משתמש:Idoel98/אפולוניוס מפרגה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Idoel98/אפולוניוס מפרגה
Κωνικά
דפים מן התרגום לערבית מהמאה ה-9 של הקוניקה
דפים מן התרגום לערבית מהמאה ה-9 של הקוניקה
מידע כללי
מאת אפולוניוס מפרגה
שפת המקור יוונית עתיקה
נושא חתכי חרוט, מתמטיקה
הוצאה
תאריך הוצאה משוער בין 262 ל-190 לפנה"ס

ספר "הקוניקה" (ביוונית: Κωνικά) נכתב על ידי המתמטיקאי ההלניסטי אפולוניוס מפרגה במאה השלישית לפני הספירה לערך. הספר על שמונת כרכיו עוסק בגאומטריה, בפרט בחתכי חרוט, ונחשב לאחד החיבורים המתמטיים החשובים ביותר שנכתבו ביוון העתיקה.

העבודה כתובה כחיבור מדורג ודדוקטיבי שדן בתכונותיהם של מעגל, פרבולה, היפרבולה ואליפסה, הלוא הם חתכי החרוט. שבעה מתוך שמונת הכרכים נשתמרו עד ימינו - ארבעה במקור היווני ושלושה בתרגום ערבי. בספר זה אפולוניוס מראה לראשונה כי חתכי חרוט אינם מתקבלים רק מחיתוך בין מישורים אנכיים לחרוטים בעלי זוויות ראש שונות, אלא כולם יכולים להתקבל מחרוט יחיד אם נשנה את זווית החיתוך. כנראה בשל איכותו ותרומתו, כמעט ולא נותר עוד זכר לחיבורים אחרים על חתכי חרוט מהתקופה שלפני "הקוניקה".

מבנה הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתו של אפולניוס מכילה שמונה כרכים. כרכים אחת עד ארבע מצויים בשפת המקור, וכרכים חמש עד שבע רק בגרסתם המתורגמת לערבית של ת'אבת אבן קורה.[1] הכרך השמיני אבד, אך פרשנים ומתמטיקאים ניסו לשחזר את תוכנו לאורך השנים. לכל כרך הקדמה המוקדשת לאאודמוס או לאטאלוס מפרגמון. הכתבים הראשונים, כרכים אחת עד שלוש, מוקדשים לאאודמוס שהיה מורה של אפולניוס באפסוס. לאחר מותו של אאודמוס הוקדשו הכרכים לתלמידו של אאודמוס, אטאלוס. מן ההקדמות ניתן ללמוד על הנסיבות בהן נכתב הספר וכן על תוכנו ומטרותיו של כל כרך בנפרד, כאשר ההקדמה הראשונה היא הקדמה כללית לקוניקה.

לאחר כל הקדמה אפולניוס סוקר את התוצאות המתמטיות על פי המבנה שהוטמע בספרו של של אוקלידס "יסודות". הווה אומר, אפולניוס מציג תחילה הגדרות ולאחריהן טענות - משפטים מתמטיים או בעיות. כל טענה מנוסחת בכלליות במילים בכתב נטוי, אז מוצגת דיאגרמה ופורמולציה גאומטרית ולבסוף הוכחה או פיתרון. סך הכל בשבעה כרכים - 387 טענות המוצגות באופן סדור. על כך אמר איבור תומס (אנ'), פרשן ומתרגם בריטי:

"אפולוניוס דבק באופן מחמיר בצורת ההוכחה האאוקלידית. כתוצאה מכך ניסוחיו הם ארוכים מאוד, ולעיתים קרובות אפשר לתרגם אותם בצורה סבירה לאנגלית רק על ידי פיצולם למשפטים קצרים. אמנם נדמה שאפולוניוס הפיק עונג מרושע מאורכם, אך הם בנויים על-פי דפוסים לוגיים מושלמים, ואין בהם מילה מיותרת".

כרכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרך הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתכי החרוט - גופים דו-ממדיים הנוצרים על ידי חיתוך של מישור עם חרוט בזוויות שונות. המתמטיקאים היוונים בנו את התיאוריה המתארת גופים אלה, שנשתמרה במיוחד בעבודות כמו אלה של אפולוניוס מפרגה.

הספר הראשון מציג 60 טענות הנוגעות ליצירת חתכים ולתכונות יסודיות של קטרים ומשיקים. בתוך אלה אפולוניוס פורט את ההגדרות הבסיסיות הנוגעות לחרוטים ולחתכי חרוט. אטימולוגית המילים המתארת בימינו חתכי חרוט נגזרה מן היווניות, אך ההגדרות אינן בהכרח חופפות להגדרות המודרניות של אותן מילים.

תחילה מגדיר אפולניוס "משטח חרוטי" - משטח הנוצר על ידי קטע קו שמסובב ביחס לנקודת קבועה (קודקוד), כך שנקודות הקצה מתארות מעגלים, כל אחת במישור שלה. הגוף המוכל בין הקדקוד, המעגל והמשטח החרוטי ייקרא חרוט. כלומר, הגוף הכלוא על ידי "ענף" יחיד של משטח החרוטי הכפול. קודקוד המשטח ייקרא גם "קדקוד החרוט", והקו הישר המחבר את הקדקוד עם מרכז המעגל ייקרא "ציר". המעגל ייקרא בסיס החרוט.

"חתך" (בלטינית: sectio, ביוונית: τομή), או חתך חרוט, מתקבל מחיתוך (מתמטי) של משטח חרוטי עם מישור. בהינתן עקומה כלשהי על מישור שחותך את החרוט, כל ישר שמצויר מתוך העקום וחוצה כל מיתר (קו ישר שקצותיו על העקומה) שמקביל למיתר אחד נתון ייקרא "קוטר".

בהתבסס על הגדרות אלה, הקוניקה מתארת באמצעות טענות את יצירת ארבעת חתכי החרוט - מעגל, אליפסה, פרבולה והיפרבולה:

  • טענה I.3 מגדירה את "משולש הציר":

"אם חרוט נחתך על ידי מישור דרך הקודקוד, החתך הוא משולש."

  • טענה I.4 גורסת שחתכים של חרוט המקבילים לבסיס הם מעגלים שמרכזיהם על הציר:[2]

"אם אחד מהמשטחים [החרוטיים] המנוגדים אנכית נחתך על ידי מישור כלשהו המקביל למעגל שלאורכו מוזז הקו הישר שיוצר את המשטח [החרוטי], חלקו של המישור בתוך המשטח יהיה מעגל שמרכזו על הציר..."

  • טענה I.11 מגדירה פרבולה. המישור שמגדיר אותה מקביל לשוק של המשולש המתואר ב-I.3:

"אם חרוט נחתך על ידי מישור דרך הציר, ואם הוא גם נחתך על ידי מישור שני שחותך את מישור בסיס החרוט בקו ישר שניצב לבסיס משולש הציר, ואם קוטר החתך שהמישור השני חותך בחרוט הוא מקביל לאחת הצלעות של משולש הציר[...]לחתך הזה קוראים פרבולה".

  • טענה I.12 מגדירה היפרבולה. המישור שמגדיר אותה מקביל לציר. מישור זה חותך את שני החרוטים שמרכיבים את המשטח החרוטי, ועל כן להיפרבולה שני ענפים נפרדים.
  • טענה I.13 מגדירה את האליפסה, אשר ניתנת על ידי חיתוך של חרוט בודד עם מישור הנוטה ביחס למישור הבסיס וחוצה את מישור הבסיס בקו שמאונך לקוטר של הבסיס (המורחב מעבר לחרוט). על זווית המישור המוטה להיות גדולה מאפס, אחרת החתך יהיה מעגל. בנוסף, עליה להיות קטנה מזווית הבסיס המתאימה של המשולש הצירי, כי במקרה זה החתך הוא פרבולה:

"אם חרוט נחתך על-ידי מישור דרך צירו, ונחתך גם על-ידי מישור אחר שמצד אחד חותך את שתי צלעות משולש הציר, ומצד שני נמשך שלא במקביל לבסיס[...]ואם המישור בבסיס החרוט והמישור החותך נפגשים בקו ישר שהוא אנכי לבסיס משולש הציר או להמשכו[...]לחתף הזה קוראים אליפסה."

ההנפשה מתארת את שיטת "העתקת השטחים" לביטוי הקשר המתמטי המאפיין פרבולה. הפינה השמאלית העליונה של המלבן המשתנה בצד שמאל והפינה הימנית העליונה בצד ימין היא "כל נקודה על החתך" (הפרבולה). באנימציה הפינות עוקבות אחר העקומה המתארת את החתך. הריבוע הכתום בחלק העליון הוא "הריבוע על מרחק מהנקודה לקוטר"; כלומר, ריבוע הקואורדינטה האנכית (אצל אפולוניוס הפרבולה הייתה באוריינטציה אופקית - "שוכבת" - באנימציה זו הריבוע הכתום מתאר את ריבוע הקואורדינטה האופקית). שטחו של המלבן הכחול הוא הקואורדינטה השנייה כפול מרחק p. בסימונים אלגבריים מודרניים, הקשר המתואר כאן הוא x 2 = py, צורה אחת של המשוואה לפרבולה.

בתיאורו את הדרכים לבנות חתכי חרוט על ידי מישורים מוטים ביחס למשטח החרוטי, אפולניוס מעניק לחתכים תכונות מאפיינות (Symptoma). אלה מוצגות בין היתר באמצעות בדיקת יחסים בין שטחים הנבנים לאורך צלעות אנכיות של החתך (Latus Rectum) לקטרים של החתכים.

על מנת לבדוק באם יחס מסוים מתקיים נבדקת "העתקת שטחים" (application of areas). בהינתן שטח וקטע, נאמר שהשטח "מועתק" (apply) אם הוא שווה לשטח של ריבוע הנבנה על הקטע, ואז מתקיימת "העתקה". אפולוניוס, בעקבות אוקלידס, שאל במילותיו האם מלבן על הקואורדינטה האופקית של כל נקודה על החתך "מועתק" על ריבוע הקואורדינטה האנכית.[3] במושגים של ימינו, שאלה זו שקולה לקיום המשוואה , צורה מודרנית אחת של המשוואה עבור פרבולה (למלבן יש צלעות ו ). הוא זה שכינה את האובייקט פרבולה, או "העתקה" (application).

אם כאשר מתקיימת "העתקה" מתקיים יחס מסוים (באנלוגיה לפרבולה), אז ישנן שתי אפשרויות כאשר אין "העתקה":

  1. . משמע קטן מ- בכמות מסוימת המכונה "אליפסיס", או "גירעון". במקרה זה ניתן להשיג "העתקה" על ידי הוספת הגירעון, . הצורה המפצה על גירעון היא האליפסה.[4]
  2. . משמע גדולה בכמות מסוימת המכונה "היפרבולה", או "עודף". במקרה זה ניתן להשיג "העתקה" על ידי הפחתת העודף, . הצורה המפצה על עודף היא ההיפרבולה.

ואכן, את המשוואה הכללית של אליפסה קנונית נין לכתוב באופן הבא: . באופן שקול: , ואז הוא הגירעון המתואר לעיל. באותו אופן, את המשוואה עבור ההיפרבולה: , ניתן לכתוב כך: , ואז הוא העודף.

הכרך השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר השני מכיל 53 טענות. אפולוניוס מצהיר שהוא התכוון לכסות את "התכונות הקשורות לקטרים ולצירים וגם לאסימפטוטות ודברים אחרים...". ניתן לחלק את הטענות בספר בחלוקה גסה כדלהלן:

  • טענות 16-1 עוסקות באסימפטוטות של היפרבולות. אפולניוס מגדיר אסימפטוטה (ασυµπτώτοςc ביוונית, "not coiciding") ולמעשה מראה (במרומז ובמילותיו) שהאסימפטוטות של היפרבולה קנונית מקיימות את המשוואות . בהמשך הוא מראה כיצד ניתן לבנות היפרבולה בהינתן נקודה ושתי אסימפטוטות ומוכיח שאם מאריכים כל מיתר של היפרבולה הוא חותך קטעים שווים בין ההיפרבולה ושתי האסימפטוטות.
  • טענות 23-17 דנות בהיפרבולות "צמודות" (ביוונית: συζύγεις, מקובל באנגלית: conjugate). ההיפרבולה הצמודה של ההיפרבולה הקנונית היא , ואפלוניוס מוכיח כי יש להן אותן אסימפטוטות.
  • טענות 43-24 מציגות תכונות של קטרים ומיתרים של חתכי חרוט.
  • בסוף הספר מכוסות תכונות של משיקים וצירים.

הכרך השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרך השלישי מכיל 56 טענות ועוסק במקומות גאומטריים (loci). אפולוניוס טוען לגילוי מקורי של משפטים שניתן "להשתמש בהם לבניית המקומות הגאומטריים[...]המקום הגאומטרי בן שלושת הקווים וארבעת קווים[...]". בעיית "המקום הגאומטרי בין שלושת הקווים" (על פי נספח של המתרגם טליאפרו (אנ') לכרך השלישי) עוסקת במציאת "המקום הגאומטרי של הנקודות שמרחקיהן משלושה קווים ישרים קבועים נתונים...הם כאלה שהריבוע של אחד המרחקים הוא תמיד ביחס קבוע לשטח המלבן שמוכל על ידי שני המרחקים האחרים." זוהי למעשה ההוכחה ל"העתקת השטחים" המתארת פרבולה.[5] בעיית ארבעת הקווים מתארת את באותו אופן את האליפסה וההיפרבולה. גיאומטריה אנליטית גוזרת את אותם מקומות גאומטריים מקריטריונים פשוטים יותר הנתמכים על ידי אלגברה, ולא על ידי גיאומטריה, שעליהם זכה דקארט בבוא הימים לשבחים רבים. בכך דקארט החליף את אפולוניוס בשיטותיו.

הכרך הרביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרך הרביעי מכיל 57 טענות, והוא הראשון שנשלח לאטאלוס, ולא לאודמוס. הספר מדבר על חתכים קוניים שמשיקים ונחתכים הדדית או שחותכים מעגלים. בהקדמה לספר הנושא הייחודי מוצג כך: "המספר הרב ביותר של נקודות שבהן חתכי חרוט יכולים להיפגש זה עם זה, או לפגוש היקף של מעגל...". טענות 23-1 עוסקת בקטבים (אנ') של חתכים קוניים ושאר הטענות בחיתוך ובהשקה של קוניקות. אפולניוס מתייחס לנושא בהתלהבות ומתייג את הטענות כ"בעלות שימוש ניכר" בפתרון בעיות.[6]

הכרך החמישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרך החמישי, המוכר רק מתרגום מערבית, מכיל 77 טענות - המספר הגדול ביותר מכלל הספרים.[7] מתוכן 50 טענות עוסקות באליפסה, 22 בפרבולה ו-28 בהיפרבולה. [8] הנושא הכללי של הכרך, כפי שמוצג בהקדמות הראשונה והחמישית, הוא "קווים מקסימליים ומינימליים". אולם, נראה כי הטענות אינן דנות בו במפורש. יצוין כי מונחים אלו אינם מוסברים ובניגוד לספר הראשון, הספר החמישי אינו מכיל הגדרות והסברים.

העמימות שימשה אבן שואבת למפרשיו של אפולוניוס, הנדרשים לפרשנות כשאינם יודעים בבטחה מה משמעותם של המונחים המרכזיים המופיעים בספר. עד לאחרונה רווחה השקפתו של ההיסטוריון הבריטי תומאס הית'. לפיה יש להתייחס לקווים כאל "נורמליים" לחתכים.[9] "נורמלי" במקרה זה - הניצב לעקומה בנקודת השקה. אם קטע משורטט לפי מערכת הקואורדינטות של אפולוניוס, כשהקוטר על ציר ה-x והקודקוד בראשית, ניסוח הטענות מצביע על כך שהמינימום/מקסימום נמצאים בין החתך לציר. הית' מתבונן בנקודה קבועה p על החתך כמשמשת הן כנקודת משיק והן כקצה אחד של הקו. המרחק המינימלי בין p לנקודה כלשהי בציר חייב להיות הנורמל לחתך ב-p.

במתמטיקה מודרנית, מרכז העקמומיות (אנ') של עקומה בנקודה נמצא על הנורמל לעקומה בנקודה, במרחק שנקרא רדיוס העקמומיות. עבור עקומות מעגליות זהו רדיוס המעגל, ועקומות שאינן מעגליות ניתן לקרב כקשת של מעגל סביב נקודה. רדיוס העקמומיות של עקומות לא מעגליות, למשל חתכי חרוט (שאינם מעגל), משתנה לאורך החתך. המיקומים של מרכזי העקמומיות כשנעים לאורך החתך נקראים האבולוט של החתך. הית' האמין שבספר החמישי אנו רואים את אפולוניוס מייסד את הבסיס הלוגי של תיאוריה המתארת נורמלים, אבולוטים ומושגים נוספים כמו מעטפות.[10]

הפירוש של הית' לספר החמישי זכה לתמיכה רחבה במאה ה-20. עם זאת, בשנת 2001 חוקרי אפולוניוס מיכאל פריד (אנ') ושבתאי אונגורו ערערו על האותנטיות ההיסטוריות של ניתוחו של הית' את הספר החמישי. בין היתר, הם טוענים כי אין אזכור של קווים מינימליים/מקסימליים כנורמלים כשלעצמם, לא בהקדמה ולא בספרים.[11] מתוך 50 טענות שהית' מתייחס אליהן כעוסקות בנורמלים, רק שבע (V: 27–33) מציינות או מרמזות על קווים מקסימליים/מינימליים שמאונכים למשיקים. פריד מסווג את שבע טענות אלה כ"מבודדות" ואינן קשורות לטענות המרכזיות של הספר. לטענתו הן אינן מרמזות באופן כללי על נורמלים ואף מראה כי הדבר אינו אפשרי עבור טענות רבות אחרות.[12]

בכך, פריד ואונגורו מציגים את אפולוניוס כממשיך של העבר ולא כצופה את העתיד. מחקרם הפילולוגי המקיף של כל ההתייחסויות לקווים מינימליים ומקסימליים מעיד על ניסוחים וטרמינולוגיה סטנדרטיים. ניתן לסווג התייחסויות אלה לשלוש קבוצות של 25-20 טענות כל אחת.[13] הקבוצה הראשונה מכילה את הביטוי "מנקודה על הציר אל החתך", בניגוד לניסוח "מנקודה על החתך אל הציר". הראשון אינו בהכרח נורמלי לאף אחד, למרות שהוא עשוי להיות. בהינתן נקודה קבועה על הציר, מבין כל הקווים המחברים אותה לכל נקודות החתך, אחד יהיה הארוך ביותר (מקסימום) ואחד הקצר ביותר (מינימום).

בראייתם של פריד ואונגורו, הנושא של הכרך החמישי הוא בדיוק מה שאפולוניוס אומר שהוא, קווים מקסימליים ומינימליים. אלו אינן מילות קוד למושגים עתידיים, אלא מתייחסות למושגים עתיקים שהיו בשימוש אז. המחברים מצטטים את הספר השלישי בעבודתו של אוקלידס, "יסודות", העוסק במעגלים ובמרחקים מקסימליים ומינימליים מנקודות פנימיות להיקף.[14] הם ידועים גם בחידוש המונח "דמוי-נוסיס". בניית נוסיס (Neusis construction (אנ')) הייתה שיטה להתאים קטע נתון בין שתי עקומות נתונות: נתונה נקודה P וסרגל עם הקטע מסומן עליו. ניתן לסובב את הסרגל סביב P כך שהוא חותך את שתי העקומות, עד שהקטע מותאם ביניהן. בכרך החמישי, P היא הנקודה על הציר. ניתן לסובב סביבה סרגל ולגלות את המרחקים לקטע, וכך להבחין במינימום ובמקסימום. הטכניקה לא מיושמת בפועל, כך שזה לא נוסיס. המחברים משתמשים ב"דמוי-נויסיס" ורואים דמיון ארכיטיפי לשיטה העתיקה.[15]

הכרך השישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר השישי, המוכר רק מתרגומו לערבית, מכיל 33 טענות - הכי מעט מכלל הספרים. אמנם הוא סובל מפערים רבים בעקבות נזקים בטקסטים המוקדמים, אך הנושא הנידון אינו שנוי במחלוקת. ההקדמה הראשונה קובעת כי הנושא הוא "חתכים שווים ודומים של חרוטים". אפולוניוס מרחיב את המושגים של חפיפה ודמיון שהציג אוקלידס עבור אובייקטים יסודיים יותר, כגון משולשים ומרובעים, לחתכי חרוט. ההקדמה השישית מזכירה "חתכים ומקטעים" שהם "שווים ולא שווים" וכן "דומים ולא דומים" ומוסיפה מעט מידע קונסטרוקטיבי.

אפולוניוס מגדיר חתכי חרוט כשווים (על פי אדמונד האלי: aequales) אם ניתן "להניחם" אחד על השני בלי עודף או גירעון. הגדרה אנלוגית לשיוויון ניתנת על ידי אוקלידס בספר הראשון של "יסודות", "אמיתות כלליות", סעיף רביעי: "דברים שתופסים אותו שטח/חופפים (epharmazanta) שווים (isa)." בין אובייקטים שווים זה לזה לבין אלה שהם שונים, או לא שווים, נמצאים אובייקטים דומים. הם לא לגמרי זהים או שונים, אך חולקים היבטים זהים ואינם חולקים היבטים שונים. אינטואיטיבית, הגיאומטריקנים החזיקו בראשם קנה מידה; למשל, מפה לאזור טופוגרפי - לדמויות יכולות להיות גרסאות גדולות יותר או קטנות יותר של עצמן. הדבר יתבטא בפרופורציות בין קואורדינטות.

ההיבטים הזהים באובייקטים דומים תלויים בסוגם. הספר השישי של היסודות של אוקלידס מציג משולשים דומים כאלו שיש להם אותן זוויות מתאימות. למשולש עשויות להיות גרסאות קטנות כרצוננו, או גדולות כרצונו, ועדיין להיות "אותו" משולש כמו המשולש המקורי. בהגדרות של אפולוניוס בתחילת הספר השישי, לחרוטים ישרים דומים יש "משולשים ציריים" (כפי שהוגדר בטענה I.3) דומים. חתכים וקטעים דומים מוגדרים עבור חרוטים דומים. בנוסף, עבור כל "קואודרדינטה אופקית" של אחד חייבת להיות קואורדינטה מתאימה ביחס נתון בשני. לבסוף, הקואורדינטות של אחד חייבות להיות בעלות אותו יחס ביניהן כמו השני. ניתן לדמיין זאת כאילו החתך או הקטע הוזזו מעלה או מטה לאורך החרוט כדי להשיג קנה מידה שונה. [16]

הכרך השביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרך השביעי, גם הוא מתרגום ערבי, מכיל 51 טענות. אפולוניוס אינו מזכיר אותן בהקדמה הראשונה, אולי מכיוון שבזמן כתיבתה הן לא היו קיימות בצורה קוהרנטית מספיק לתיאור. הוא משתמש בשפה שאינה נהירה, ואומר שאלה "theorematon peri dioristikon". האלי תרגם כ"de theorematis ad determinationem pertinentibus", והית' כ"משפטים הכוללים קביעה של גבולות".[17] אולם בהקדמה השביעית מצוין כי הספר, שהושלם לקראת סוף חייו והקריירה של אפולוניוס, עוסק בקטרים ו"הצורות המתוארות עליהם". הוא מסתמך על ההגדרות לקטרים ולקטרים צמודים (אנ'), אך לא מוזכר באיזה אופן יש לפרש את המונחים "גבולות" או "קביעה".

קוטר והצמוד שלו, אם קיים, מוגדרים בכרך הראשון (הגדרות 6-4). המתמטיקה היוונית כמובן אינה עוסקת בשטחים בעלי צורה לא סדירה המטופלים בתקופה המודרנית, ואפולוניוס עוסק כצפוי בחתכי החרוט. את העיגול, האליפסה והפרבולה הוא מבטא לעתים קרובות כ"עקומה באותו מישור" ואת ההיפרבולה כ"שתי עקומות באותו מישור". אקורד גאומטרי (אנ'), או מיתר, הוא קו ישר ששתי נקודות הסיום שלו נמצאות על העקומה. כלומר הוא חותך את חתך החרוט בשני מקומות. אם רשת של מיתרים מקבילים משורטטת על העקומה, אזי הקוטר מוגדר כקו החוצה את כל המיתרים ופוגש את העקומה בנקודה הנקראת "קודקוד". אין דרישה שהעקומה תהיה סגורה, כך גם לפרבולה למשל יש קוטר.

הפרבולה סימטרית ביחס לקוטר היחיד שלה - סימטריה בממד אחד. משמע לאחר קיפול ביחס אליו, שני החצאים של העקומה יהיו חופפים. אותו הדבר ניתן לומר על ענף אחד של היפרבולה. ברם, צורות שלהן קטרים צמודים (מיוונית suzugeis diametroi, כאשר suzugeis "מחובר יחדיו") הן סימטריות בשני ממדים, ויש להן מרכז גאומטרי (אנ') המשמש כמרכז של סימטריה בשני כיוונים. אלו הן העיגול, האליפסה וההיפרבולה הדו-ענפית. לכל אחת מאלה יש מרכז יחיד (שלא לבלבל עם המוקדים (אנ')), וקוטר הוא למעשה מיתר שעובר דרך המרכז, אשר חוצה את המיתר.

בהינתן מעגל ואליפסה, נוכל להתבונן ברשת של מיתרים מקבילים המשורטטת עליהם. המיתר הארוך ביותר הוא קוטר, והאחרים קצרים ברציפות עד שהאחרון אינו מיתר אלא נקודת השקה. המשיק חייב להיות מקביל לקוטר. קוטר צמוד חוצה את המיתרים, בעודו ממוקם בין המרכז לנקודת ההשקה. שני הקטרים צמודים זה לזה ונקראים זוג צמוד. כל זוג צמוד של קטרים של מעגל מאונכים זה לזה, אך באליפסה רק הציר הראשי והמשני מאונכים.

זוג צמוד מוגדר עבור שני הענפים של היפרבולה, הנוצרים מחיתוך של משטח חרוטי על ידי מישור יחיד. שני הענפים של ההיפרבולה נקראים ענפים צמודים ויש להם אותו קוטר. למעשה, ניתן לבנות "דמוי-קוטר" אחד נוסף באמצעות רשת של קווים המקבילים לקוטר לעיל וחותכים את שני ענפי ההיפרבולה. קווים אלו הם "דמויי-מיתר" שכן אינם מתחילים ומסתיימים על אותה עקומה רציפה. ניתן לצייר קוטר צמוד מהמרכז החוצה אל הקווים דמויי-המיתר.

מושגים אלה (בעיקר מתוך הכרך הראשון) באים לידי ביטוי בטענות המופיעות בכרך השביעי המגדירות בפירוט את היחסים בין חתכים, קטרים וקטרים צמודים. אפולוניוס בהקדמה השביעית מציין שהן חדשניות ושימושיות, אם כי בדומה לנושאים ייחודיים נוספים שאפולוניוס עסק בהם, תועלתן אינה בהכרח בהירה. עם זאת, מוזכר כי הטענות הללו ישמשו לפתרון בעיות בכרך השמיני שאבד.

תרגום ופרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר כתוב באופן תמציתי ובהמשגה שאינה הולמת בהכרח את זו הידועה. כמו כן, נראה כי התוכנית הסדורה שהייתה לאפולוניוס עבור כל כרך לוקה קמעה. משום כך נוצרה חשיבות רבה לפרשנים ולמתרגמים של הספר במהלך שנים. לאורך הדורות אלה ניסו להציג את אפולוניוס בבהירות ובאופן שהולם את התקופה. לכן ניתן למצוא עבודות רבות של פרשנים ומתרגמים הכוללות ביאורים על גבי הטקסט, חומרים מקדימים נרחבים, שרטוטים נוספים, ארגון מחדש של הטקסט וכיוצא באלה.

פרשנות ראויה לציון היא זו של הית', שנכתבה באנגלית (חוקרים אחרים ובשנים מוקדמות יותר העדיפו את הלטינית החדשה). בעבודתו "Treatise on Conic Sections" הית' מספק פרשנות מקדימה מקיפה המכילה בין היתר לקסיקון של מונחים גיאומטריים "אפולוניים" ביוונית, כולל את משמעותם ואת השימוש בהם.[18] בהתייחסו לכך ש"חלק הארי של ה-Treatise לכאורה הרתיע רבים מלנסות להכיר אותה",[19] הוא מבטיח להוסיף כותרות, לשנות את הארגון באופן שטחי ולהבהיר את הטקסט עם סימון מודרני. עבודתו מתייחסת אפוא לשתי מערכות ארגון, שלו ושל אפולוניוס, שאליהן ניתנות קונקורדנציות בסוגריים.

עבודתו של הית' היא חיונית, אך נקודות מבט נוספות התפתחו לאורך השנים. ר' קטסבי טליאפרו, מתמטיקאי אמריקאי והיסטוריון של המדע, סיפק ב-1948 תרגום שלו לקוניקה של אפולוניוס ול"אלמגסט" של תלמי. תרגומים אלה הפכו לחלק מסדרת הספרים הגדולים של העולם המערבי של האנציקלופדיה בריטניקה. רק הספרים הראשון עד השלישי של הקוניקה כלולים, עם נספח לנושאים מיוחדים. בניגוד להית', טליאפרו לא ניסה לארגן מחדש את אפולוניוס, אפילו באופן שטחי, או לשכתב אותו. התרגום שלו לאנגלית מודרנית מלווה את היוונית מקרוב. אולם, הוא משתמש בסימון גיאומטרי מודרני במידה מסוימת.

במקביל לעבודתו של טאליפרו, איבור בלומר-תומס, דון אוקספורד מתקופת מלחמת העולם השנייה, גילה עניין נרחב במתמטיקה היוונית. בחיבור Loeb Classical Library ("הספרייה קלאסית של לואב") מוקדשים שני כרכים, כולם מתורגמים על ידי תומס, הנוגעים למתמטיקה יוונית. היוונית מופיעה בצד אחד של הדף והאנגלית בצד השני, כמקובל בסדרת Loeb. עבודתו של תומס שימשה כמדריך לתור הזהב של המתמטיקה היוונית. עבור אפולוניוס הוא כולל בעיקר את אותם חלקים של הספר הראשון המגדירים את חתכי החרוט.

הית', טאליפרו ותומאס סיפקו את הדרישה הציבורית לכתבים מתורגמים של אפולוניוס במשך רוב המאה ה-20. תרגומים ומחקרים עדכניים יותר משלבים מידע נוסף ונקודות מבט חדשות, וכן בוחנים את הישן.

אלגברה גאומטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידת הידע האלגברי שהיה ברשות היוונים היא אחת הסוגיות המשמעותיות והשנויות במחלקות בפרשנות של המתמטיקה היוונית. על פי עדויות היסטוריות, רעיונות אלגבריים נוסדו ועלו על הכתב החל מהמאה השמינית על ידי מתמטיקאים ערביים, ובקרב מתמטיקאים אירופאיים בימי הביניים המאוחרים והרנסאנס.[20] אולם, היסטוריונים ופרשנים לאורך השנים נהגו לעיתים לשכתב טקסטים יווניים ולצרף להם רעיונות אלגבריים. בפרט במאה ה-19 יש שהציגו את החיבורים היווניים כחיבורים אלגבריים וטענו שהמתמטיקה היוונית העתיקה היא למעשה אלגברית במסווה.

לאור זאת התפתחה תפיסה היסטוריוגרפית לפיה המתמטיקה היוונית הקדומה, חרף ניסוחה הגאומטרי הגורף, היא למעשה אלגברה שמוצגת כגאומטריה מסיבות מסוימות (אולי צרכים ריגורוזיים). על כן, ניסוח הטענות במינוחים אלגבריים, גם אם מודרניים, אינה חוטאת לעבודה היוונית ואף תופסת את מהותה. גישה זו באה לידי ביטוי בפירושים מסוימים של הקוניקה וכן של ספרים יווניים שונים, לדוגמה הספר השני של יסודות.

ההיסטוריונים הבולטים הדוגלים בגישה הם תומאס הית', גאורג נסלמן (אנ') ופול טנרי (אנ'), יחד עם פרשנים נוספים. למעשה, רעיון האלגברה הגאומטרית הפך ככלל למוסכם בקרב היסטוריונים במחצית השנייה של המאה ה-19. ואכן, קשה להתעלם מן הקלות בה ניתן להציג ולפרש את הטיעונים היווניים בצורה אלגברית ברורה. כך לדוגמה תיאורו של אפולניוס בספר הראשון את הפרבולה, האליפסה וההיפרבולה שקול למשוואות הקרטזיות ו-, כאשר הוא ה-Latus Rectum ו- הקוטר. מקרה בוחן שמתאר את השוני בין הגישות כפי שמוזכר לעיל הוא תיאורו המתקדם של הית' את הכרך החמישי בהתייחסו לנורמלים ומושגים סמי-מודרניים. על כך אמרו פריד ואונוגורו, ממתנגדי הגישה האלגברית, כי הית':[15]

"מעבד מחדש את המקור כדי להפוך אותו ליותר נוח למתמטיקאי מודרני...זה מסוג הדברים שהופכים את עבודתו של הית' לבעלת ערך מפוקפק עבור ההיסטוריון, וחושפים יותר את מוחו של הית' מאשר את זה של אפולוניוס."

מהרבע האחרון של המאה העשרים נסדקה הטענה בגישה האלגברית בטוענה שהיא אנכרוניסטית ושגויה. מאמרו של אונוגורו מ-1975 קרא מפורשות לשכתב מחדש את ההיסטוריה של המתמטיקה היוונית במה שהוא מכנה "על בסיס היסטורי שפוי"[21]. לטענת המתנגדים אין בסיס היסטורי מספק לגישת האלגברה הגאומטרית המקובלת והיא מעלה קשיים בדבר המטרה לשמה נכתבו הכתבים בצורה מסורבלת; היעדר כל התייחסות לסימונים או לחשיבה אלגברית והסתמכות על דיאגרמות; הצורך בקיומו של בסיס אלגברי קדום עוד יותר עליו הסתמכו היוונים. הסטוריונים נוספים שדגלו בדעה זו הם אבל ריי (אנ')[22], מייקל שון האוני (אנ'), יעקוב קליין (אנ')[23], קן סאיטו ב 1986[24] ואחרים שסתרו וביקרו את הרעיון והמאפיינים של האלגברה הגאומטרית. כיום נראה הגישה "השמרנית" הדוחה את העמדה של האלגברה הגאומטרית היא הרווחת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Thābit ibn Qurra & Palmeri, J. 2016
  2. ^ יודגש כי המתמטיקאים היווניים לא הגדירו את המעגל, האליפסה וצורות אחרות כחתכים חרוטיים. זו תהיה הגדרה מעגלית, שכן החרוט הוגדר על ידי מעגל. לכל צורה יש הגדרה גיאומטרית משלה, ובנוסף מוצגת כחתך חרוטי.
  3. ^ Apollonius of Perga & Heath 1896, p. c
  4. ^ יצוין כי מעגל, שהוא דוגמה נוספת של "גירעון", לעיתים מוצג כמקרה מיוחד של אליפסה.
  5. ^ Heath 1911, p. 187.
  6. ^ מתרגמים ומפרשים רבים דווקא הטילו ספק בתועלתן של הטענות, ובוודאי לאור התפתחות הגאומטריה האנליטית שפותרת סוגיות אלו בפשטות יחסית. טליאפרו עוצר בכרך השלישי. הית' מנסה לעבד את הספר ולהפך אותו לקריא ונהיר יותר (Apollonius of Perga & Heath 1896, Intersecting Conics). פריד נאמן יותר למקור, אך מספק ביאורים נרחבים (Apollonius of Perga & Fried 2002, Footnotes)
  7. ^ Fried & Unguru 2001, p. 146
  8. ^ Fried & Unguru 2001, p. 188
  9. ^ Apollonius of Perga & Heath 1896, Normals as Maxima and Minima
  10. ^ Apollonius of Perga & Heath 1896, Propositions Leading Immediately to the Determination of the Evolute
  11. ^ כדי לתאר את "המאונך ל", המתמטיקאים היווניים השתמשו ב"הנורמל של", כאשר האובייקט יכול להיות כל צורה, בדרך כלל קו ישר. פריד טוען שלא היה שימוש סטנדרטי ב"נורמל" במשמעות של נורמל של עקומה, ואפולוניוס לא הציג אחד כזה, למרות שבכמה מקרים בודדים הוא כן תיאר אחד.
  12. ^ פריד ואונגורו מקדישים פרק שלם לביקורתם זו: Fried & Unguru 2001, Maximum and Minimum Lines: Book V of the Conica
  13. ^ סיכום לכך ניתן ב: Fried & Unguru 2001, p. 190
  14. ^ Fried & Unguru 2001, p. 182
  15. ^ 1 2 Fried & Unguru 2001, p. 148
  16. ^ הסבר מתמטי ומדויק של כל טענה בספר ניתן למצוא ב: Apollonius of Perga & Toomer 1990, pp. lxi-lxix. תרגומי ההגדרות משתנים במידה רבה כאשר כל מחבר מנסה לשכתב את המורכבויות באנגלית ברורה ותמציתית ככל הניתן.
  17. ^ סיכום לסוגייה ניתן למצוא ב: Apollonius of Perga & Heath 1896, p. lxx. כותבים רבים מתייחסים לנושא ; לדוגמה, Toomer, GJ (1990). Apollonius Conics Book V to VII: the Arabic Translation of the Lost Greek Original in the Version of the Banu Musa. Sources in the History of Mathematics and Physical Sciences 9. Vol. I. New York: Springer. pp. lxix–lxx. we may regard the establishment of limits of solution as its main purpose. השקפתו של טומר ניתנת ללא פירוט או התייחסות לאף טקסט של הכרך השביעי מלבד ההקדמה.
  18. ^ Apollonius of Perga & Heath 1896, pp. clvii-clxx
  19. ^ Apollonius of Perga & Heath 1896, p. vii
  20. ^ Leo Corry, Geometry and arithmetic in the medieval traditions of Euclid’s Elements: a view from Book II, 2013
  21. ^ Sabetai Unguru, On the Need to Rewrite the History of Greek Mathematics, Archive for History of Exact Sciences 15 (1975), 67–114
  22. ^ Abel Rey, Les Mathématiques en Grèce au milieu du Ve siècle, 1939
  23. ^ Jacob Klein, Die griechische Logistik und die Entstehung der Algebra, Springer, 1936
  24. ^ Ken Saito, Compounded Ratio in Euclid and Apollonius, Historia Scientiarum 30 (1986), 25–59

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]