משתמש:ILANAMATATOV/חיים דעואל לוסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שם

חיים דעואל לוסקי (Aïm Deüelle Lüski) נולד בתל אביב-יפו בשנת 1951. ד''ר חיים דעואל לוסקי הוא אינטלקטואל מקומי רב תחומי, העוסק בפילוסופיה עברית, באמנות מושגית, מרצה לפילוסופיה, אוצר תערוכות ופעיל פוליטי. טקסטים פרי עטו ראו אור בספרים, בכתבי עת ובקטלוגים. דעואל לוסקי הציג תערוכות בארץ ובעולם ומלמד באוניברסיטת תל אביב, באקדמיה לאמנות ״בצלאל״ בירושלים, ב״מדרשה לאמנות בבית ברל״, ובבית הספר לאמנות ״מנשר״. [1]

ביוגרפיה

יליד תל אביב (1951). בנם של הסופרת אירנה לוסקי (ברגע של אמת, הקיבוץ המאוחד, 1982) ושמעון (שהיה פרטיזן ונכה קשה ממלחמת 48), נשוי לרמה דעואל לוסקי. רמה, סופרת, ילידת חיפה, בוגרת החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב. רמה דעואל לוסקי ריכזה בשנות התשעים את האגודה למען נפגעות תקיפה מינית, בתל אביב, וכיום היא פעילה חברתית בארגוני נשים ובארגונים פוליטיים. רמה גם הייתה שותפה לחיים דעואל לוסקי, בכתיבת סידרת מאמרים וראיונות על תרבות ואמנות, במוסף השבועי של עיתון ״הארץ״, במהלך שנות ה-80. לזוג שני ילדים, בת - אנו דעואל לוסקי-שוורצברג, עורכת דין לזכויות האזרח, ובן, הלל, מפיק קולנוע. רמה וחיים דעואל לוסקי גרים בשדרות חן בתל אביב.[2]

השכלה

בשנות ה-70 המוקדמות, לאחר לימודיו התיכוניים ושירות מקוצר בצבא (שוחרר שחרור מוקדם על רקע ״אי התאמה״), למד שנה אחת ב"בצלאל" ועבר לפריז, אחרי שלמד גם שנתיים לתואר ראשון פילוסופיה ומתמטיקה באוניברסיטת תל אביב [ללא השלמת התואר]. בפריז, המשיך דעואל לוסקי את לימודי האמנות והפילוסופיה בשנים 1982-1973, ולמד בין היתר אצל קלוד לוי שטראוס ומישל פוקו בקולג׳ דה-פרנס, ואצל ז'יל דלז וז׳אן פרנסואה ליוטאר, באוניברסיטת פריז- סורבון 8 בסן דניז. דעואל לוסקי הוא בוגר תואר ראשון באמנות, מ״בית הספר הגבוה לאמנויות יפות״ (E.N.S.B.A), פריז [1977]. עם חזרתו לארץ בשנות ה-80, השלים את לימודי התואר השני, הן ב״מכון כהן להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות״, והן בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. עבודת התיזה שלו (1989), עסקה ב- ״ברור חלום הקיום -  הפילוסופיה של מישל פוקו הצעיר״. דעואל לוסקי  סיים את הדוקטורט בפילוסופיה בשנת 2004. נושא העבודה: ״ביקורת הפילוסופיה בהגותו של ז'יל דלז״. בשנת 2005 החל בכתיבת דוקטורט שני בלימודי המקרא, ב״בית הספר למדעי היהדות״ באוניברסיטת תל אביב. נושא העבודה: ״ראשית הפילוסופיה העברית: הפילוסופיה האונטו-חברתית של הנביא עמוס״.

כתיבה

לאחר פרסומים מוקדמים בכתבי העת לאמנות - ״מושג״, ״ציור ופיסול״, ו״קו״, החל  לכתוב ביקורת אמנות בצורה קבועה בעיתונים - "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"דבר". החל משנות ה-90 של המאה שעברה, פירסם דעואל לוסקי בקביעות טקסים תיאורטיים בכתב העת ״סטודיו״, ב״תיאוריה וביקורת״, בכתב העת של בצלאל, ״הפרוטוקולים של היסטוריה ותיאוריה״, בכתב העת של המדרשה לאמנות בבית ברל, ״המדרשה״, ב״מותר״, כתב העת של החוג לאמנות באוניברסיטת תל אביב, ובכתבי עת נוספים. בשנת 1989 יזם וערך ספר בשם  - עיר ואוטופיה: אסופת חומרים לכבוד 80 שנה לעיר תל-אביב-יפו (הוצאת ישראל, בשיתוף עם עיריית תל אביב-יפו). מבין ספריו: הקדמה לפילוסופיה של פני השטח [רסלינג, 2007], הפילוסופיה ה[פוסט]מודרנית בראי עצמה [2011, הוצאת מודן ומשרד הביטחון], וריאליטי טראומה וההיגיון הפנימי של הצילום [עורך. מכון שפילמן ואבי גנור, 2012]. [3]

         בשנות ה-90 הוציא ביחד עם פרופסור אריאלה עיישה אזולאי את כתב-העת "רידינג" (בהוצאת גלריה בוגרשוב לאמנות). בין השנים 1993–2005 יזם, ערך והוציא (ביחד עם פרופסור אילן גור-זאב, ז״ל, אדם טננבאום ז״ל, ופרופסור ענת בילצקי, גיליון מס. 6), את כתב העת לפילוסופיה "מטאפורה" (בתמיכת ״מכון כהן לפילוסופיה ולהיסטוריה של המדעים והרעיונות״, ובהוצאת ״דיונון״, בית ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב). בשנת 1999 יזם, ערך והפיק במשותף עם פרופסור אריאלה עיישה אזולאי, את הוצאת הספר מגש הכסף - ספר זיכרון לחילמי שושא, ילד פלסטיני מהכפר חוסאן שנהרג בידי נחום קורמן (1996), רכז הביטחון של התנחלות הדר בית"ר (קורמן נשפט על המעשה במספר ערכאות, ולבסוף אחרי עיסקת טיעון נקבע כי ירצה שישה חודשי עבודות שירות, ויוטלו עליו 15 חודשי מאסר על תנאי). [4]

תיאוריה


עבודתו הפילוסופית של דעואל לוסקי עוסקת בניסוח ה״פילוסופיה של פני השטח״, מתוך מחקר רב שנים בפילוסופיה שנכתבה בפריז על ידי מספר הוגים אותם הוא מגדיר באמצעות המושג של ה״פילוסופיה של פריז״, אותו ניסח לראשונה. הטענה המרכזית שלו נשענת על תנאי האפשרות שנוצרו בהגותם של מישל פוקו, ז׳אק דרידה, ז׳אק לקאן, פראנץ פאנון, ז׳יל דלז, פליקס גוואטרי, ז׳אן פרנסואה ליוטאר ועימנואל לוינס, בעקבות לימודיהם המוקדמים (של רובם) והיכרותם דרך המנחה המשותף – ז׳אן היפוליט, שהשפיע ועיצב את חשיבתם ואת תחומי התמחותם הנבדלים. דהיינו, דעואל לוסקי טוען כי רק אם חושבים באמצעות מכלול עבודתם של ההוגים הפריזאיים, ויוצרים סינתיזה הנובעת מהיכרות מעמיקה של מחשבתם, ביחד ולחוד, ניתן לבנות פרספקטיבות עשירות לעבר המציאות העכשווית. לבנות שיטת מחשבה, ארגז כלים באמצעותו אפשר יהיה לחשוב מחדש את האמת שהשתחררה מהאילוצים שהוטלו עליה על ידי הוגי הנאורות האירופית. לעומת המחשבה המודרנית המבקשת לנסח סופית ואוניברסאלית את המבנים הרציונליים העומדים מאחורי הסובייקט החושב, ומשמשים אותו לפענח את ההוויה, הרי שבפילוסופיה של פריז, ובשיטה הפילוסופית הממשיכה אותה, מבקשים לבטל את ההכרח של המחשבה הרציונלית כבסיס בלעדי להבנת המציאות, לטעון נגד האוניברסאליות של ההגות האירופית, או נגד השתלטות צורת מחשבה והבנה אחת, אחידה ואבסולוטית של העולם, שאינה ניתנת לערעור ביקורתי. לשיטתם, וזאת בעקבות מחשבתו של היפוליט שממשיכה את הדיאלקטיקה ההגליאנית רק בכיוון חדש, המחשבה אינה או רציונלית או אי רציונלית, אינה בהכרח היסטורית או דיאלקטית, היא אינה רק מגיבה לעולם אלא יוצרת את העולם בתוכו היא מתקיימת, ובעיקר, היא אינה נעה על ציר אחד אחדותי ורציף, אלא שהיא משוסעת, נובעת במקביל הן מהעולם והן מהסובייקטים החושבים בלא מעט אופנים, שפות ומימדים. ההבחנה המסורתית בין שכל לחושים, אינה כה פשוטה כפי שהמחשבה המודרנית נהגה להניח, וכל שכן היכולת של הסובייקט לדעת היכן מסתיימת חווית ה״אני״, ומתחילה חוויה קולקטיבית שלו כסוכן חברתי שם קיומו אינו יכול להוות  תנאי לסובייקטיביות המכירה שלו. המציאות מבחינתם אינה מאורגנת או ניתנת להבנה חד ממדית, אלא מהווה רשת גדולה של חורים גדלים והולכים שאינם מתכנסים מעולם לכלל תוכן או מהות משותפים. מישורי המציאות – העולם הריזומאטי בלשונם של דלז וגוואטרי, מהווה רצף של עוצמות מרובות בלתי ניתנות לשליטה, הדורשות מהאדם את הוויתור על הצורך לנהל, לנכס, לשלוט, להבין, לדעת את עולמו לאשורו.

        באמצעות ארגז הכלים של הפילוסופיה של פריז, אפשר להיפתח לעולמות אחרים כמו העולם של ה״אחר״ הפוליטי, האחר הג׳נדרי או לאחרותו של הלא מודע, ולשלב אותם בהבנתו העצמית והכללית של האדם, לעשות שימוש חסר מורא בדמיון וביצירתיות הלשונית, על מנת לאפשר מצב-מחשבה בו ייווצרו בשפות מכלולי מבטים ומושגים חדשים, זמניים ושרירותיים המאפשרים מחשבה רב מישורית של ועל המציאות בה אנחנו חיים. ניסוח האמת הנשענת על ההווה, הוא הערך המרכזי של הפילוסופיה של פריז, שאינה יכולה להיות סגורה בתחומי ההבנה, ההיגיון והיכולת להנחילה בפשטות לאחר, שאינו נמצא וחולק את החוויה במשותף בזמן אמת כאן ועכשיו. כל מצב וכל אירוע מייצר מערכת משותפת של מושגים, שבאמצעותם הוא – האירוע – יכול להיות נגיש למחשבה, מערך ייחודי וחד פעמי, אוניווקאלי, שאינו מקביל לשום אירוע אחר, לא בעבר לא בהווה ולא בעתיד, ואינו יכול להוות בסיס להבנתו. בכל פעם יש לייצר ולנסח ארגז כלים חדש המתאים  לאופיו של האירוע.

       את התובנה הזו של החזקה ביחד של מכלולי ההגות והחוויה, בעבר, בעתיד ובהווה, מציג דעואל לוסקי גם באמצעות הרעיון הביקורתי שהוא מנסח ״מבחוץ״ ביחס לשפה: לטענתו, השפה הטבעית אינה יכולה לבטא כראוי את המחשבה העכשווית, בהיותה סגורה במבנים ליניאריים ולוגוצנטריים. כיוון שכך, ניתן לבטא את הריבוייות רק באמצעים לא לשוניים, שילמדו את המחשבה ויציגו בפניה אפשרויות חדשות, באמצעות שכלולה של השפה החזותית. לכן, בשלהי שנות השבעים יצר דעואל לוסקי, בהמשך למחשבה  הדלזיאנו-גוואטאריאנית על הריזום, מרחב חדש שיהווה תפר שבין אמנות ופילוסופיה. במרחב זה יצר מערכי ייצוג באמצעות מבנים דמויי מצלמות שהוא המציא, בהן התמונה מתקבלת תמיד ממספר מקורות אור בעת ובעונה אחת, מכיוונים שונים ובעוצמות משתנות, כך שנוצרת תמונה המייצגת יותר מדימוי זמן-חלל מסוים אחד, הניבט מנקודת מבטו של סובייקט הגמוני בודד.  

         בספרו הפילוסופיה של פני השטח, מוצגות שמונה פרספקטיבות, שמונה סוגיות המפתחות כל אחת לכיוון שונה את מרחב ההבנה שנוצר בחצי השני של המאה העשרים, מתוך השאיפה להשתחרר מאחיזתה של הפנומנולוגיה ומהשפעתו של האקזיסטנציאליזם הצרפתי מבית מדרשו של ז׳אן פול סארטר, דיון במחשבה שהתהוותה בפריז לאחר מלחמת העולם השנייה.  דעואל לוסקי מבקש להתבונן בשאלה שנוצרה בין שני קווי המגוז ההיידגריאני והדלז-גואטאריאני, בין הפנומנולוגיה האקזיסטנציאליסטית, לבין האונטולוגיה והאפיסטמולוגיה הפריזאית המבקרת אותה, ומחפשת דרך להשתחרר מהשפעתה. דרך המחקר המושגי נוצר ממד נוסף באמצעות הצגה והצבה מחודשת-מאוחזרת של המחשבה הזו עצמה, פילוסופיה שצמחה באורח רדיקלי ושונה מהפילוסופיה המודרנית, גם בעקבות הפניה של הפילוסופים הפריזאיים לספרות, שמבחינתם אינה נופלת מהפילוסופיה כ״מקור״ להגות, דרך פרשנות חדשה לצורת הכתיבה המכונה ״אנרכיזם מלכותי״. הם הצליחו לפתוח את הפילוסופיה הקונטיננטלית לעבר עולמם העשיר של סטפאן מאלארמה, אנטונין ארטו, ג׳ורג׳ בטאיי, ריימונד רוסל, מוריס בלאנשו ואחרים, לאפשר לספרות להפר את השפה ואת האיזונים המקודשים לפילוסופיה המסורתית, ספרות המציבה את מרחבי השתיקה והעיסוק בריקנות של היצירה, את ההדהוד המפריע והפורע כל לוגוס ישותי, מחשבה של ועל הישות וההוויה כהקדמה לפילוסופיה חדשה – הפילוסופיה של פני השטח. [5]

אמנות

חיים דעואל לוסקי הציג תערוכות יחיד במוזיאון חיפה (2018)[6], במוזיאון בת-ים (2015)[7], במוזיאון לדימוי בברצלונה [2013][8], בקונסטהאלה לובאן, בלגיה [2012][9], במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון [2003] [10]. דעואל לוסקי השתתף בתערוכות קבוצתיות רבות, ביניהן ״מסלולי נדודים והגירה באמנות הישראלית״ (מוזיאון ישראל, 1992) [11] מוזיאון פתח תקווה [2010][12], מוזיאון לאמנות מודרנית בלובליאנה [2010] [13], הביאנלה בהרצליה [2011] [14], מוזיאון אשדוד (2013)[15], מוזיאון חיפה (2017) [16], ובתערוכת ״עסק ביש״, במוזיאון תל אביב לאמנות (2018)[17], ועוד.

         החל משלהי שנות ה70, יצר סדרה של מצלמות נקב בעלות צורות שונות, הבודקות את אופן יצירת הדימוי החזותי, כמהלך ביקורתי נגד הצילום ההגמוני – ״הצילום האנכי״ כפי דעואל לוסקי מגדיר אותו.  במהלך ארבעים השנים האחרונות יצר יותר משלושים מצלמות רב-מוקדיות, ייחודיות בצורתן ובחומריותן, הנבדלות זו מזו במבנה הפנימי שלהן  (נקב, לשכה האפלה, סוג המצע שעליו נקלט הדימוי), במערכות אופטיות שונות המשבשות את אופן התנהגות האור ואת יחסי הגומלין שבין האור לחומר ובין האור למרחב. כל אחת ממצלמות אלה חוללה תופעות אופטיות חד-פעמיות והציעה תנאי אפשרות משלה למחשבה על מהות הצילום וליכולת לחשוב באמצעותו על העולם שבו הן מופעלות.

         באמצעות מכשירים ייחודיים אלה, המשבשים את השליטה של הצלם במכשיר, ומזמנים התנסות בתופעות אופטיות סינגולריות ובלתי צפויות, בוחן דעואל לוסקי את האפשרויות לשחרור מהכבלים של הצילום האנכי, לצד חלופות למשטר הראייה הרווח. כל אחת מן המצלמות שדעואל לוסקי בנה היא ניסיון לחשוב אלמנט מסוים במצלמה המסורתית – עינית, לשכה אפילה, תריס, נקב, מצע ומנח, ולמתוח את אפשרויותיו לכיוונים לא צפויים. אלה מתגלים כאשר מעשה הצילום אינו כפוף לתכלית אחת ויחידה המאפיינת את הצילום האנכי – השגת תצלומים חדים, שמושאיהם מזוהים וקריאים באחת. כל אלמנט כזה שאותו דעואל לוסקי מבודד וחוקר מן היסוד, מאפשר להבין את עקרון הפעולה של הצילום באור חדש. התערוכה מזמינה את הצופים להתבונן מקרוב בעולם  - בהן, בסוגי התצלומים השונים שהם מאפשרות לייצר, באופיו של משטר הראייה הקיים ובמגוון האפשרויות שנפתח כאשר כופרים באמונה שזהו משטר הראייה היחיד. המצלמות שדעואל לוסקי יוצר הן מעין מכשירים איקונוקלסטיים. הם לא מנתצים דימוי זה או אחר אלא את תנאי האפשרות לייצורו של דימוי אחד מזהה ומזוהה.

         אם רואים במצלמה מכשיר שייעודו לייצר דימוי קריא המבוסס על הפרדה בין מבט שהינו חיצוני לעולם שנלכד בפריים באמצעות פעולת הצילום, התצלומים המיוצרים במצלמות של דעואל לוסקי נכשלים בקביעות. כישלונם של תצלומים אלה להפיק תמונה קריאה, הוא ביטוי נוסף לאוטומטיות שבה הורגלנו כצופות לזהות בין צילום לבין דימוי מסוג מסוים. אופיים הלא קריא של התצלומים מקשה על צמצום העולם למושאים מזוהים שאפשר לטעון לבעלות עליהם או לריבונות. משום כך בדיוק, אי–הקריאות שלהם מייצרת הזדמנות להנכיח יחס אחר בינינו לבין העולם שבו אנו מתקיימים, ולמנוע מאתנו לתפוס באופן אוטומטי את המפגש עם העולם המתקיים לעצמו כמו עסקה שנסגרה מראש, בתנאים מועדפים לאחד ונצלניים לאחר. הדימויים המיוצרים במצלמות של דעואל לוסקי מנכיחים מחדש את התנאים שבהם מתחולל אירוע הצילום כאירוע פתוח, מצלמות שאינן טכנולוגיות או מתוחכמות אלא מאד ראשוניות ופשוטות, איתן יש לעבוד בחשיכה (אין עיניות או מסכים במכשירי הצילום שדעואל לוסקי מייצר) במגע ידני, כשדרך כך מבקש דעואל לוסקי לפתח טענה בדבר היכולת "לחמם את הטכנולוגיה" ולקרבה אל האנושי.[18]

תערוכות

בשנת 2000, הציג תערוכה משותפת עם אמו, אירנה לוסקי, ילידת העיר קובנא שבליטא, שעברה על בשרה את המעבר החד מילדת מבת למשפחה בורגנית אמידה, לחיי גטו וילנה הסגור ולאחריו – לקיום שעל גבול החיים במחנות העבודה ובמחנות הריכוז, בניסיונות בריחה ונדודים שלא הסתיימו עם סיום המלחמה. אירנה לוסקי הייתה חלק מעשרות אלפי היהודים שנותרו כשארית הפליטה, ללא מדינה, בית או משפחה, ונדדו כעקורים ברחבי אירופה עד ששליחי הסוכנות הציונית, אספו אותם והעלו אותם על אניות לא חוקיות, שנעצרו על מיפתן ארץ ישראל ונשלחו לקפריסין. בציוריה שעשויים לכאורה בשפת הציור ה״נאיבי״, שקועה אירנה לוסקי רובה ככולה, בעולם ילדותה ובתיאור שנות נעוריה המאושרות בקובנה, עם הבזקים רגעיים ובודדים השולחים הן לתקופת חייה במחנות והן לקיומה בזמן הווה בישראל. מוראות השואה עולים מהלא מודע הציורי, ונוכחים שם על רקע העבר התמים מצד אחד, וההווה המוגן המעניק תחושות של בית ובטחון, המאפיין, מצד שני, את חייה במדינת ישראל.

         כבן הדור השני נולד דעואל לוסקי אל תוך הדיפת הטראומה לאחור, השתקתה וניסיונות שיקומה. אך דווקא מנקודה דוממת זו היה זה הוא עצמו שקנה לאמו צבעים ומכחולים ודובב אותה להתחיל לצייר, כשהוא מתבונן בתובנה רבה בשפת "ציור השוליים" שפיתחה לעצמה אמו. ולכן, מתוך הרצון לשמר את זכר השואה, בשנת 1995 אף הוסיפו לשמם הוא ובני משפחתו, את שם-נעוריה של אמו - דעואל. בכך, חושף דעואל וסקי גם את מורכבות יחסיו עם אמו בשאלת המרחק והקרבה ביניהם, ובאמצעות כך להבין את מעמדו כ״דור שני״, נושא כמעט מוכחש לחלוטין בתרבות הישראלית. ההחלטה הייתה, למרות החינוך הצברי-ישראלי מכחיש שואה שקיבל דעואל לוסקי ובני דורו, לנסות ולספוג את הטראומה של האם ושל התקופה, באמצעות פעולות של הרחקה ועמימות, קירבה והטמעות הבאות לידי ביטוי גם בעבודותיו שלו. "התבוננות בציוריה של אירנה, אמא שלי" כותב דעואל לוסקי בקטלוג התערוכה, "שולחת את הצופה לעסוק היישר בתכנים ובצורתם: חדירה ישירה לעורק המתבונן בעוצמה יוצאת דופן היוצאת מתוך התמונה החוצה, עיניים שכמעט נוגעות בך חוצות את המרחב האסתטי בלא-זמן". [19]

         בשנת  2015 הציג תערוכה במוזיאון בת ים, בשם ''חיים דעואל לוסקי: צילום אופקי'' (אוצרת: פרופסור אריאלה עיישה אזולאי), שהתרכזה בתריסר מצלמות שבנה מסוף שנות השבעים עד היום; אלו הן מצלמות ייחודיות שצמחו מתוך חקירה של גוף המצלמה המסורתי ומאמץ לחרוג ממנה. גישתו הבלתי מתפשרת של דעואל לוסקי מאתגרת את ההנחות המוסכמות לגבי מה הם תצלום, צלם, צופה, מצולם, נוף, פרספקטיבה ומצלמה. בשנת 2014 כתבה פרופסור אריאלה עיישה אזולאי, ספר על עבודתו שיצא בהוצאת אוניברסיטת לובאן ואוניברסיטת קורנל:  Aim Duelle Luski and Horizontal Photography (Lieven Gevaert Series), ("חיים דעואל לוסקי, צילום אופקי", יצא בעברית בהוצאת רסלינג, 2017). במסגרת התערוכה במובי-מוזיאוני בת ים, הציג דעואל לוסקי גם מצלמה חדשה אשר נבנתה במיוחד לתערוכה: מצלמת 'מובי', המצלמת 32 פריימים מכל צדדיה, ומבוססת על מבנהו העגול הייחודי של המוזיאון. כמו כן, התערוכה במובי כוללת מהלך חדש בעבודתו של דעואל לוסקי המתמקד ברצף של דימויים נעים. לשם כך חידש דעואל לוסקי את ה'זואוטרופ', מכשיר של תנועה-תוך-סיבוב שנוצר לראשונה בימיו הראשונים של הצילום הנע, ואיפשר לראשוני הצלמים של שלהי המאה ה19, להציג דימוי נע ממנו צמחה אמנות הקולנוע. אך, בעוד הזואוטרופ המקורי נועד לייצר את אפקט התנועה מתוך סיבוב רצף של תמונות דוממות של אותו עצם המשתנות אחת-אחרי-השנייה, הרי שדעואל לוסקי מציג את אותו הרגע המצולם מ-32 כיוונים משלימים של מצלמת 'מובי', כך שהמודל דימוי-הזמן עליו נשען הקולנוע מראשיתו ועד היום, מומר בפיתוח חדשני וניסיוני של דימוי-מרחב שמציג כרצף את אותו הרגע מ-32 נקודות מבט שונות. ב2018 הציג תערוכת יחיד בשם ״קולנוע אופקי, Take 1״, ב״מקום לאמנות״ בתל אביב. בתערוכה הציג את שני הסרטים שצולמו במוזיאון בתי-ים ב״מצלמת מובי״, המצלמת 35 פריימים ב-360 מעלות בעת ובעונה אחת, ומארבע כיווני מבט. באמצעות המכשיר המיוחד הזה, שנבנה גם ביחס למבנה המוזיאון המייחס למוזיאון הגוגנהיים בניו יורק, ביקש דעואל לוסקי לעשות דקונסטרוקציה למכלול מרכיבי הקולנוע כפי שאנו מכירים אותו, ולהציג תפיסות חדשות ואחרות של מבנה הקולנוע.  [20]

         בשנת 2017 הציג דעואל לוסקי תערוכת יחיד במוזיאון חיפה, לכבוד השנה ה-21 למותו של חילמי שושא. תערוכה זו עסקה באירוע פוליטי ספציפי שאירע אחרי הסכם אוסלו, ומדגישה כיצד החזרה האינסופית של אסונות, הפחדות והרתעות מייצרת צורה עכשווית של אדישות וניכור. תוך שימוש בהגותו של הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה (Derrida) מתאר זאת דעואל לוסקי כתהליך שבו נוצרת התנתקות נפשית מסבלו של האחר. סבל זה הופך לשקוף וכך מוכחש בתהליך של אלימות מכוננת ומתגוננת, הננקטת על ידי מוסדות המדינה. [21]

רשימה ביבליוגרפית


אזולאי, אריאלה, Ariella, and לוסקי-דעואל, חיים. חילמי שושא : מפגש הכסף. 1997. Web.


אזולאי, אריאלה, Ariella. צילום אופקי : חיים דעאואל לוסקי / העבודות חיים דעואל לוסקי; הטקסטים אריאלה אזולאי. 2015. Web.


ביטון, יובל, Yuval, כהן-בנימיני, רוני, and Cohen-Binyamini, Roni. אוצר: יונה פישר : אוסף בהקמה / [אוצרים: יובל ביטון, רוני כהן בנימיני]. 2013. Web.

דעואל-לוסקי, חיים. עיר ואוטופיה : אסופת חומרים - 80 שנה לתל-אביב-יפו. 1980. Web.


דעואל-לוסקי, חיים, Ḥayim. הקדמה לפילוסופיה של פני השטח : שמונה סוגיות בפילוסופיה של פריז / חיים דעואל לוסקי. 2007. פטיש : סדרת מקור לבקרת התרבות. Web.


דעואל-לוסקי, חיים. הפילוסופיה ה[פוסט]מודרנית בראי עצמה / חיים דעואל-לוסקי. 2011. ספריית האוניברסיטה המשודרת. Web.


פורת, עידית, Idit. חיים דעואל לוסקי : הצילום הוא בעיקר חלל תהודה. 2002. Web.


לקריאה נוספת:

חיים דעואל לוסקי על פוקו ועל הדברים שאנחנו לא רואים, עיתון הארץ

https://www.haaretz.co.il/magazine/ayelet-shani/1.1859510

ספר על צילום בעריכת חיים דעואל לוסקי

https://www.haaretz.co.il/gallery/art/1.1822648

הקדמה לפילוסופיה על פני השטח

http://www.text.org.il/index.php?book=0704117

כתבה במגזין פורטפוליו על עסק ביש

https://www.prtfl.co.il/archives/108748

לקסיקון עברי חדש – עמוד על רמה לוסקי

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/01540.php

כתבה במגזין תוהו מאת חיים דעואל לוסקי

http://tohumagazine.com/he/article/%D7%90%D7%93%D7%9E%D6%BC%D6%B8%D7%9B%D7%A9%D7%99%D7%A8

  1. ^ המכון הצרפתי – פורסם בתאריך 06-05-2015
  2. ^ מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים
  3. ^ לוסקי-דעואל, חיים. עיר ואוטופיה : אסופת חומרים - 80 שנה לתל-אביב-יפו. 1980. Web.
  4. ^ אזולאי, אריאלה, Ariella, דעואל-לוסקי, חיים, دعوئيل-لوسكي، حاييم،, Deʻuʼel Lusḳi, Ḥayim, Lüski, Aïm Düelle, and Luski, Aim Deuelle. מגש הכסף : [לזכר חילמי שושא] / [אריאלה אזולאי, חיים דעואל לוסקי]. 1997.
  5. ^ דעואל-לוסקי, חיים, Ḥayim. הקדמה לפילוסופיה של פני השטח : שמונה סוגיות בפילוסופיה של פריז / חיים דעואל לוסקי. 2007. פטיש : סדרת מקור לבקרת התרבות. Web.
  6. ^ מוזיאון חיפה, חיים דעואל לוסקי: השנה ה-21 למותו של חילמי שושא, נובמבר 2017.
  7. ^ מוזיאון בת ים, חיים דעואל לוסקי: צילום אופקי, ינואר 2013
  8. ^ Azoulay, Ariella. Aïm Deüelle Lüski and Horizontal Photography. Vol. 16. Leuven University Press, 2014.‏
  9. ^ סיור ושיח אמן במסגרת התערוכה חיים דעואל לוסקי: צילום אופקי - נכתב ב: ‏יום חמישי ‏13 ‏נובמבר ‏2014
  10. ^ המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, עידית פורת 2002
  11. ^ מסלולי נדודים הגירה, מדעות ומעברים באמנות ישראלית עכשווית 31 דצמ' 1991 - 23 מאי 1992
  12. ^ ארכיון תערוכות מוזיאון פתח תקווה – תורת השלבים, אוצר: אורי דסאו. 26.11.2010 - 26.2.2011
  13. ^ Untaken Photographs “Untaken Photographs,” (Igor Zabel Curator’s Prize, Ljubljana Museum of Modern Art, Galeria Moderna, April-May 2010, Zochrot, July 2010).
  14. ^ מגזין 106 – ראיון לקראת פתיחת תערוכה עם חיים דעואל לוסקי , 18-09-2014
  15. ^ ביטון, יובל, Yuval, כהן-בנימיני, רוני, and Cohen-Binyamini, Roni. אוצר: יונה פישר : אוסף בהקמה / [אוצרים: יובל ביטון, רוני כהן בנימיני]. 2013. Web.
  16. ^ מוזיאון חיפה לאמנות. חיים דעואל לוסקי: השנה ה-21 למותו של חילמי שושא
  17. ^ עסק ביש חיים דעואל לוסקי מוזיאון תל אביב
  18. ^ אזולאי, אריאלה, Ariella. צילום אופקי : חיים דעאואל לוסקי / העבודות חיים דעואל לוסקי; הטקסטים אריאלה אזולאי. 2015. Web.
  19. ^ אוצרת טלי תמיר , אירנה לוסקי וחיים דעואל-לוסקי 2.6.2000 - 12.5.2000
  20. ^ חיים דעואל לוסקי: צילום אופקי אוצרת ומחברת: אריאלה אזולאי 2015
  21. ^ מוזיאון חיפה לאמנות - חיים דעואל לוסקי: השנה ה-21 למותו של חילמי שושא תערוכת יחיד
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:ILANAMATATOV/חיים_דעואל_לוסקי&oldid=33522058"