יגאל צלמונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יגאל צלמונה
Yigal Zalmona.jpg
לידה 28 באפריל 1945 (בן 73)
תל אביב-יפו, ישראל
לאום ישראלי
תחום יצירה אוצר

יגאל צַלמוֹנָה (נולד ב-28 באפריל 1945) הוא אוצר אמנות, מבקר והיסטוריון ישראלי. מחקריו של צלמונה מתמקדים בראשיתה של האמנות הישראלית ובייחס שלה אל המזרח הקרוב. בין השנים 2012-1980 שימש צלמונה כאוצר לאמנות ואחר-כך כאוצר ראשי בין-תחומי במוזיאון ישראל בירושלים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יגאל צלמונה נולד בשנת 1945 בתל אביב. אביו, מארקו צלמונה, היה רופא שיניים.[1] הוא גדל בשכונת נוה שאנן. בגיל 20 נסע לפריז, שם למד ספרות, אנתרופולוגיה והיסטוריה - ללא ידע מוקדם בצרפתית. בשנת 1966 ניצל צלמונה מהרעלת גז[2]. אירוע זה זכה לחשיפה רבה בעיתונות הישראלית של אותה תקופה. בהמשך נרשם ללימודי תולדות האמנות בסורבון, שם סיים תואר ראשון ושני. עבודת המאסטר שלו עסקה בצייר והפסל ז'אן דובופה (Jean Dubuffet) וביחס בין אמנות גבוהה לאמנות שוליים בעבודתו.

בצרפת נחשף צלמונה להגותם של רולאן בארת ולואי אלתוסר ואל מהפכת הסטודנטים שהתרחשה בשנת 1968. בראיון מאוחר תיאר צלמונה את חוויותיו מן האירועים וטען כי "הייתה תחושה של אוטופיה חברתית, שהמהפכה קרובה. אני זוכר שמלבד היציאה לרחוב וזריקת אבנים, צבענו העתקי גבס של פסלים יווניים באדום. [...] כשהגעתי לסורבון, האוניברסיטה הייתה משובחת מבחינה מקצועית אך שמרנית. הכל השתנה. מבחינה תרבותית המהפכה קרתה: תפישת העולם של האקדמיה השתנתה עם הופעתם של כותבים חדשים ועם השפעות של תפישות עולם מרקסיסטיות על אמנות ותרבות".[3]

אף על פי שבתום לימודיו הוצעה לו עבודה כעוזר הוראה, החליט צלמונה לשוב לישראל. בשנת 1972 החל לעבוד, בתחילה כעוזר למנהל ד"ר חיים גמזו אוצר במוזיאון תל אביב לאמנות ואחר כך כאוצר לפיסול ולרישומים והדפסים במוזיאון. ביחד עם אילן תמיר, ניסה צלמונה לקדם את הצגתם של אמנים צעירים, שעסקו באמנות אוונגרדית ומושגית. מהלך זה נתקל בהתנגדות של גמזו שהיה ידוע בשמרנותו האמנותית. על רקע זה התפטרו, בשנת 1974, צלמונה ותמיר מתפקידם במוזיאון.

לפרנסתו לימד צלמונה בבצלאל, בחוגים לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית ואוניברסיטת חיפה, וכתב ביקורת אמנות בעיתון "מעריב".

בתחילת שנות ה-80 התמנה לאוצר לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. צלמונה היה שותף לדרכו של יונה פישר, מנהל מוזיאון ישראל, בתמיכה באמנות חדשה ואמנים צעירים. יהושע נוישטיין ראה בצלמונה כמי שריכז סביבו חוג אמנים מושגיים לשעבר שהחלו לעסוק בפיסול.[4]

בינואר 1985 נפתח במוזיאון "ביתן לאמנות ישראלית" שנבנה בתמיכתה של אילה זקס-אברמוב. תערוכת הפתיחה של הביתן נקראה "ציוני דרך באמנות ישראלית", והציגה מבחר של יצירות אמנות ישראלות מאוסף המוזיאון ומאוספים אחרים. קטלוג התערוכה עוצב כחוברת דקה וגדולת ממדים, כמעין עיתון.[5]

בשנת 1998 אצר את התערוכה "קדימה: המזרח באמנות ישראל", ביחד עם תמר מנור-פרידמן. התערוכה סקרה את היחס של האמנות הישראלית אל המזרח הקרוב, אל האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל ואל היהדות המזרחית החל מאמנות "בצלאל" ועד לאמנות של שנות התשעים של המאה ה-20. על פי צלמונה תפיסת המזרח באמנות הישראלית הושפעה באופן עקבי מתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי. צלמונה ראה במאורעות תרפ"ט כנקודת שבר, בה נעלמה תפיסת המזרח כמושא לכמיהה יהודית.

בעקבות התערוכה קיים, בחודש יולי, כתב העת "סטודיו", אז כתב עת מרכזי בעולם האמנות הישראלי, דיון אקדמי בשאלות שהעלתה התערוכה וייחד לה מקום נרחב בגליונו. חנן חבר, כמו גם אישים נוספים, העלו בביקורתם את הטענה כי התערוכה והטקסט המלווה אותה אינם יוצרים פרובלמטיזציה של הייצוג האמנותי, ומבטאים את האתנוצנטריות היהודית.[6]

ב-4 במאי 2005 נפתחה במוזיאון ישראל התערוכה "בוריס ש"ץ - כהן אמנות, יצירתו וחזונו של אבי האמנות הישראלית", שהוקמה לציון 100 שנים להקמת "בצלאל"' באצירתו של צלמונה.

בשנת 2010, בעקבות פתיחת קמפוס המוזיאון החדש והקמת תצוגת קבע לאמנות ישראלית שאצר צלמונה (עם אמיתי מנדלסון) במוזיאון, הוציא צלמונה את הספר "100 שנות אמנות ישראלית". הספר, טען צלמונה, הציג את התפתחות הקאנון של האמנות הישראלית.[7] הספר יצא לאור באנגלית בהוצאת לונדס האמפריס מלונדון בשנת 2013 ונמצא בסדרת הספרים המומלצים לקריאה של מוסף הספרות של הפיינאנשיאל טיימס.

בין הנושאים שבהם עסק צלמונה היסטוריה של האמנות הישראלית המוקדמת כמו  המחקרים על בוריס שץ, על תקופת מגדל דוד; נושאי חתך כמו  תפיסת ה"מזרח" של האמנות הישראלית או חוויית ההתיילדות באמנות הישראלית והצגה מוזיאלית של יצירתם של אמנים עכשוויים כמו מיכה אולמן, נחום טבת, צבי גולדשטיין, או משה גרשוני.

בשנת 1998 התמנה צלמונה לאוצר הראשי הבינתחומי של מוזיאון ישראל, תפקיד בו החזיק עד לפרישתו מן המוזיאון ב-30 באפריל 2012.

צלמונה מרצה באקדמיה לאמנות ולעיצוב בבצלאל ומשמש כראש המגמה לאוצרות בתוכנית התואר השני של בצלאל ב"מדיניות ותאוריה של האמנויות". היה חבר בוועדות שיפוט של פרסים חשובים, ביניהם פרס ישראל. צלמונה משמש כיועץ לנושאים מוזיאליים לספריה הלאומית של ישראל  בתהליך התחדשותה ומעברה לבניין חדש.

צלמונה אב לשניים וסב לחמישה.

רשימת פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "וולף ווסטל: מלמד-הבקר של ההכרה", מושג 6, 1975, תל אביב, עמ' 32-33
  • "10+", מושג 6, 1975, תל אביב, עמ' 66-73
  • "אנה טיכו: רישומים", מושג 8, 1976, תל אביב, עמ' 42-50
  • "נחום טבת: חפצים", מושג 11, 1976, תל אביב, עמ' 48-50
  • "שטרייכמן", מושג 13, 1976, תל אביב, עמ' 24-30
  • "טבע וחוויה בציוריו של מאירוביץ", מעריב, 15 במאי 1976
  • מיקום/כיוון/78, ‫קיבוץ אשדות יעקב, 1978
  • "ארכיון לאמנות ישראלית; 'בצלאל' - יצירת 'סגנון לאומי'", ציור ופיסול 17, 1978, עמ' 31-33
  • Zalmona, Yigal, Art about art: two texts and one interview with Osvaldo Romberg, Delson-Richter Galleries, Old Jaffa, 1978
  • "אבל פן", ציור ופיסול 18, 1979, עמ' 37-40
  • "ניגודיו של ז'יל פאסקין", מעריב, 11 במאי 1979
  • "יגאל תומרקין - בין אוצ'לו לפאוזוליני", מעריב, 31 במאי 1979
  • "כתב באמנות וחוסר נימוסים", מעריב, 6 ביולי 1979
  • איך נראית התודעה?", מעריב, 20 ביולי 1979
  • "נופים קדושים", מעריב, 10 באוגוסט 1979
  • "אבל פן", ציור ופיסול 18, 1979, עמ' 37-40 ‬
  • "'אפקים חדשים' - החוויה האמרגנית", קו 1, 1980, עמ' 79-82
  • "'איש המזרח' של נחום גוטמן", דבר, 26.12.1981, עמ' 22
  • "ראשית האמנות המודרנית בארץ-ישראל", קו 2, 1981, עמ' 27-39 ‬
  • "אמנות א"י בשנות ה-30 ואסכולת פאריס", קו 3, 1981, עמ' 34-28 ‬
  • "העבר הוא ההווה - הכנענים", קו 4-5, 1982, עמ' 50-57 ‬
  • "המזרח באמנות הישראלית בשנות העשרים" בתוך: שפס, מרק (עורך), שנות העשרים באמנות ישראל, מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1982
  • כאן עכשיו, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1982
  • ציורים חדשים, חיים קיוה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1982
  • אורי ריזמן, הוצאת מוזיאון ישראל, ירושלים, 1983
  • "מגמות בציונות ושאלת האומנות לפני הקמת 'בצלאל'"; "לדמותו של בוריס שץ"; "הירשנברג, ליליין ופן - ציירים ב'בצלאל'"; סגנון ואיקונוגרפיה של חפצי 'בצלאל'" בתוך: שילה כהן, נורית (עורכת), "בצלאל" של שץ, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1983
  • אליהו גת - אור באדמה השמים עופרת, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1984
  • זיגי בן-חיים, 1984, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1984
  • גולדשמיד, תמר ‬(עורכת), 80 שנות פיסול בישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1984
  • נופים באמנות ישראל, ד.ק. גראונט, ירושלים, 1984
  • ציוני-דרך באמנות ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1985
  • בוריס שץ, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1985 (סדרת 'אמנים ישראלים')
  • לאה ניקל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1985
  • אמנות ישראלית מוזיאון ישראל ירושלים, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1985
  • משה גרשוני 1980-1986, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1986
  • אבל פן, הוצאת מעינות, ירושלים, 1987 (ביחד עם גדעון עפרת ויעל גנאסיא)
  • יחזקאל שטרייכמן, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1987
  • אמנות ישראל: תצוגה מיוחדת - נורית דוד, ציורים, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1987
  • לארי אברמסון: גינון באור מלאכותי, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1987
  • עידו בראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1987
  • צבע טרי: פיסול (אמנים צעירים), מוזיאון ישראל, ירושלים, 1988
  • מיכה אולמן: 1980 - 1988, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1988
  • דיתי אלמוג: ציורים, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1988
  • קלג וגוטמן, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1988
  • חיים מאור - פני הגזע ופני הזיכרון, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1988
  • "שני ציורים - שתי זהויות", משקפים 3, 1988, עמ' 9
  • "צילום הוא צילום הוא צילום? קלג וגוטמן", משקפים 5, 1988, עמ' 50-51
  • "ניואנס מקומי בשפה בינלאומית: שיח אוצרי אמנות ישראלית", פרוזה 100, 1988, עמ' 176-192
  • אווירופאסיביקה: אבי סיטון - פסלים, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1989
  • דגנית ברסט - חקירות לוך נס, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1989
  • לארי אברמסון, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1989
  • "Creation and Involvement in Israeli Art: a Sketch", In: The Shadow of Conflict: Israeli art 1980-1989, The Jewish Museum, New York, p.15-19, 1989
  • משה ניניו, מחזור ימים, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1990
  • מנשה קדישמן : לידה ופסלים אחרים 1990-1988, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1990
  • ליטבינובסקי, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1990
  • אוסבלדו רומברג: עקבות בניינים; מיצב מטנארטיבי על אודות המודרניזם, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1991
  • משה ניניו: מחזור ימים, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1991
  • ציור בריטי במאה ה-20, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1992
  • "טבע בריטי", סטודיו 30, 1992, עמ' 13
  • פיליפ רנצר: לפעמים יש לי תשוקה לאשתי, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1992
  • בדיבור אחד: זליג סגל – עבודות, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1992
  • סיגל פרימור: אתגר אנטארקטיקה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1992
  • "גבורות לאילה - אמנות ישראלית מאוספי אילה זקס אברמוב", מוזיאון ישראל, ירושלים, 1992
  • "המזרח באמנות ישראל בשנות העשרים", שנות העשרים באמנות ישראל, מוזיאון תל אביב, 1992
  • ימי מגדל דוד: מלחמת התרבות הראשונה באמנות ישראל, מגדל דוד - המוזיאון לתולדות ירושלים, ירושלים, 1992
  • "חומוס עם קצפת? אופני ההתייחסות של ציירים ופסלים יהודים, ארץ-ישראלים, למזרח, לדמות הערבי ולעימות הישראלי-ערבי", משקפיים 19, 1993, עמ' 9-13 ‬
  • פתשגן: אורי קצנשטיין, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1993
  • דגשים חזקים, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1994
  • "החצוצרה שנתביישה", משקפיים 21, 1994, עמ' 7-11‬
  • "Ali Baba's Cave", Philip Rantzer: I love Art and Art Loves me, Kerber Verlag, Altes tingen, Kunstverein tersloh, Museum Moderne Kunst, Passau
  • "גיא בר-אמוץ: גררר - תערוכה", סטודיו 63-64, 1995, עמ’ 20-30 ‬
  • "B-BAU, צבי גולדשטיין ניתוח העבודה והערות על מבנה ירקות ודגם-זית", סטודיו 63, 1995, עמ' 25
  • "On the Exhibition 'Kadima' Orientalism in Israeli art", The Jerusalem Review, p 51-55, 1997
  • קדימה: המזרח באמנות ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1998 (ביחד עם תמר מנור-פרידמן)
  • "כצל עובר (ציוריו של ישראל הרשברג)", מכירה פומבית 4, 1998, עמ' 22-26
  • " חור, סדק או קריסה ממשית?", "יצירות האמנות הן אבני בניין", "התזה של סעיד היא לא הריקוד עצמו והומי ק. באבא כבעיה לא פתורה", סטודיו 97, 1998 ‬
  • ילדים טובים, ילדים רעים: התיילדות באמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1998
  • וסילי קנדינסקי: צבעי המוזיקה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1999
  • וסילי קנדינסקי - צבעי המוזיקה, מכירה פומבית 15, 1999, עמ' 3-8
  • "יצירת-מופת אבודה מגיעה לירושלים", ניקולה פוסן: יצירת-מופת שנתגלתה מחדש, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1999
  • Landscape of the Bible: Sacred Scenes in European Master Paintings, The Israel Museum, Jerusalem, 2000
  • "חלומו של נרקיס", מוזה 5, יולי 2001, עמ’ 22-27
  • Uri Katzenstein, Home, the Israeli Pavilion, the Venice Biennale, 2001
  • "Ein Wiederentdecktes Gemalde von Poussin gelangt nach Jerusalem", Nicolas Poussin, Die Zerstorung des Tempels in Jerusalem Schlchtenbilder aus der Judischen Geschichte, Kunsthistorisches Museum, Wien, 2001
  • עבודות מאוחרות, מיכאל גרוס, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2002
  • אלי אברהמי: שירת עלים, גולקונדה אמנות, תל אביב, 2002
  • אביבית (אוהד מרומי ואבנר בן-גל), מוזיאון ישראל, ירושלים, 2002 (עם שרית שפירא)
  • גררר (גיא בר-אמוץ, סיגלית לנדאו), מוזיאון ישראל, ירושלים, 2002 (עם שרית שפירא)
  • בד-רצפה-שמלה-בד. אלף מילים על ציוריה של לאה ניקל, גלריה זומר לאמנות עכשווית, תל אביב, 2002
  • אבל פן: ציורי התנ"ך ועוד, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2003
  • "קדושה והתקדשות באמנות העכשווית", בתוך: בילסקי, מילי ד.; שנאן, אביגדור (עורכים), גבולות של קדושה, בחברה בהגות ובאמנות, כתר, ירושלים, 2003, עמ' 132-140 ‬
  • ‫"מאפלה לאור גדול: אור וזהות בציור הארצישראלי המוקדם", אורים, 2005, עמ' 228-233 ‬
  • 40 יצירות מופת של יופי וקדושה: מאוסף מוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2005
  • "Die Israelische Kunst und der Orient", Die Neuen Hebraer: 100 Jahre Kunst in Israel, Martin-Gropius-Bau, Berlin, exhibition catalogue (co-curator with Doreet LeVitte Harten)
  • בוריס שץ - כהן אמנות: חזונו ויצירתו של אבי האמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006
  • "'New Jew, Old Orient: Reflections on Art, Place and Identity", in: Israele Arte e Vita 1906-2006, Palazzo Reale, Milano
  • ":"אוריינטאליזם ויוגנד-שטיל", המודרניזם הרדיקלי באמנויות הפלסטיות בארץ-ישראל בראשית המאה ה-20", "אמנות ושואה", "אמנויות פלסטיות בישראל", בתוך: מירון, דן; חבר, חנן (עורכים), זמן יהודי חדש, כרך ג, כתר, ירושלים, 2007
  • "גבוה, יותר עמוק", בתוך: עזרא אוריון: שבשמים ובארץ, מוזיאון הנגב לאמנות, 2007
*Treasures from the Holly Land, Museum of Fine Arts, Budapest, 2009
  • 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010
  • " דימויים של תיקון הגוף היהודי", בתוך: בילסקי, מילי ד.; שנאן, אביגדור (עורכים), שבר ותיקון, קרן עדי, 2010, עמ' 58-68 ‬
  • ‫"יצירות מופת ומסמכי זהות", ארץ אחרת, מס' 57 2010, עמ' 10-19
  • שעון חול: עבודתו של מיכה אולמן, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2011
  • *L'Orientalism et les Juifs, Musée d'Art et d'Histoire du Judaïsme,
Paris, 2012 (פרק על האמנות הישראלית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מעריבמה קרה לבננו?, מעריב, 2 באוקטובר 1966.
  2. ^ מעריבהסטודנט החמישי הקדים לבוא והציל ארבעת חבריו ממוות, מעריב, 2 באוקטובר 1966
  3. ^ אלי ערמון אזולאי, עכבר העיר אונליין, יגאל צלמונה: בזכות הקאנון, באתר הארץ, 17 ביוני 2010
  4. ^ ראו: נוישטיין, יהושע, "אחרי 'רישום מעל ומעבר'", בתוך: עומר, מרדכי (עורך), גבולות השפה, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1998, עמ' 37.
  5. ^ ראו: "אל תגידו בגת", מעריב, 30 בינואר 1985.
  6. ^ ראו: חבר, חנן, "ציות מופרז לתזה של סעיד", סטודיו, כתב עת לאמנות, מס' 97, נובמבר 1998, עמ' 36-39.
  7. ^ ראו: אלי ערמון אזולאי, עכבר העיר אונליין, יגאל צלמונה: בזכות הקאנון, באתר הארץ, 17 ביוני 2010