרלמנט האיטלקי שאשררו את תוצאות המשאל (אנ'). אלו היו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות באיטליה מאז מערכת הבחירות של 1924 (אנ').

בתחילה, ב-28 ביוני 1946 הנבחרים בחרו את אנריקו דה ניקולה לראש מדינה זמני ברוב של 396 מתוך 501 קולות. עם כינונה של חוקת איטליה (אנ') ב-1 ביוני 1948 הפך דה ניקולה לנשיא הרפובליקה.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיחוד איטליה עד מלחמת העולם הראשונה:

ביולי 1831 הקים ג'וזפה מציני את ארגון איטליה הצעירה, שקרא לאיחוד איטליה תחת משטר רפובליקה דמוקרטית. ברוח המהפכה הצרפתית הוא ביקש להפריד את הדת מן המדינה, וכן להפיל את שלטון מלוכת בית סבויה (ממלכת סרדיניה) ואת שאר הנסיכויות ששלטו בחלקים של איטליה באותה עת. זו הייתה אחת מהתנועות החלוציות שהובילו לאיחוד איטליה.

לאחר זמן מה, נראה היה שהפרויקט של מציני מתנגש עם מאבקם של קמילו דה קאבור וג'וזפה גריבלדי, כאשר האחרונים תומכים בכינון מונרכיה על כל שטח איטליה. עם כיבוש ממלכת שתי הסיציליות במסע האלף העניק גריבלדי את השטחים לויטוריו אמנואלה השני מלך ממלכת סרדיניה, דבר שיצר מתח בין תומכי הרפובליקניזם לתומכי המונרכיזם.

ב-17 במרץ 1861 הפרלמנט הכריז שויטוריו עמנואלה השני הוא "מלך איטליה, הודות לאלוהים ולרצון העם האיטלקי". אך הוא לא הוכרז למלך איטליה המאוחדת ה"ראשון", אלא ה"שני"מאחר שהוא ממשיך את שושלת בית סבויה.

החוקה הראשונה של איטליה התבוססה בעיקרה על חוקת ממלכת סרדיניה משנת 1848 (אנ') של קרלו אלברטו, מלך סרדיניה. על כן הוחלט שלפרלמנט יהיו שני בתים (בית עליון ובית תחתון), וזכות הצבעה תהיה לגברים בלבד.[5]

מפלגת הפעולה (אנ') של מציני השתתפה בבחירות הראשונות. עם זאת, החוקה חייבה נאמנות לבית סבויה מה שגרם להמשך ההתנגשויות הפוליטיות בין תומכי המלוכה ותומכי הרפובליקניזם.

בבחירות 1882 (אנ') ובבחירות שלאחר מכן עד למלחמת העולם הראשונה, זכה איחוד מפלגות השמאל האיטלקי (אנ') שתמך הדמוקרטיה וברפוליקניזם ברוב מוחלט בפרלמנט.[6]

עד למלחמת העולם הראשונה נעשו מספר ניסיונות לשינוי החוקה, שלרוב עלו בתוהו או ששינו דברים סמליים בלבד בשל רוב תומך מונרכיה בסנאט של איטליה.

בין מלחמות העולם ועליית הפשיזם:

אחרי מלחמת העולם הראשונה, בבחירות 1919 הגיעו המפלגות הסוציאליסטיות, המלוכניות והליברליות למקומות הראשונים.

האכזבה מתוצאות המלחמה, תמיכת בעלי ההון הכמורה והאצולה, והחשש ממהפכה הובילו לעליית מוסוליני והפשיסטים.

הלגיטימציה של השלטון מהמלך ויטוריו אמנואלה וכן מהלכים שפגעו ברעיון הפרדת הרשויות דרך צווי חירום הובילו ליצירת מדינת משטרה טוטליטרית.

קיומן של מפלגות אחרות נאסרה, כך שאנשי האופוזיציה והמתנגדים לשלטון ברחו לצרפת והקימו שם את הקואליציה האנטי-פשיסטית האיטלקית (אנ')

במקביל, באיטליה נוצרו בחשאי קבוצות אנטי-פשיסטיות אחרות הקשורות לצדק וחופש, במיוחד במילאנו, עם פרוצ'ו פארי וריקרדו באואר ובפירנצה, עם ארנסטו רוסי.

במלחמת העולם השנייה ואחריה:

ב־25 ביולי 1943, ביטל ויטוריו עמנואלה השלישי (בהסכמה עם חלק מההיררכיות הפשיסטיות) את המנדט של מוסוליני והפקיד את הממשלה בידי המרשל פייטרו בדוליו.[7] הממשלה החדשה החלה במגעים עם בעלות הברית כדי להגיע לשביתת נשק.

עם ההכרזה על שביתת הנשק בקסיביליה, ב־8 בספטמבר 1943, נקלעה איטליה לתוהו ובוהו: ויטוריו עמנואלה השלישי, בית המשפט וממשלת בדוליו נמלטו מרומא (שם נכחו כוחות גרמנים) לברינדיסי (שהייתה חופשייה משליטת הנאצים).

הצבא בכללותו, נטול פקודות, התפרק במהירות על ידי הכוחות הגרמנים, והמדינה מצאה עצמה מחולקת לשניים:

הממלכה הדרומית, ששוחררה על ידי בעלות הברית ונותקה דה פקטו מהחלטות המלך ובית סבויה, ומדינת בובה גרמנית בשם הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית (RSI), באזורים שעדיין היו בשליטת הנאצים (בעיקר צפון איטליה ומרכזה).

באותה השנה נוסד ארגון הגג של המחתרת האיטלקית (אנ') בשם "ועידת השחרור הלאומית" (אנ') שהורכב מגופים מכל שכבת הקשת הפוליטית.

ב-28 ו-29 בינואר 1944 המחתרת האיטלקית התכנסה ב"קונגרס בארי" והצהירה על דרישותיה, ביניהן פרישת המלך מתפקידו והקמת ממשלת אחדות לאומית של כל שש המפלגות.

באותה תקופה גם חל "מהפך סלרנו" (איט') בו התכנסה הממשלה הזמנית בעיר סלרנו מדרום לרומא, ונתנה מתן לגיטימציה לממשלה כגוף הנבחר של העם האיטלקי.

ב־31 בינואר 1945, עם חלוקת איטליה, הוציאה מועצת השרים בראשות איבנו בונומי צו להכרה בזכות ההצבעה לנשים – זכות הבחירה האוניברסלית הוכרה לפיכך לאחר ניסיונות כושלים שבוצעו בשנים 1881 וב-1907 על ידי נשים ממפלגות שונות.

בשנה שלאחר מכן נבחרה האספה המכוננת, והיא פעלה עד למשאל העם ב-2 ביוני 1946 על חוקת הרפובליקה האיטלקית, שנכנס לתוקף ב-1 בינואר 1948.

משאל העם של 1946[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני המשאל:

בסוף המלחמה, עם כיבוש איטליה על ידי בעלות הברית, היה ברור כי ממשלת בונומי תקיים משאל עם אודות שיטת הממשל באיטליה ובחירה של אספה מכוננת קבועה.

ב־16 במרץ 1946 קבע הנסיך אומברטו, כפי שנקבע בהסכם משנת 1944 כי הצורה המוסדית של המדינה תוחלט על ידי משאל עם שתתקיים במקביל לבחירות לאספה המכוננת.

הצו על קריאת משאל העם קבע באחד מחלקיו: "... אם רוב הבוחרים המצביעים מבטאים ...", משפט שמעיד שיש גם אפשרות שאף אחת משתי הצורות הצעות מוסדיות (מלוכה או רפובליקה) לא יזכו לרוב המצביעים.

העמימות של ביטוי זה גרמה לוויכוחים סוערים ולסכסוכים לאחר משאל העם, אם כי הם היו לא רלוונטיים להכרזת תוצאת משאל העם, מכיוון שההצבעות בעד הרפובליקה היו גבוהות מבחינה מספרית מהסך הכל הכולל של ההצבעות הריקות, הפסולות ובעד המונרכיה.[8]

המלך ויטוריו אמנואלה השלישי יצא לגלות באלכסנדריה, מצרים בעקבות מחאת נציגי המפלגות. בנו, אומברטו השני נבחר על ידו כמועמד למלוכה (וכמלך לחודש בודד).

המשאל ותוצאותיו:

ב-2 וב-3 ביוני 1946 הבציעו האיטלקים על שיטת המשטר: רפובליקה או מונרכיה. בסך הכל הצביעו 28,005,449 איש.

תוצאות המשאל פורסמו ב-10 ביוני של אותו החודש: 12,717,923 אזרחים הצביעו לטובת הקמת רפובליקה ו10,719,284 אזרחים הצביעו לטובת השארת המונרכיה.

נראה שאיטליה הייתה מחולקת לשתיים מבחינת דפוס ההצבעה: בצפון איטליה היה רוב לתומכי הרפובליקה (66.2%) ואילו במרכז ובדרום איטליה היה רוב לתומכי המונרכיה (63.8%).

מקומות שהיו במוקד של סכסוך טריטוריאלי, ובראשן העיר טריאסטה ומספר ערים נוספות במחוזות פריולי-ונציה ג'וליה, ונטו וטרנטינו-אלטו אדיג'ה לא הצביעו במשאל.

לאחר ההצבעה הועברו כל הקולות לרומא, שם הם נספרו תחת מפקחים מטעם הצבאות האמריקאיים והבריטיים. בהצבעה המקבילה למועצה המכוננת, המפלגות אשר תמכו ברפובליקה זכו ליותר מ-80% מכלל המצביעים.

השלכות פוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום חמישי, 6 ביוני 1946 יצאה עיתון הCorriere della Sera בכותרת: "הרפובליקה האיטלקית נולדה" (È nata la Repubblica italiana). כמו כן פורסמו התוצאות: "הרפובליקה" 12.718.019, "המלוכה" 10.709.423

בעתיון אחר שיוצא בעיר טורינו, הלה סטמפה, פרסמו כותרת דומה: איטליה הרפובליקנית נולדת, בכותרת המשנה נכתב כי משפחת המלוכה יוצאת לפורטוגל.

ב-11 ביוני, שהוכרז כחג ציבורי כיומה הראשון של הרפובליקה, נערכו הפגנות לטובת הרפובליקה בערים רבות. מאז יום זה נחוג משאל העם בחג הרפובליקה (שהוא יום העצמאות האיטלקי, ונחוג לכבוד יום משאל העם שהיה ב-2 ביוני).

מיד לאחר המשאל התרחשו הפגנות סוערות בנאפולי, שהייתה עיר שברובה תמכה במונרכיה. מפגינים רבים יצאו עם דגל איטליה שהוצא ממרכזו סמל בית סבויה. ההפגנות התפתחו לאירועים אלימים בהם נהרגו ונפצעו מפגינים (איט').

ב-13 ביוני קבעה מועצת השרים (שהתכנסה בלילה הקודם) כי בעקבות הכרזת התוצאות שניתנה ב־10 ביוני על ידי בית המשפט לקסציה (בית המשפט העליון לערעורים) תפקידו של ראש המדינה הזמני יהפוך לתפקיד ראש הממשלה.

ב-18 ביוני, אישר בית המשפט העליון לערעורים ברוב של שנים עשר שופטים נגד שבעה שופטים את תוצאותיו הסופיות של משאל העם.

המלוכה עוזבת את איטליה:

לאחר שמועצת השרים העבירה בלילה שבין 12 ל-13 ביוני את תפקידיו של ראש המדינה לאלצ'ידה דה גספרי מבלי להמתין לפסק הדין הסופי של בית המשפט לקסציה, הוציא אומברטו השני הכרזה בה הכחיש את אי-החוקיות לכאורה בהזמנת הממשלה, ובאותו יום הוא טס לגלות מקיאמפינו (פרבר של רומא) לפורטוגל, בהחלטה חד צדדית.

בהכרזה שהוצאה לפני שעזב, הוא הפקיד את המולדת בידי האיטלקים (ולא בידי נציגיהם הנבחרים באופן דמוקרטי) ופיזר את פקידי הצבא והמדינה משבועת הנאמנות הקודמת שלהם למלך.

אי-הסדירות עליה דיווח אומברטו השני מסאבויה הייתה מורכבת מכך שלא לקחו בחשבון את מספר ההצבעות הריקות בחישוב רוב המצביעים.

פרשנות אחרונה זו הייתה מאפשרת לשמור על הצורה המוסדית המלוכה גם במקרה של תבוסה, אילולא הרפובליקה לא הגיעה לרוב הקולות כולל הקולות הריקים או הפסולים.

גם לאחר האישור הסופי של התוצאות, שבוצע על ידי בית המשפט העליון לערעורים ב־18 ביוני 1946, המלך לשעבר לא הכיר בתוקף משאל העם וסירב לקבל את התוצאה.

הקמת הרפובליקה האיטלקית:

החוקה הרפובליקנית החדשה (או חוקת איטליה) שאושרה על ידי האספה המכוננת ונכנסה לתוקף ב-1 בינואר 1948, קבעה בסעיף 1 כי: "איטליה היא רפובליקה דמוקרטית, שנוסדה על בסיס עבודה", וכי "הצורה הרפובליקנית אינה יכולה להיות כפופה לתיקון חוקתי כלשהו".

בנוסח הסופי נכתב ש"עם כניסת החוקה לתוקף, ראש המדינה הזמני מפעיל את סמכויותיו של נשיא הרפובליקה ומקבל את התואר". יתר על כן, הסעיף ה-13 בחוקה קבע איסור כניסה לאיטליה למלכים לשעבר, לבנות זוגן ולצאצאיהם. הסעיף בוטל בשנת 2002 ולאחריו בא לביקור קצר ויטוריו אמנואלה, נסיך נאפולי, בנו של הנסיך אומברטו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Il referendum istituzionale e la scelta repubblicana, Istituto Luigi Sturzo - Internet Archive, ‏2018
  2. ^ Denis Mack Smith, Italy and Its Monarchy, New Haven: Yale University Press
  3. ^ Kogan, Norman, A Political History of Postwar Italy, London: Pall Mall Press
  4. ^ Dieter Nohlen & Philip Stöver, Elections in Europe: A data handbook, Nomos, 2010
  5. ^ Giorgio Rebuffa, Lo Statuto Albertino, Il Mulino, 2003
  6. ^ Francesco Bartolotta, p. 165 ,Parlamenti e Governi d'Italia dal 1848 al 1970, Vol. I, Vito Bianco Editore, Roma, 1971
  7. ^ Indro Montanelli, Mario Cervi, L'Italia della disfatta, Milano: Rizzoli, 1983
  8. ^ Andrea Ungari, In nome del re. I monarchici italiani dal 1943 al 1948, Firenze: La Lettere, 2004, p. 215