משתמש:San.aaa.o/אנה טיכו

אנה טיכו

אנה טיכו (27 באוקטובר 1894 - 1 במרץ 1980) הייתה אחות מוסמכת, ציירת ישראלית וכלת פרס ישראל בתחום הציור.

תוכן עניינים

• 1 ביוגרפיה
• 2 מבחר אוספים ציבוריים
• 3 ספרים וקטלוגים אודות יצירתה
• 4 לקריאה נוספת
• 5 קישורים חיצוניים
• 6 הערות שוליים

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה

אנה (חנה) טיכו נולדה לפנחס וברטה בראון בעיר ברנו שבמוראביה (אז חלק מאוסטרו הונגריה, כיום חבל בצ'כיה). היא גדלה והתחנכה בווינה.

בגיל 15 החלה ללמוד ציור בווינה. בשנת 1912 עלתה לארץ ישראל עם בן דודה, רופא העיניים ד"ר אברהם אלברט טיכו, ובהמשך נישאה לו. הם התיישבו בירושלים ופתחו בה מרפאת עיניים, בה סייעה טיכו לבעלה.

ד"ר אפרים סיני שהיה אסיסטנט של ד"ר טיכו במשך כשנתיים (בשנות העשרים של המאה ה-20), מעלה זיכרונות בספרו "במלוא העין": "גברת טיכו הייתה הגבירה, המנהלת והאחות הראשית. בחדר הניתוח היו היא וד"ר טיכו צוות מאומן להפליא. היא הייתה יודעת, ללא דיבורים, להושיט בזמן הניתוח את המכשיר הדרוש ברגע הדרוש. נהגה לרדת לקומה התחתונה זמן קצר לפני תחילת הניתוחים, מסדרת את המכשירים, בוחנת את הסכינים, מכינה את הזריקות והחומר הסטרילי. הכול היה מסודר על שולחן המכשירים, מצוחצח ונוצץ. היא הייתה בקיאה בכל שלבי הניתוח ואצבעותיה היו מרחפות בין שולחן הניתוחים לבין שולחן המכשירים כידי פסנתרן הפורט על מנענעי הפסנתר."

בני הזוג טיכו התערו בחיי החברה והתרבות של ירושלים. בבית המידות שרכשו בירושלים ואשר קומתו הראשונה שימשה במקביל כמרפאה, ארחה טיכו את האליטה האינטלקטואלית של יוצאי גרמניה, וכן את מנהיגי היישוב, ראשי הממשל הבריטי, אמנים, סופרים ואינטלקטואלים - מארץ ישראל ומחוצה לה.

משנות העשרים ואילך רשמה טיכו בעיפרון, דיו ופחם את נופי ירושלים וסביבותיה, כמו גם את תושבי ירושלים ומטופלים של בעלה. עתים עשתה זאת בסטודיו, אך בדרך כלל העדיפה לצאת לחיק הטבע ולרשום שם. בשנות השישים, אחרי מותו של בעלה, הפכו רישומיה לחופשיים יותר ויותר ונעו במידה מסוימת לכיוון של הפשטה. יצירותיה המאוחרות הפכו לפנורמיות וצבעוניות ונעשו בצבעי מים וצבעי פסטל.

ציוריה של אנה טיכו נמצאים באוספי מוזיאונים רבים, מהם מן החשובים בעולם.

בשנת 1965 זכתה בפרס ירושלים לאמנות. בשנת 1970 הוענק לה התואר "יקירת ירושלים". בשנת 1975 זכתה בפרס סנדברג מאת מוזיאון ישראל. בשנת 1980, זמן קצר לפני פטירתה, הוכתרה ככלת פרס ישראל לציור (עמה זכו בפרס גם יוסל ברגנר ופנחס ליטבינובסקי).

לקראת סוף ימיה החליטה טיכו לתרום את ביתה, על אוסף האמנות שבו הכולל את ציוריה ועוד שכיות חמדה שאסף בעלה על פני השנים, למען תושבי ירושלים. הבית פועל כיום כשלוחה של מוזיאון ישראל, בשם בית טיכו. ד"ר טיכו רכש בית נוסף במוצא. היה זה בית ערבי בן 150 מ"ר שאליו היו מגיעים בני הזוג בסופי-השבוע. בשנת 1990 נמכר הבית. בשנת 1980 נפטרה אנה טיכו ונטמנה לצד בעלה בהר המנוחות בירושלים.

השכלה

1906 - שיעורים פרטיים ברישום וציור

1909 - בית ספר לאמנות, וינה.

סגנון אומנותי

אנה טיכו : התרשמות

נושא יצירתה העיקרי התעסק בעיר ירושלים ונופיה. בין הציורים בתערוכה, ניתן להבחין בשני רישומים בפורמט אנכי, אשר אינו אופייני על פי רוב לציורי נוף ובשניהם תיאור של מקטע מן העיר : האחד במבט מלמעלה המראה את הגגות של הבתים הצפופים והאחר, ממבט מלמטה בו שולטים היסודות האנכיים של העצים ושולי הבניין. בניהם, באופק, נערמים הבתים והעצים בקווים חופשיים ומסולסלים. האמנית מחפשת ביצירות אלה את הקומפוזיציה  שתקשר בין הבניינים לנוף ההררי. רוב ציורי הנופים של טיכו הוקדשו למראה הרי יהודה וסביבות ירושלים כמרחבים פתוחים, סלעיים ומיעוטי צמחיה - לעתים בקו עדין ופתלתל עם סימני בניינים במרחק ולעתים כנוף ריק ויבש במריחות עזות של פחם.

הנוף בחר בי

אנה טיכו, דיוקנאות ונופים - בשנות ה30 וה40 רשמה טיכו גם דיוקנאות של בני אדם שנזדמנו לה במרפאתו של בעלה וברחובות העיר. הדגשת הבעות הפנים החזקות ותנוחות הידיים, שיש בהן לעיתים עיוות, נובעות מן העניין שהיה לטיכו בפסיכולוגיה ובפסיכואנליזה ומהשפעת סגנונם האקספרסיוניסטי בדיוקנאות של גוסטב קלימט ואגון שילה. יש שהכינה מתווים רבים לדיוקנאות של מי שישבו לפניה, ואלה נעשו מזוויות שונות ובטכניקות מגוונות, מהם שנעשו בריבוי פרטים שנבנו במערכת קווים צפופה, ויש דיוקנאות שנרשמו ללא מתווים, ברישום חופשי ובקו אחד מהיר.

וינה של אנה

טיכו נולדה בוינה, גדלה והתחנכה על ברכי התרבות החזותית והחומרית של העיר והושפעה ממנה רבות, גם לאחר עלייתה ארצה המשיכה טיכו לבקר תכופות בעיר בה נולדה ויש הרואים ביצירתה מושפעת רבות מאמני התקופה המקומיים - גוסטב קלימט ואגון שילה. בשנות ה50 יצרה טיכו סדרה גדולה של רישומי עירום בדיו אדומה. דמויות הנשים מתוארות בהם מן הגב, והן כמו צפות במרכז הנייר ומעלות על הדעת את רישומי העירום של שינה מן השנים 1915-1917. דימיון רב ניכר בין רישומי הידיים הנוירוטיות, הרועדות והמעוותות של טיכו ובין אלה של שילה. כך גם, כשמשווים את המתווים של קלימט לקבוצת רישומי עירום בדיו שחורה שרשמה אנה בשנות ה50 ובמיוחד זה שבו דמות אישה גבוהה המתוארת מן החזית ממלאת את הדף וכמו ממשיכה אל מחוצה לו. אף שאורך הדף אינו עולה על שלושים ס״מ, נוכחותה של הדמות חזקה ושולטת

רישומיה המוקדמים של אנה טיכו החלו בשנות ה-30 לחייה.

התחלה מאוחרת יחסית בשל ניתוקה של הנערה בת ה-18 מסביבתה הטבעית. רק לאחר שובה לירושלים אחרי סיום מלחמת העולם הראשונה, כבר הייתה אנה טיכו אומנית בוגרת העומדת ברשות עצמה.

רישומיה הראשונים בירושלים מראים את הסמטאות הצרות ואת בתיה הקטנים והמרובעים של העיר העתיקה על גגותיה השטוחים או דמוי הכיפה, רישומים אשר מבוצעים בדיוק מרבי. היו אלה רישומי עיפרון נטורליסטים, אקדמיים ופרטניים של סמטאות ובתים בירושלים, המתעכבים על פרטים אקזוטיים (דקל, צמחיה שרבית, מדרגות, הר הבית, סמטה צרה) והעבירו ברגישות את אווירת המקומות.

יש מעט העזה ביצירותיה המוקדמות , בדרך קונבנציונאלית היא מנסה להיות נאמנה למציאות. רישומים אלה מעבירים את האווירה המיוחדת של העיר, את תחושת הבדידות על אף הרחובות הבנויים בצפיפות.

כבר בשנים מוקדמות אלה, נתגבשה אצל אנה טיכו טכניקת עבודה בסיסית אשר נותרה עמה כל ימי חיה. אנה טיכו אינה מרשה לעצמה להתעלם מדברים או לשנות עובדות. היא נשמרת מאוד להניח כל אבן במקומה, לציין חלונות. התהליך האיטי אינו מפריע לה והמושא שלה הוא להגיע אל לבה של העיר. שנים רבות נותר העיפרון המדיום המועדף שלה אלא שתמיד שמחה להתנסות והשתמשה גם בגיר חום ואדום, בפחם ולעיתים דחופות גם בצבעי מים.

אנה טיכו חשה מוקדם מאוד שהרישום הוא המדיום האמיתי שלה, ובכל זאת ניסתה ידה כפעם בפעם בציורי שמן, תקופה מסוימת גילתה עניין בחריטה- האמן החרט הרמן שטרוך לימד אותה את הטכניקות הבסיסיות. מדי שבוע נסעה לחיפה, וחלק מהדפסיה המוקדמים נוצר בסטודיו החיפאי של שטורק ובמחיצתו.

רישומי דמויות

ציוריה של אנה טיכו לא היו מוגבלים אך ורק לתחום הנופים, בתקופות מסוימות, בעיקר בין 1950-1930 הופיע המרכיב האנושי, אלה שהיא לעולם לא ערבבה בין שני הנושאים. אנה שהייתה מעריצה נלהבת של יופי, הייתה בוחרת את המודלים שלה בעיקר מבין הזקנים והמכוערים, הדמות האקספרסיבית של גבר או אישה שהחיים חרשו על גבם, קסמו לה, היא הייתה בוחרת את המודלים באורח מקרי, מוליכה אותם הביתה ומאכילה אותם לפני שהתיישבו לפנייה וסיפרו לה את סיפור חייהם. הדגשת הבעות הפנים החזקות ותנוחות הידיים המעוותות הן עדות לעניין שהיה לאנה טיכו בפסיכולוגיה ובפסיכואנליזה ולהשפעת הסגנון האקספרסיוניסטי בדיוקנאות שציירו קלימט ושילה.

באמצע שנות ה-50 כאשר חלה בעלה ד"ר טיכו, הפסיקה לצאת לטבע. את מקום התיאור הדקדקני של מראה העין ושל הרישומים המעובדים היטב, תפס רישום חופשי יותר, יריעות נוף רחבות על גבי ניירות גדולים יותר, לעיתיים נטלה קטעי נוף ופרטים בטבע, כסלעים וחריצים באבן, בודדה אותם מהקשרם המרחבי, הגדילה אותם בדמיונה ורשמה בהשראתם רישומים מופשטים כמעט לחלוטין.

לקראת שנות ה-60, הצורך בהרפיה הביא עמו סדרת אקוורלים של פרחים בצבעי מים. אף על פי שמאז שנות ה-30 השתמשה בצבע לעיתים נדירות והצבע מצא את ביטויו בנופים רעננים ומלאי תנועה, היה זה השחור לבן שבו מצאה סיפוק מלא בכוח הביטוי.

רישומי פרחים

בסוף שנות ה-60 ובראשית שנות ה-70 שבה לצייר פרחים בצבעי מים, בתקופות הקודמות שרשמה פרחים וקוצים, השתמשה בעט שחור ורישומיה אלה הזכירו לא מעט את רישומי הדמויות חרושות הקמטים, ואילו הפרחים הצבעוניים שציירה בשנים שבין 1967-1973 ניחנים ברעננות רבה, בתנועה חופשית של המכחול על פני הנייר ומשרים על הצופה אווירה אופטימית. הסיבה לכך היא הלך רוח כללי של אופטימיות שהציף את ישראל אחרי מלחמת ששת הימים.

התקופה המאוחרת

לקראת שנתה ה-80 אנה טיכו הוסיפה לחפש זוויות אחרות וטכניקות חדשות עד לגיל מופלג. בת שבעיים ויותר התחילה לנצל את האפשרויות הגלומות הציור פסטלי, נקודות של עפרונות פסטל רכים, בחום אדמה ובירוק זית, החלו להופיע על פני נופיה המוכרים- נופי הפחם.

בשנים האחרונות התחילה אנה טיכו לרשום ביתר ספונטאניות מתמיד, כשהיא משתמשת בניירות צהבהבים ומוסיפה לעיפרון ולפחם נגיעות של פסטל.

כשהיא חולה ובודדה, שימשו לה אותם פנקסי רישום זעירים, לא גדולים מגלויות דואר, מקלט אחרון ומכובד, וכשהם בידיה והיא רושמת בהם, עברו עליה השעות המאושרות האחרונות של חייה.

פרסים

1940 - פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול, עיריית תל אביב יפו.

1964 - פרס ״ערעסט״ לציור ופיסול, ירושלים.

1965 - פרס ירושלים לאמנות

1970 - אות יקיר ירושלים, עיריית ירושלים.

1975 - פרס ״סנדברג״ לאמן ישראלי, מוזיאון ישראל ירושלים.

1980 - פרס ישראל בתחום הציור.

תערוכות יחיד

1963 - אנה טיכו: רישומים אחרונים, בית הנכות ירושלים.

1974 - אנה טיכו נופי ירושלים, מוזיאון תל אביב

1976 - אנה טיכו״ מתווים 1918-1975, מוזיאון ישראל

2010 - ״הנוף בחר בי״, מוזיאון הכט

2013 - וינה של אנה, מוזיאון ישראל

2019 - אנה טיכו: נוף חייה, מוזיאון ישראל, ירושלים

2019 - התרשמות, מוזיאון הנגב לאמנות.

תערוכות קבצתיות

1953 - גלריה פסדויט, ניו יורק

1959 - בית הנכות הלאומי, "בצלאל" ירושלים

1959 - מוזיאון סטדליק, אמסטרדם

1962 - מוזיאון בלטימור לאומנות

1962 - המוזיאון לאומנות מודרנית, חיפה

1963 - בית הנכות הלאומי, "בצלאל" ירושלים

1964 - ארט אינסטיטיוט, שיקגו

1964 - מוזיאון בוימאנס באנינגן, רוטרדם

1967 - מכון פוזס לאומניות, אונ' ברנדייס וולתהם, מסצ'וסטס

1970 - המוזיאון היהודי, ניו יורק

1972 - מוזיאון אשמיליאן, אוקספורד

1973 - מוזיאון ישראל, ירושלים

1974  - מוזיאון תל אביב

1978- מוזיאון ישראל, ירושלים

מבחר אוספים ציבוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

• מוזיאון אלברטינה, וינה.
• רייקסמוזיאום, אמסטרדם.
• מוזיאון סטיידלק, אמסטרדם.
• המוזיאון הבריטי, לונדון.
• הספרייה הלאומית של צרפת, פריז.
• המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק.
• מכון האמנות של שיקגו.
• מכון לאמנות פוג, קיימברידג', מסצ'וסטס.
• מוזיאון ישראל, ירושלים.
• מוזיאון תל אביב לאמנות.

ספרים וקטלוגים אודות יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

• ארץ ישראל: 12 גליונות פקסמיליה, על פי רישומיה של אנה טיכו, הקדמה מאת מקס איסלר, מוציא לאור, לייפציג, 1950.
• חנה טיכו - רישומים וצבעי מים, אלישבע כהן, בית הנכות בצלאל, ירושלים, 1959.
• חנה טיכו - ירושלים/רישומים, מרדכי ארדון, מרדכי נרקיס, הוצאת דביר, תל אביב, תשכ"ד.
• חנה טיכו - רישומים, וילם סנדברג, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1968.
• אלישבע כהן, ווילם סנדברג, Anna Ticho - Jerusalem Landscapes, drawings and watercolours, הוצאת דביר, תל אביב, 1971.
• אנה טיכו - נופים בירושלים, אלישבע כהן, הוצאת דביר, 1971.
• אנה טיכו, פיליפ הנדי, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1973.
• אנה טיכו - נופי ירושלים, חיים גמזו, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1974.
• מתווים 1918–1975 / אנה טיכו, בעריכת יונה פישר, מוציא לאור: מוזיאון ישראל, ירושלים, 1976.
• אנה טיכו: חמישים שנות יצירה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1968.
• סוזן גודמן, Anna Ticho:Drawings 1971-1980, המוזיאון היהודי של ניו יורק, 1984.
• אנה טיכו, אלישבע כהן, צילומים - ישראל צפריר. מוציא לאור: המועצה הלאומית לתרבות ולאמנות, ירושלים, 1986.
• "הנוף בחר בי" - אנה טיכו, דיוקנאות ונופים, עירית שלמון ואחרים, מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה, 2010.
• אנה טיכו: נוף חייה, תמנע זליגמן, רונית שורק ואחרים, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2019.
• אנה טיכו: התרשמות, דליה מנור, מוזיאון הנגב לאמנות, באר שבע, 2019.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

• אליאס ניומן, Art in Palestine, ניו יורק, Siebel Company, 1939.
• קרל שוורץ, האמנות היהודית החדשה בארץ-ישראל, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1941.
• רות קלינגר, אמנות ואמנים בארץ-ישראל, הוצאת יבנה, תל אביב, 1946.
• חיים גמזו, ציור ופיסול בישראל, הוצאת דביר, 1957.
• צבי זהר, אויגן קולב, הגרפיקה הישראלית, ספרית פועלים, 1960.
• בנימין תמוז (עורך), יונה פישר, אמנות ישראל, הוצאת מסדה, 1963, 1966.
• יונה פישר, מהנוף אל ההפשטה ומההפשטה אל הטבע, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1972.
• רן שחורי, Art in Israel, הוצאת סדן, תל אביב, 1974.
• בנימין תמוז (עורך), דורית לויטה, גדעון עפרת, סיפורה של אמנות ישראל, הוצאת מסדה, 1980.
• מרדכי עומר, על אחד ההרים - ירושלים באמנות הישראלית, הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל אביב, 1988.
• שלמה שבא, לצייר ארץ כמולדת - סיפורו של דור הציירים הראשון, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1992.
• סיפורים מימי טיכו, מירי דבי (קריצלר), הוצאת דבי אופקים, 1993.
• מאירה פרי-להמן, טובל במים, טובל באור - מאה שנות צבעי-מים בישראל, מוזיאון ישראל, 1998.
• גדעון עפרת, שירת הקבצנים - דמות הקבצן באמנות הישראלית, בית אבי חי, ירושלים, 2008.
• גליה בר אור, אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון, המשכן לאמנות עין חרוד, 2009.
• יגאל צלמונה, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010.
• טיולים בעקבות נשים: לאה גולדברג, רחל המשוררת, חנה סנש, גולדה מאיר, צפורה רוזנפלד, הלנה כגן, אנה טיכו, שרה ילין, / עידית שכטר-פייל, עריכה: יפעת הראבן, עיצוב הספר והעטיפה: אירית עמית, צילומים: עידית שכטר-פייל, מוציא לאור: משכל - הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, תל אביב, 2015.
• אריק קילמניק, גדעון עפרת, אירנה גורדון, 100 שנות אמנות הדפס בישראל, סדנת ההדפס ירושלים, 2015.
• גדעון עפרת, ברלין-ירושלים: אמנות העלייה מגרמניה, תל אביב: בית לאמנות ישראלית, 2015.
• David Reifler, Days of Ticho - Empire, Mandate, Medicine and Art in the Holy Land, Gefen Publishing House, ירושלים וניו יורק, 2015.
• אנה טיכו (הישראליות), אבירמה גולן, צלטנר בית מלאכה לספרי ילדים, 2018.מאיירת: ענבל לייטנר.
• חיים באר, הנצח ההולך לאט: מחווה לאנה טיכו, מתוך הספר "קשר לאחד - מסעות, בתים ואנשים בירושלים", הוצאת עם עובד, 2018, עמודים 351–357.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אנה טיכו

• אנה טיכו, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל

• אירית סלמון, אנה טיכו, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• קרן נוימן, אנה טיכו: אמנית הדור הראשון
• יצירותיה של אנה טיכו בגלריה אנגל

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. ^ אתר "Billiongraves"
2. ^ דוד תדהר -עורך ,"אנצקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו" ,ערך :ד"ר אלברט טיכו, כרך ב', 1947, עמוד 956
3. ^ "במלוא-העין"-מעולמו של רופא, ד"ר אפרים סיני, צ'ריקובר מוציאים לאור בע"מ רח' השרון 12 תל אביב, 1984 ,עמוד 105-106,
4. ^ אילנה באום, המיליונר מאיטליה חיפש בית בודד, עם נוף וגינה, מעריב, 5 באוקטובר 1990טא