משתמש:ShonKapushon/תעשיית הרכב בברית המועצות
 |
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
| |
| דף זה אינו ערך אנציקלופדי | |
תעשיית הרכב בברית המועצות התקיימה במהלך רוב ההיסטוריה של המדינה, מ-1929 עד ל-1991. היא התחילה עם הקמת מפעלי ייצור גדולים לרכבים.
לפני התפרקותה, ברית המועצות ייצרה כ-2.1-2.3 מיליון רכבים בשנה מכל הסוגים, והייתה היצרן השישי בגודלו בעולם של כלי רכב, מקום תשיעי בייצור מכוניות, שלישי בייצור משאיות, וראשון בייצור אוטובוסים.
התעשייה הסובייטית ייצאה בין 300,000 ל-400,000 מכוניות בכל שנה, בעיקר למדינות הגוש המזרחי, אך גם לאמריקה הצפונית, מרכז ומערב אירופה, ואמריקה הדרומית.
עם זאת, יובאו למדינה מספר ניכר של משאיות המותאמות לכבישים מהירים (וולוו, מאן ממדינות קפיטליסטיות; "ליאז", "צ'פל" ו"י.פ.א" ממדינות סוציאליסטיות) בכמות מסוימת, גם יובאו משאיות המותאמות לאתרי בנייה ("מגירוס-דוטצ", טטרה), משאיות שילוח ("רובור" ו"אוויה") ואוטובוסים עירוניים ובין-עירוניים ("איקרוס", "קארוסה").
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התקופה הסובייטית המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
לרוסיה לא הייתה תעשיית רכב לפני העידן הסובייטי. כלי רכב יוצרו, אבל בכמויות קטנות ורק על ידי כך שמרכיביהן העיקריים יובאו ממדינות זרות.[1]
לאחר מהפכת אוקטובר ב-1917, יצרנית כלי הרכב "רוסו-באלט" הולאמה, ב-15 באוגוסט 1918, ושמה שונה ל"פרומברון" על ידי ההנהגה החדשה. היצרנית המשיכה את הייצור של מכוניות "רוסו באלט" והשיקה דגם חדש ב-8 באוקטובר 1922, בזמן ש"AMO" (יצרנית רכב אחרת) בנתה תחת רישיון משאיות מדגם "FIAT-15" והשיקה גרסה יותר מודרנית של המשאית שפותחה על ידי נבחרת המהנדסים של "AMO". בין 6,000 ל-6,500 משאיות מדגם F-15 נבנו בין השנים 1924-1931.[2][3]
מפעל סיטרואן שנבנה לפני המלחמה הורשה לפעול כעסק פרטי עד שהולאם ב-1921.[4]
כלי הרכב הסובייטים הראשונים נבנו במפעל זיל במוסקבה ב-7 בנובמבר 1924.[1] ב-1927, מהנדסים מהמוסד המדעי לכלי רכב מוטוריים יצרו את המכונית הסובייטית המקורית הראשונה, "NAMI-I", שיוצרה בכמויות קטנות על ידי מפעל כלי הרכב בבעלות המדינה "ספארטק" במוסקבה בין 1927 ל-1931.[5]
בעשורים המוקדמים לפני המהפכה, גורקי ומוסקבה נהיו המרכזים העיקריים של ייצור כלי רכב. כמו במדינות מערביות, חלקים של כלי הרכב עבור התעשייה יוצרו בכמויות גדולות במקומות אחרים, מחוץ לרוסיה.[6]
הלחץ הסטאליניסטי לתיעוש מהיר בסוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים גרם לבניית מפעלים ענקיים לייצור כלי רכב בסטנדרט גבוה. בנייתם של המפעלים במוסקבה, גורקי, וירוסלבל, נבנו בעזרתם או במלואם על ידי חברות מערביות ובכך ייצור כלי הרכב עלה מכמה אלפים ב-1928 ל-200,000 כלי רכב ב-1937. כמעט כולם, משאיות.[7]
ב-1929, בגלל ביקוש גבוה וגודל לכלי רכב, ובתיאום עם שותפה לסחר, פורד, הסובייט העליון של הכלכלה הלאומית הקים את גא"ז.[8][9]
שנה לאחר מכן, מפעל כלי רכב שני נוסד במוסקבה, אשר נהיה יצרן מכוניות סובייטיות עיקרי במדינה לאחר מלחמת העולם השנייה, וצבר תהילה ומוניטין בכל רחבי המדינה תחת השם מוסקביץ'. עם זאת, בגלל מטרות ספציפיות של הממשלה באותו זמן, מכוניות היוו חלק קטן מאוד מכל כלי הרכב שיוצרו בשנים הראשונות של ברית המועצות.
ב-1937 ברית המועצות ייצרה יותר מ-200,000 כלי רכב, בעיקר משאיות, ובכך המדינה הפכה להיות יצרנית המשאיות השנייה בגודלה בעולם לפי כמות המשאיות המיוצרות.[1]
בין 1932 ו-1939 כמות הייצור של מכוניות בברית המועצות עלתה ב-844,6%.[10]
לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר המלחמה, תעשיית הרכב הסובייטית התפתחה באופן מהיר. מועצת ההגנה של המדינה החליטה על מספר החלטות חשובות: היא החליטה על הקמת מפעלי רכב חדשים בכותאיסי ודניפרו. נוסף על כך, ב-26 באוגוסט 1945, המועצה הנפיקה את החלטה מ' 9905, "על שיקום והתפתחות תעשיית הרכב" אשר נתנה קווים מרכזיים להתפתחות עתידית של ייצור המכוניות בברית המועצות. ב-1947, מספר כלי הרכב שיוצרו בברית המועצות היה 132,968, מתוכם 9622 מכוניות, 121,248 משאיות, 2098 אוטובוסים, אך עדיין לא הצליחה לעקוף את רמת הייצור של לפני המלחמה. שנתיים לאחר מכן, ב-1949, הייצור עקף את השיא הקודם של של לפני המלחמה וב-1950 הייצור עלה ל-363,000 כלי רכב בשנה.[11]
1948 סימנה את התחלת ייצוא המכוניות הסובייטיות. ב-1950, מכוניות מברית המועצות הוצגו בתערוכת המכוניות הבין-לאומית בפוזנן, פולין, וזמן קצר לאחר מכן יוצאו למערב אירופה. עד סוף שנות החמישים, ברית המועצות ייצרה 43 דגמי מכוניות, וב-1957 מספר כלי הרכב שיוצרו שנתית היה 495,993, אשר כלל 113,588 מכוניות, 369,504 משאיות, 12,316 אוטובוסים, ובשנה לאחר מכן יוצרו 600,000 מכוניות.[11]
שנות השישים ושנות השבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות השישים הסובייטים חיפשו להרחיב ולגוון את תעשיית הרכב אך המשיכו להסתמך על מפעלים מוסבים מה שלא נתן אפשרות לכך. תוכנית המודרניזציה של התחבורה ל-15 שנים הוכרזה ב-1965 קראה להגדלת הייצור של כלי רכב ומשאיות כבדות כדי לשפר את רווחת הצרכנים וליצור צי משאיות יותר מאוזן וגודל.[7]
בתחילת שנות השישים, כשיצרניות הרכב מזמ"א, גא"ז וזא"ז הציעו מגוון של מכוניות והפופולריות של בעלות מכוניות אישית בברית המועצות הייתה בתאוצה, הממשלה הסובייטית בחרה לבנות אפילו מפעל לייצור מכוניות גדול יותר שייצר מכונית עממית ויעזור לעמוד בביקוש לתחבורה אישית.[12] בגלל סיבות חיסכון-יעילות הוחלט לחום על הסכם עם חברות זרות ולייצר מכוניות על הביסיס של מכוניות מודרניות קיימות. כמה אפשרויות נשקלו, כולל פולקסווגן, פורד, פג'ו, רנו, ופיאט. הפיאט 124 נבחרה בגלל שהיה לה עיצוב פשוט ואיתן שהיה קל לייצר ולתקן. המפעל נבנה במשך 4 שנים (1966–1970) בעייר ההקטנה סטאוורופול וולוז'סקי, אשר מאוחר מכן גדלה להיות עיר עם מספר תושבים של יותר מחצי מיליון ושמה שונה לטוליאטי כדי להנציח את פלמירו טוליאטי, יו"ר המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, אשר נפטר זמן קצר לפני התחלת בניית המפעל.[12][13]
באותו זמן, מפעל איז'מאש למכוניות נוסד בעיר איז'בסק כחלק מבית החרושת המכני של איז'בסק, ביוזמתו של שר ההגנה, דמיטרי אוסטינוב[14] וגם לכדי להגדיל את הייצור הכולל של מכוניות בברית המועצות. המפעל ייצר מכוניות מדגל מוסקביץ' ומכוניות Izh 2125.
עד 1970, ייצור המשאיות וכלי רכב מסחריים אחרים עבר ביזור והייצור כבר לא היה מרוכז במוסקבה ובגורקי אלא גם בבלארוס (מינסק, ז'ודינו), אוקראינה (קרמנצ'וג), גיאורגיה (כותאיסי), ובחבל הוולגה והאורל (אוליאנובסק ומיאס). ייצור כלי הרכב היה מרוכז רק למוסקבה, גורקי ואיז'בסק עד לסוף שנות השישים.[6]
בין 1970 ו-1979, ייצור כלי הרכב גדל בכמעט מיליון יחידות בשנה, וייצור המשאיות גדל ב-250,000 יחידות בשנה. יחס הייצור של כלי הרכב למשאיות גדל באותו זמן מ-0.7 ל-1.7, מה שאומר שהממשלה נתנה יותר דגש על כך שיותר כלי רכב ייוצרו לשוק הצרכני.[15]
כפי שנמסר על ידי הסובייטים, הם הקצו חצי מהשבעה ביליון רובלים אשר הושקעו בתעשייה הרכב בין השנים 75–1971 לבנייתם של מפעלי הרכב וולגה וקאמה. לקראת סיומה של תוכנית 15 השנים, הסובייטים שינו את גישתם המוסרתית לבניית מפעלים חדשים רק לשם הגברת התוצרים. פקידים סובייטים הכירו באופן פומבי בצורך בגידול ממושך בייצור כלי הרכב, אך הדגישו את הצורך בפרודוקטיביות גדולה יותר ועיצובים חדשים לכלי הרכב כדי לשפר את היעילות והביצועים של כלי הרכב.[7]
שנות השמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד לתחילת שנות השמונים, תעשיית הרכב הסובייטית הורכבה ממספר מפעלים עיקריים אשר ייצרו כלי רכב עבור מגזרים שונים בשוק. לפני 1988, קונים פרטיים לא הורשו לקנות כלי רכב מסחריים למשל מיניבוסים, ואנים, משאיות או אוטובוסים לשימוש אישי. הייצור המקומי של מכוניות ענה רק על 45% מהביקוש המקומי. עם זאת, ייבוא של מכוניות לא הורשה.
בעלות פרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לרכישת מכוניות היו תורים והרבה מהקונים המקומיים היו צריכים לחכות שנים עבור מכונית חדשה. בשנות השבעים, מכוניות נוסעים שיוצרו על ידי לאדה וגא"ז היו בביקוש הכי גדול. מכוניות מדגם וולגה נחשבו למכוניות הכי יוקרתיות שנמכרו לקונים פרטיים, למרות שכ-60% מהייצור שלהם נשמר למוסדות מדינה ומפלגה. מכוניות שתמיד היו פופולריות וזמינות לרכישה היו המוסקביץ והז'פורוז'ץ, וגם רכבי "לואז". לימוזינות מהדגמים "צ'אייקה" (מבית ג"אז) וזיל לא היו זמינות לרכישה עבור הציבור הכללי.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 "Automotive Industry" (PDF). CIA. ארכיון (PDF) מ-23 בינואר 2017. נבדק ב-22 בדצמבר 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "The AMO, known and unknown" (ברוסית). אורכב מ-המקור ב-2015-11-03.
- ^ "Oldtimer picture gallery. The AMO-F-15" (ברוסית). ארכיון מ-2016-01-06.
- ^ Sutton, Antony C. (1968). Western technology and Soviet economic development, 1917 to 1930. Hoover Institution on War, Revolution and Peace. pp. 244–249. ארכיון מ-2016-11-28.
- ^ Kelly M. A. Russian Motor Vehicles: The Czarist Period 1784 to 1917. Veloce Publishing Ltd. 2009. p. 78-79
- ^ 1 2 Cole, J. P. (1984). Geography Of The Soviet Union. pp. 212-214.
- ^ 1 2 3 "The Soviet Motor Vehicle Industry: Improving Quality and Productivity" (PDF). CIA. ארכיון (PDF) מ-1 בדצמבר 2017. נבדק ב-20 בנובמבר 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "The Ford Motor Company in the Soviet Union in the 1920s-1930s".
- ^ "Soviet Fordism in Practice – Building and operating the Soviet River Rouge, 1927-1945" (PDF). Yale University.
- ^ "Прокофьева Е. Ю. История отечественной автомобильной промышленности: от единичного к массовому типу организации производства. СГУ. 2011". Dissercat.com. ארכיון מ-2017-12-27.
- ^ 1 2 "Прокофьева Е. Ю. Направления отраслевого развития автоиндустрии СССР во второй половине 40-х – конце 60-х гг. ХХ в. Известия ПГПУ им. В. Г. Белинского. 2011. № 23. С. 564–567". eLIBRARY.RU.
- ^ 1 2 "AVTOVAZ Joint Stock Company History". ארכיון מ-2015-11-24.
- ^ "The history of Togliatti" (ברוסית). ארכיון מ-2015-12-17.
- ^ "The history of the Russian automotive industry: IzhAvto" (ברוסית). Za Rulem. ארכיון מ-2015-12-08.
- ^ Zickel, Raymond E. (1991). Soviet Union: a country study; research completed May 1989 (2. ed., 1. print. ed.). Washington, DC: US Gov. Print. Off. pp. 497-498. ISBN 0844407275.