אברהם אלברט טיכו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ד"ר טיכו
אברהם (אלברט) טיכו
לאום יהודי
נולד 27 באוקטובר 1883
מקום לידה בוסקוביץ, מוראביה
עלה לישראל 1912
נפטר 15 באוקטובר 1960 (בגיל 76)
התמחות עיניים
בית טיכו לפני השיפוץ ב-2015

ד"ר אברהם אלברט טיכו (27 באוקטובר 188315 באוקטובר 1960) היה רופא עיניים ביישוב בימי המנדט הבריטי ובעשור הראשון למדינה. בעלה של הציירת אנה טיכו.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיכו נולד בעיירה בוסקוביץ שבמוראביה, אז חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא השלים את לימודי הרפואה שלו בווינה, והתמחה ברפואת עיניים אצל פרופ' ברגמייסטר בבית החולים "רודולף". ב-1912 נשלח ד"ר טיכו על ידי הארגון הפרנקפורטאי "למען ציון" לפתוח מרפאת עיניים בירושלים. ולקח איתו לעזרתו את אנה, שהייתה דודניתו. אנה הצטרפה אליו לירושלים זמן קצר אחר כך, והשניים נישאו שם.

ב- 1914 השתתף בוועידה הארצית בנושא מיגור הגרענת, הוועדה התכנסה בד' בניסן תרע"ד ב"בית חולי עיניים העברי", בירושלים ונמשכה שלושה ימים. במהלכה התקיימו חמש ישיבות ובוצעו הדגמות של ניתוחים בבית החולים, "למען ציון". בוועידה השתתפו 24 רופאים מרחבי הארץ, לאו דווקא רופאי עיניים, וביניהם: משולם ליבונטין, אריה גולדברג, יהודה לייב פוחובסקי ו- מאיר קרינקין מיפו, אברהם אבושדיד, משה וולך, חנה ו-נפתלי וייץ, מרים נופך, זאב ברין, אריה לייב שמעוני-מקלר, אריה פייגנבאום, אהרן יוסף ירמנס וקורבקוב מירושלים. לוועידה הוזמנו גם מורים. ד"ר הלל יפה, מעמודי התווך במאבק בגרענת, שהיה פעיל בגיבוש המדיניות להדברת המחלה וממוקירי רעיון הוועידה, לא נכח בה והרצאתו הוקראה על ידי ד"ר יעקב סגל.[1]

טיכו פרסם את מסקנותיו מהוועידה במאמר : "רפויי הגרענת בבתי-הספר בירושלים".[2].

ב-1917 גויס לצבא הטורקי -גרמני- אוסטרי כרופא עיניים, כקצין מילואים, ונשלח לשרת בדמשק, חזר לירושלים אחרי מלחמת העולם הראשונה ב1919[3].

מאז עלייתו ועד 1917 היה מנהל בית החולים והמרפאה לעיניים של אגודת 'למען ציון'. ניהל את המלחמה נגד הגרענת (הטראכומה) בבתיה"ס ובמוסדות החינוך בעזרתה הכספית של 'הדסה'[4].

בין השנים 1921-1919 ניהל את מחלקת העיניים בבית החולים הדסה בירושלים, והחל מ-1919 גם עמד בראשו של בית חולים פרטי למחלות עיניים שהקים, בבית רוזה ובנימין ממשפחת קוקיא (עשרים מיטות). הבית נמצא בשכנות לבית טיכו של היום[5]. לאחר מספר שנים שבהם פעלה המרפאה בירושלים, החליטו בני הזוג ב-1924 לשפר את רמת חייהם ולהתמקם בלב התרבותי והאינטלקטואלי של העיר, ולרכוש את בית המידות בקרבת רחוב הקונסולים (רחוב הנביאים היום), שנחשב באותה תקופה לסביבת המגורים היוקרתית ביותר בירושלים.

בין תלמידיו ותלמידותיו : ד"ר מרים נופך,[6] וד"ר אפרים סיני. בספרו "במלוא העין" מעלה סיני זיכרונות משנות העשרים של המאה הקודמת, לצד עבודתו אצל טיכו.

"במשך השנתיים, לערך שעבדתי אצל ד"ר טיכו בוצעו בין אלף לאלף חמש מאות ניתוחים קטנים וגדולים, ומספר רב של בדיקות ופעולות אמבולאטוריות. כל ניתוח שיצא מתחת ידו היה מושלם. הוא עבד בשקט, בביטחון במהירות ובזריזות. בשעת הניתוח לא היה מדבר. אשתו אנה טיכו הייתה מגישה לו את המכשירים באופן אוטומאטי, גם כן ללא דיבורים. רוב הניתוחים היו ניתוחי קאטארקט, גלאקומה, פזילה וניתוחי עפעפיים בגלל סיבוכי גרענת. כריתת הסחוס של העפעף (טארסקטומיה) הייתה נעשית בכל מקרה של גרענת כרונית, במקרה גידול-פרא של הריסים (טריכאזיס),הוא היה מבצע ניתוח פלאסטי של השתלת פס של הרירית מהשפה או הלחי אל תוך העפעף. לפי אומדני ביצע ד"ר טיכו במשך הקאריירה הרפואית שלו לא פחות מעשרים וחמישה אלף ניתוחים. לד"ר טיכו ולמיסיון האנגלי חלק עצום בביעור הגרענת מהארץ ומניעת עיוורון מתושביה היהודיים והערביים

[7].

ממשיך ד"ר סיני בזיכרונותיו:

"טיכו השתייך לתנועתו של פרופ' יהודה לייב מאגנס , והיה מתומכי "ברית שלום". עיתון עברי לא היה בביתו, הסתפקו ב"פלשתיין פוסט", השפה המדוברת בבית הייתה גרמנית, והספרייה שלו הייתה על טהרת השפות הלועזיות. ביתו היה מלא חפצי אמנות, תמונות, עבודות-יד ותכשיטים, שטיחים, קמעות וחפצים אכזוטיים אחרים. התחביב המיוחד של ד"ר טיכו היו חנוכיות עתיקות מימי קדם ועד ימינו. " ממשיך ד"ר סיני: "לד"ר טיכו היו ידידים בכל שכבות האוכלוסייה הירושלמית, יהודים וערבים כאחד. כולם רחשו לו כבוד, החל מאנשיי היישוב הישן, נטורי קרתא, עם הרב יוסף חיים זוננפלד בראשם, ושאר הרבנים וראשי הישיבות-וגומר ביישוב החדש, המשכילים והקהל הרחב. אנשיי מאה שערים הרגישו במרפאתו כבביתם, גם הערבים העריצו אותו. המוני חולים היו נוהרים אליו מכל הארץ ומהארצות הסמוכות ולא הייתה אפליה כלשהי בבית החולים בין יהודי לבין ערבי"

[8].

ד"ר סיני נותח על ידי טיכו בסוף שנות העשרים, לאחר שעבד "כרופא נודד" במושבות השפלה, היה חולה שלושה חודשים ונדבק באחת מעיניו בגרענת[9].

סיני נזכר במקרה מההווי של בית החולים :

"באחד הימים בא אלינו מ-עבר הירדן אחד האמירים שהיה זקוק לניתוח קאטאראקטה. הוא בא עם פמליה שלמה, שכללה את שומרי ראשו, חמשת בניו ושתי נשיו. הוא נשא אקדח וחרב, והמלווים שלו היו חמושים בפגיונות ובחרבות. בעבר הירדן היה מותר לשאת נשק באופן חופשי. האמיר ביקש שהבדיקה תבוצע בסודיות. המרפאה פונתה מכל החולים וד"ר טיכו נהג בו כבוד רב. הלבן (העוזר של טיכו) היה המתרגם. לפני הבדיקה הוצע להם כיבוד. האמיר אודה, אבל ביקש שד"ר טיכו ישתה ראשון. סודר לאמיר חדר מיוחד וחדרים סמוכים לבניו ולנשיו. הותנה תנאי והוסכם שבעת הניתוח יהיו שני בניו נוכחים. ואכן, בעת הניתוח הם עמדו חגורים באקדחים ובחרבות והסתכלו מהצד. למרבה המזל עבר הכל בשלום ולא היה צורך בהתערבות מזוינת"

[10].

נסיון ההתנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה הייתה מרפאתו של ד"ר טיכו ליד שער מנדלבאום, אך ב-12 בנובמבר 1929, כאשר הגיע לפתוח את המרפאה, הותקף מאחור על ידי ערבי ונדקר בגבו. ההתנקשות עוררה הדים בכל הארץ, וגם בקרב הערבים, שכן ד"ר טיכו הציל מאות ערבים מעיוורון ומרבים מהם לא ביקש שכר. התפרסמו מודעות הקוראות לציבור להתפלל להחלמתו. הממשלה הציעה פרס בן 200 לא"י עבור מידע על המתנקש[11].

בעיתונות הערבית נטען שההתנקשות בוצעה על ידי יהודי אשר ביקש לפגוע בו כיוון שהיה מיודד עם ערבים ובגלל היותו מתנגד לציונות כמו יעקב ישראל דה האן[12]. ד"ר טיכו הכחיש את הדברים וטען בנחרצות שהדוקר היה ערבי. כן אמר "ככל הציונים אני נושא בכל חובות היישוב המאורגן, משלם את המסים הציוניים לקרן היסוד[13], לקרן קיימת, לועד הלאומי וכן גם למוסדות חרדים. לשום מפלגה לא השתייכתי ואינני שייך גם עתה, כי איני עוסק בפוליטיקה ומעולם לא נאמתי נאום פוליטי". כן הכחיש שכתב מאמרים נגד הציונות ואמר שמעולם לא כתב מאמרים שאינם רפואיים[14].

שנים מאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיאגנוזה בכתב ידו של ד"ר טיכו, 1951
רחוב על שם ד"ר טיכו בירושלים - מוביל אל ביתו

לאחר ההתקפה החליט ד"ר טיכו להעביר את המרפאה לביתו, והסב את הקומה התחתונה של הבית למרפאת עיניים ששירתה את אוכלוסיית ירושלים, עשירים ועניים כאחד. שמעו של ד"ר טיכו יצא למרחוק, ואת מרפאתו פקדו חולים מרחבי המזרח התיכון כולו. ביתם של בני הזוג, שיחד עם הגן והחורשה הצמודים אליו משתרע על שטח של כ-3 דונם, היה למקום מפגש לאינטלקטואלים, אנשי ספרות, פוליטיקאים ואמנים, במיוחד דוברי השפה הגרמנית שהגיעו לארץ ב-1933 עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה. בין היתר בני הזוג אירחו את הנציב העליון סר ארתור ווקופ, את האמנים מרדכי ארדון ומארק שאגאל, את הפילוסוף מרטין בובר, ורבים אחרים. בני הזוג טיכו אמנם צברו נכסים רבים, אך לא ניהלו אורח חיים ראוותני והיו אנשי עבודה לאורך כל חייהם. הם הטביעו חותמם האישי על ביתם, שנקרא על שמם עד היום. ד"ר טיכו היה חבר בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית ובועד הפועל שלה.

אנה טיכו רעייתו, שימשה כאחות ואחות חדר-ניתוח, במרפאה בתקופת חייו עד שנפטר ב-1960, ציירה ורשמה את נופיה של ירושלים ואת אנשיה. היא המשיכה להתגורר, ליצור ולארח בבית עד מותה בשנת 1980. בשנות חייה האחרונות הוזנח במקצת הבית וחלקים ממנו הושכרו. בצוואתה הותירה את הבית, על אוסף האמנות שבו, למען תושבי ירושלים כאות הוקרה לעיר שכה אהבה. הבניין, ששופץ על ידי האדריכל דוד קרויאנקר על פי תוכניות שאושרו על ידי אנה טיכו עוד בחייה, הוסב למוזיאון מודרני המיטיב לשקף את אווירת ירושלים של תחילת המאה ה-20.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהלוויתו של ד"ר טיכו ספד לו שמואל יוסף עגנון : " ד"ר טיכו יכול היה לבחור לעסוק בכל תחום ברפואה, אבל בחר לעסוק ברפואת עיניים כדי שאנשים יוכלו לראות את ציוריה היפים של אשתו אנה טיכו."[15]

בן אחיו, רופא העיניים, הפרופ' אורי טיכו המשיך את דרכו במחלקת העיניים בבית החולים הדסה ירושלים כמנהל השרות לגלאוקומה.

קרוב משפחה נוסף: ד"ר בארי טיכו, מנהל המחקרים הרפואיים בביוג'ין, חברת הביוטכנולוגיה השלישית הגדולה בעולם. "המורשת המשפחתית, מספר טיכו שזורה היטב במקצוע שבחרתי. אם יש אלמנט גנטי מובהק במשפחת טיכו, זו הרפואה. אביו, אמו ושלושת מארבעת אחיו של טיכו הם רופאים. גם רעייתו וגם בן דודו פרופ' אורי טיכו."[16]

ד"ר טיכו מונצח במערכון הידוע של שייקה אופיר "מקרה עין" המספר כיצד התקלקלה לציונה העין, וכיצד ד"ר טיכו תיקן אותה.

בעיר באר שבע נקרא על שמו רחוב, ובירושלים רחוב אברהם טיכו - זהו הרחוב הקטן המוביל לביתו.

ד"ר טיכו נטמן בהר המנוחות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "סיפורים מימי טיכו"\ מירי דבי (קריצלר) , הוצאת דבי אופקים, 1993, 325 עמ'

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אורית נבות, אברהם גרוס, ‏"המלחמה בגרענת: ראשית בריאות הציבור בארץ-ישראל", קתדרה 94, דצמבר 1999, עמודים 93-108
  2. ^ "דו"ח וועדת הגרענת", פרק : "רפויי הגרענת בבתי-הספר בירושלים", ד"ר אברהם טיכו, מוציא לאור : תחנת הבריאות העברית, ירושלים, תרע"ו, עמודים 96-107
  3. ^ eye update- "רפואת העיניים בישראל משנת 1948 ועד היום".נובמבר 2007 ,גיליון מספר 4, ד"ר ענאן עבאסי, פרופ' חנא גרזוזי, מחלקת עיניים-המרכז הרפואי בני ציון, הפקולטה לרפואה ע"ש רפופורט, הטכניון, חיפה.
  4. ^ רופאיה של ארץ ישראל 1799–1948, הוצאת איתי בחור זכרון-יעקב, מהדורה שנייה, מרץ 2012. עמוד 227
  5. ^ eye update- "רפואת העיניים בישראל משנת 1948 ועד היום ",ד"ר ענאן עבאסי, פרופ' חנא גרזוזי, מחלקת עיניים, המרכז הרפואי בני ציון, הפקולטה לרפואה ע"ש רפופורט, הטכניון, חיפה .
  6. ^ MEDICINE - עיניים , אורית נבות, אברהם גרוס, "המלחמה בגרענת -אבן דרך בתולדות הרפואה בארץ ישראל" אפריל - יוני 2007,עמודים 6-11
  7. ^ "במלוא העין"-מעולמו של רופא, ד"ר אפרים סיני, צ'ריקובר מוציאים לאור -רחוב השרון 12 תל אביב ,1984, עמוד 106
  8. ^ "במלוא העין "-מעולמו של רופא, ד"ר אפרים סיני, צ'ריקובר מוציאים לאור-רחוב השרון 12 תל אביב, 1984, עמוד 107–108
  9. ^ "במלוא העין" -מעולמו של רופא, ד"ר אפרים סיני ,צ'ריקובר מוציאים לאור בע"מ, 1984 ,עמוד 119
  10. ^ "במלוא העין" מעולמו של רופא, ד"ר אפרים סיני,צ'ריקובר מוציאים לאור בע"מ, 1984. פרק 55, עמוד 112
  11. ^ פרס למגלי המתנקש בטיכו, דבר, 18 בנובמבר 1929
  12. ^ אחרי ההתנפלות על ד"ר טיכו, דבר, 14 בנובמבר 1929
  13. ^ טיכו נמנה בין התורמים הגדולים לקרן היסוד, ראו ההשתתפות האמידים בקרן היסוד בארץ, דבר, 13 בדצמבר 1927
  14. ^ שיחה עם ד"ר טיכו, דבר, 25 בנובמבר 1929
  15. ^ ציטוט מבית אנה טיכו
  16. ^ גלובס, -עובר בגנים, 8.11.2003 , קרן צוריאל-הררי