נושאים באוטוביוגרפיות של מאיה אנג'לו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מאיה אנג'לו, מדקלמת את שירה "דופק לבו של הבוקר" (On the Pulse of Morning)‏ (אנ') בעת השבעתו של הנשיא ביל קלינטון, 1993.

הנושאים בשבע האוטוביוגרפיות של הסופרת האפרו-אמריקאית מאיה אנג'לו כוללים גזענות, זהות, משפחה ומסעות. עיקר פרסומה של אנג'לו נבע מהאוטוביוגרפיה הראשונה שלה, אני יודעת למה הציפור הכלואה שרה (1969). יתר ספרי הסדרה שלה הם האספו יחד בשמי (Gather Together in My Name) (אנ')‏, (1974), שרים, מנגנים וחוגגים כמו בחג המולד (Singin' and Swingin' and Gettin' Merry Like Christmas) (אנ') ‏(1976), לבה של אישה (The Heart of a Woman) (אנ')‏ (1981), כל ילדי האל זקוקים לנעלי הליכה (All God's Children Need Traveling Shoes) (אנ')‏ (1986), שיר מושלך לשמיים (A Song Flung Up to Heaven) (אנ')‏ (2002), ואמא ואני ואמא (Mom & Me & Mom) (אנ')‏ (2013).

מספרה הראשון "ציפור כלואה" ועד האוטוביוגרפיה האחרונה שלה השתמשה אנג'לו במטפורה של ציפור, המייצגת את מאסרה של אנג'לו כתוצאה מגזענות ודיכאון, ותארה את מאבקה לבריחה מכלובה, כמתואר בשירו של פול לורנס דנבר "סימפתיה". את האוטוביוגרפיות של אנג'לו ניתן למקם במסורת הספרות האפרו-אמריקאית העוסקת במחאה פוליטית. אחדותה של ספרות זו הדגישה את אחד הנושאים המרכזיים בהם עוסקת אנג'לו: עוולות הגזענות ודרכי הלחימה בה. במהלך כתיבת האוטוביוגרפיות השתנו דעותיה על יחסי שחורים-לבנים והתגוונו. ככותבות אחרות בשנות ה-60 המאוחרות ושנות ה-70 המוקדמות, השתמשה אנג'לו באוטוביוגרפיה שלה כדי לדמיין דרכים אחרות לשם כתיבה על חייהן וזהויותיהן של נשים בחברה המצויה בשליטת גברים. מטרתה המקורית הייתה לכתוב על חייהן של נשים שחורות באמריקה, אך מטרה זו התפתחה בהמשך לכתיבה תיעודית על השינויים בחייה-שלה.

נושאי המשפחה וקשרי המשפחה מהותיים בכל ספריה של אנג'לו, מהחווייה המכוננת של נטישה על ידי ההורים כפי שזו מתוארת בספר "ציפור כלואה" ועד יחסיה עם בנה, בעליה, חבריה ואוהביה. כפי שנהוג באוטוביוגרפיות אמריקאיות בכלל ובאוטוביוגרפיות אפרו-אמריקאיות במיוחד, ששורשיהן בנרטיב העבדות, מסעות הן נושא חשוב אחר באוטוביוגרפיות של אנג'לו. החוקרת יולנדה מנורה (Manora) כינתה את מוטיב הנסיעות בביוגרפיות של אנג'לו, החל מ"ציפור כלואה", "מטפורה מרכזית לניידות רגשית".[1] האוטוביוגרפיות של אנג'לו מתרחשות בכל רחבי העולם, מארקנסו לאפריקה ובחזרה לארצות הברית, ונעה על פני כמעט ארבעים שנה, החל מתחילתה של מלחמת העולם השנייה ועד ההתנקשות בחייו של מרטין לותר קינג.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני שכתבה את אני יודעת למה הציפור הכלואה שרה, בגיל ארבעים, הייתה למאיה אנג'לו קריירה ארוכה ומגוונת, במהלכה עבדה במשרות של הלחנה, שירה, משחק, וכן הייתה עובדת בתחום הפעילות למען זכויות האזרח, עיתונאית ומחנכת.[2] בסוף שנות החמישים הצטרפה לגילדת הסופרים של הארלם (Harlem Writers Guild) (אנ'), ארגון הסופרים האפרו-אמריקאים הוותיק ביותר בארצות הברית, שם פגשה מספר סופרים אפרו-אמריקאים בולטים, בהם חברה והמנטור שלה ג'יימס בולדווין. כששמעה את מנהיג זכויות האזרח מרטין לותר קינג מדבר לראשונה בשנת 1960, היה הדבר מקור השראה עבורה והיא הצטרפה לתנועה לזכויות האזרח. היא פעילה למענו והוא מינה אותה לתפקיד הרכזת הצפונית של התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית. אנג'לו עבדה כמה שנים בגאנה, מערב אפריקה, כעיתונאית, שחקנית ומחנכת. היא הוזמנה חזרה לארצות הברית על ידי מלקולם X ועבדה עבורו זמן קצר לפני הירצחו בשנת 1965.[3] בשנת 1968 ביקש ממנה קינג לארגן צעדה, אך נרצח ב-4 באפריל, במקרה יום הולדתה.[4]

אנג'לו הייתה בדיכאון עמוק בחודשים שלאחר רצח קינג. כדי לשפר את מצב רוחה, הזמין אותה בולדווין לארוחת ערב בביתם של הקריקטוריסט ז'יל פייפר ואשתו ג'ודי בסוף 1968. האורחים החלו לספר סיפורי ילדותם וסיפורי אנג'לו הרשימו את ג'ודי פייפר. למחרת התקשרה לרוברט לומיס (Robert Loomis) (אנ') בהוצאת "רנדום האוס", שלימים הפך לעורך של אנג'לו לאורך כל קריירת הכתיבה הארוכה שלה עד שפרש בשנת 2011,[5] ו"אמרה לו שהוא צריך לגרום לאישה הזו לכתוב ספר".[6] בתחילה סירבה אנג'לו מכיוון שהחשיבה עצמה משוררת ומחזאית.[7] לדבריה, בולדווין ניתב אותה בחשאי לכתוב את הספר, והמליץ בפני לומיס להשתמש ב"פסיכולוגיה הפוכה".[8] לומיס שיתף פעולה: הוא טען שלכתוב אוטוביוגרפיה כספרות זה כמעט בלתי אפשרי. אנג'לו לא הצליחה לעמוד בפני האתגר והפיתוי, והחלה לכתוב את "הציפור הכלואה".[9]

אנג'לו לא כתבה את "הציפור הכלואה" מתוך כוונה לכתוב סדרה של אוטוביוגרפיות, אולם מבקרים "שפטו את האוטוביוגרפיות שלאחר מכן לאור הראשונות שפורסמו",[10] כאשר בדרך כלל זכתה כלוב הציפור להערכה הגבוהה ביותר מבין כולן. האוטוביוגרפיות של אנג'לו הן בעלות סגנון מובהק, ו"פרושות על פני זמן ומרחב",[11] מארקנסו לאפריקה ובחזרה לארצות הברית, מראשית מלחמת העולם השנייה ועד רצח מרטין לותר קינג. לדברי החוקרת מרי ג'יין לופטון, האוטוביוגרפיות של אנג'לו אופיינו כאוטוביוגרפיה ספרותית (Biography in literature) (אנ'), אך לופטון סבורה כי הן תואמות את המבנה הסטנדרטי של הז'אנר: הן נכתבו על ידי מחבר יחיד, הן כרונולוגיות והן מכילות אלמנטים של אישיות, טכניקה ונושא.[11]

השימוש של אנג'לו בנושאים, במיוחד בנושא הגזענות, הוא קו מנחה המחבר את כל שבע האוטוביוגרפיות. אחת ממטרותיה, החל מ"הציפור הכלואה", הייתה לשלב בהן "אחדות אורגנית", והאירועים שתיארה היו אפיזודיים, עוצבו כסדרת סיפורים קצרים והוצבו באופן שהדגיש את נושאי ספריה.[12] באמצעות כתיבת סיפורי חייה באוטוביוגרפיות שלה, זכתה אנג'לו להכרה כדוברת הן של שחורים והן של נשים, ושל נשים שחורות במיוחד.[13] לדברי החוקרת ג'ואן ברקסטון, הפכה אנג'לו בכך ל"אישה השחורה כותבת האוטוביוגרפיות הבולטת ביותר באמריקה".[14]

החל מספרה "הציפור הכלואה" השתמשה אנג'לו באותו "טקס כתיבה" במשך שנים רבות, ברוב ספרי הפרוזה והשירה שכתבה: היא קמה בחמש בבוקר ונכנסה לחדר במלון, שם הונחה הצוות להסיר כל תמונה מהקירות. היא כתבה בדפדפות צהובות כשהיא שוכבת על המיטה עם בקבוק שרי, חפיסת קלפים למשחק סוליטר, התזאורוס של רוגט (אנ') והתנ"ך, והייתה עוזבת אחר הצהריים המוקדמים. היא כתבה בממוצע 10–12 עמודים ביום, שאותם ערכה וצמצמה לשלושה או ארבעה עמודים בערב.[15] לופטון הצהירה כי טקס זה מצביע על "תקיפות, תחושת מטרה ושימוש בלתי גמיש בזמן".[11] אנג'לו עברה את התהליך הזה כדי לתת לעצמה זמן להפוך את אירועי חייה לאמנות ו"לכשף" (enchant) את עצמה, כפי שאמרה בראיון ל-BBC ב-1989, "לחיות מחדש את הסבל, הייסורים, הסער והפרץ".[16] היא החזירה את עצמה לזמן שכתבה עליו, אפילו במהלך חוויות טראומטיות כמו האונס שעברה ב"הציפור הכלואה", וזאת כדי "לספר את האמת האנושית" על חייה. המבקרת אופל מור אמרה על "הציפור הכלואה": "אף על פי שהספר קל לקריאה, הוא אינו 'קריאה קלה'."[17] אנג'לו הצהירה ששיחקה בקלפים כדי להגיע למקום הכשף, הקסם הזה, כדי לגשת לזיכרונותיה בצורה יעילה יותר. היא הצהירה: "ייתכן שייקח לי שעה להיכנס לתוך זה, אבל ברגע שאני בתוך זה - הא! זה כל כך טעים!" היא לא מצאה את התהליך קתרטי; במקום זאת, היא מצאה הקלה ב"אמירת האמת".[16]

גזענות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הציפור הכלואה" ו"האספו יחד בשמי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך כל האוטוביוגרפיות שלה משתמשת אנג'לו במטאפורה של ציפור הנאבקת לחמוק מכלובה, כמתואר בשירו של פול לורנס דנבר "סימפתיה" ; היא משתמשת במטאפורה בכותרת האוטוביוגרפיה הראשונה שלה, הציפור הכלואה, וגם בכותרת האוטוביוגרפיה השישית שלה, שיר מושלך לשמיים.[18] כמו אלמנטים בתוך נרטיב כלא, הציפור הכלואה מייצגת את הסתגרותה של אנג'לו כתוצאה מגזענות ודיכוי. מטאפורה זו מעלה אל השיח גם את ה"סתירה כביכול בין עובדת היותה של הציפור כלואה, לבין העובדה שהיא שרה בעיצומו של מאבקה".[18] הסוקר הילטון אלס מצא כי היותה של אנג'לו עדת ראייה לרוע בחברתה, רוע המופנה כלפי נשים שחורות, עיצבה את חייה של אנג'לו בצעירותה ופיתחה את השקפותיה לקראת בגרותה. החוקרת לין ז' בלום טענה כי בזכות העובדה שהאוטוביוגרפיות וההרצאות של אנג'לו "נעות בין טון הומוריסטי לטון חם לטון סאטירי מריר",[19] הן זכו לתגובה מכבדת ונלהבת מצד הציבור הרחב והמבקרים.

הסוקרת דייזי אלדן מ"ספרות עולמית היום" (World Literature Today) מתחה ביקורת על אנג'לו, על כך שהיא "מפגינה עוינות פנאטית כלפי כל האנשים הלבנים".[20] הסופר לימן ב' האגן חלק על כך, בטענה שכמו חברה של אנג'לו והמנטור שלה, לנגסטון יוז, אנג'לו הסבירה והאירה את תנאי חייהם של אפריקאים אמריקאים, אך מבלי ליצור הזרה עבור קוראיה של נושא הגזע, או של בני גזע כלשהו.[21] האגן טען גם כי אנג'לו מקדמת את ההכרה בחשיבותה של עבודה קשה, נושא נפוץ בנרטיבים של עבדים, לאורך כל האוטוביוגרפיות שלה, במטרה לשבור סטריאוטיפים של עצלות הקשורים לאפרו-אמריקאים. למשל, האופן שבו מתארת אנג'לו את קהילת סטאמפס, ארקנסו (אנ') השחורה והמגובשת, מדגים כיצד אפרו-אמריקאים חתרו תחת מוסדות דיכוי כדי לעמוד בפני גזענות.[22] אנג'לו התפתחה מבעלת משאלה להפוך ללבנה, בספרה הציפור הכלואה, לכדי הבנה שיהיה עליה להתמודד עם השחורות שלה.[23]

המבקר פייר א' ווקר מיקם את האוטוביוגרפיות של אנג'לו במסורת הספרות האפרו-אמריקאית של המחאה הפוליטית שנכתבה בשנים שלאחר עלייתה של התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח. לטענתו, אחדות התמות באוטוביוגרפיות של אנג'לו הדגישה את אחד הנושאים המרכזיים שלה: העוול שבגזענות וכיצד להיאבק בה. האוטוביוגרפיות של אנג'לו, שהראשונה בהן היא הציפור הכלואה, כללו "רצף שיעורים על התנגדות לדיכוי גזעני". רצף זה הוביל את אנג'לו, כגיבורתן של האוטוביוגרפיות, מ"זעם והתמרמרות חסרות אונים לצורות של התנגדות עדינה, ולבסוף למחאה מוחלטת ואקטיבית".[24] עם התפתחות יצירתה, שינתה אנג'לו את דעותיה לגבי יחסי שחורים ולבנים ולמדה לקבל נקודות מבט שונות. השינויים באופן בו היא מתייחסת לגזע והשקפותיה על אנשים לבנים הם שהעניקו לאנג'לו חופש. לדברי האגן, אחד הנושאים בהם עסקה אנג'לו היה נטייתם של בני אדם להיות דומים יותר מאשר שונים.[21]

מטרתה של אנג'לו, החל מהציפור הכלואה, הייתה "לספר את האמת על חייהן של נשים שחורות".[25] כמו באוטוביוגרפיות הבאות שלה, תיארה אנג'לו את נוהגי חייה, את התמודדותה בהקשר של החברה הלבנה המורחבת ואת הדרכים שבהן הסיפור שלה התקיים והתנהל בהקשר זה. המבקר סלווין קוג'ו הצהיר כי באוטוביוגרפיה השנייה של אנג'לו, האספו יחד בשמי, עסקה אנג'לו בשאלות משמעותה של אישה שחורה בארצות הברית בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. ספר זה נכתב שלוש שנים לאחר הציפור הכלואה, ובו מתארת אנג'לו "את גלישתה של אם חד הורית במורד הסולם החברתי לחיי עוני ופשע".[26] בפרולוג מתארת אנג'לו את הבלבול וההתפכחות של הקהילה האפרו-אמריקאית באותה תקופה, תהליך שתאם את אופייה המנוכר והמקוטע של חייה של הדמות הראשית. על פי המבקרת דולי א' מקפרסון, לאפריקאים-האמריקאים הובטח סדר גזע חדש שמעולם לא התממש.[22] התמודדותה של אנג'לו עם גזענות מושווה באופן מונגד לאופן שבו התמודדה סבתה עם גזענות: אנג'לו - בהתרסה, וסבתה - בהסכנה פרגמטית, מכיוון שסבתה למדה כי התרסה היא מסוכנת. בשנת 1971 פרסמה אנג'לו את ספר השירה הראשון שלה, Just Give Me a Cool Drink of Water 'fore I Diiie (אנ'), שהפך לרב מכר והיה מועמד לפרס פוליצר.[27] זה היה ראשית נוהגה של אנג'לו לכתוב ספר פרוזה וספר שירה לסירוגין.

"שרים, מנגנים וחוגגים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוטוביוגרפיה השלישית של אנג'לו, שרים, מנגנים וחוגגים כמו בחג המולד (Singin' and Swingin' and Gettin' Merry Like Christmas, ‏1976) הייתה מעין ציון דרך: הייתה זו הפעם הראשונה שסופרת אפרו-אמריקאית ידועה מרחיבה את סיפור חייה לאוטוביוגרפיה שלישית.[28] היא מתחתנת עם גבר לבן, ובאה במגע אינטימי עם לבנים שהיו שונים מאוד מהגזענים שפגשה בילדותה. היא גילתה שחוסר האמון שלה בלבנים התפתח כדי להגן על עצמה מפני אכזריותם ואדישותם.[29] כפי שמציינת מקפרסון, "מכיוון שעברה התניה על ידי חוויות קודמות, אנג'לו אינה מעריכה איש, במיוחד את הלבנים. עם זאת, היא מופתעת שוב ושוב מטוב לבם ומרצונם הטוב של לבנים רבים שהיא פוגשת, וחשדותיה מתחילים להתרכך לכדי הבנה". קג'ו כתבה כי בשרים, מנגנים וחוגגים הוכיחה אנג'לו למעשה את "חוסר הפגיעות של האישיות האפרו-אמריקאית", וכן את ההגנות החזקות שהקימה סביב אישיות זו כדי שתוכל לבסס קשרים חיוביים עם לבנים ואנשים מגזעים אחרים. עם זאת, מקפרסון עמדה על כך שאנג'לו "חייבת לבחון את האופן בו היא מבצעת השלכה כשהיא מגבשת את השקפותיה הסטריאוטיפיות לגבי לבנים".[30] הייגן הסכים והצביע על כך שאנג'לו נאלצת לבחון מחדש את דעותיה הקדומות, שאחיזתן בה מתמשכת, כאשר היא מתמודדת עם עולם רחב יותר ובו סוגים שונים של אנשים לבנים.[31]

סיפוריה של אנג'לו בשרים, מנגנים וחוגגים מכילים "אמירות חזקות ורבות כוח, שמציגות בתוקף את התמרמרותה וזעמה על עקירת השחורים".[32] לדוגמה, כשהיא מתחתנת עם טוש אנג'לוס (Tosh Angelos) בניגוד לעצותיה ורצונותיה של אמה, היא חווה תגובות שליליות מצד אחרים. אף על פי שטוש התייחס אליה ואל בנה גי (Guy) היטב בתחילת נישואיהם, הוא התעייף במהרה ממערכת היחסים שלהם והיא חשה שנעשה בה שימוש ושהיא נבגדת בידי גבר לבן נוסף.[33] אנג'לו נעה בין העולם הלבן והעולם השחור, בעודה מגדירה עצמה כחברה בקהילה שלה ובה בעת נפגשת עם לבנים "בצורה הרבה מלאה וחושית".[34] היא מתארת את המתח שחוותה כבדרנית שחורה המתפקדת בעולם הנשלט על ידי הלבנים בשנות החמישים. על תפישותיה ביחס למערכות יחסים בין שחורים ללבנים הוטל להשתנות ללא הרף, למרות העמדות והרעיונות לגבי לבנים שאותם למדה מאמה וסבתה. תחושותיה של אנג'לו לגבי גזע וגזענות נעשו אמביוולנטיות כשהחלה לחוות חוויות חיוביות יותר ויותר עם אנשים לבנים.[32]

"לבה של אישה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד לפני פרסום האוטוביוגרפיה הרביעית של אנג'לו, לבה של אישה, בשנת 1981, זכו להצלחה האוטוביוגרפיות הקודמות שלה וכן שלושה ספרי שירה שכתבה. לבה של אישה נפתח בתיאור מגוריהם של אנג'לו ובנה גי בקומונה ניסיונית עם לבנים, בעודם מנסים להיות חלק מגל של פתיחות חדשה בין שחורים ולבנים. אנג'לו לא חשה בנוח עם הסידור. עדיין לא היה לה אמון בלבנים, ובספרה לא נקבה בשמותיהם של שותפיה לחדר ולא תיארה את דמויותיהם.[28] בספרה תיארה אנג'לו אינטראקציות חופשיות עם לבנים, אך מדי פעם תיארה כיצד היא נתקלת בדעות קדומות המזכירות את אשר חוותה בשנותיה הראשונות, למשל כאשר נזקקה לסיוע של חברים לבנים בשכירת בית בשכונה מבודדת. בהשוואה לספריה האחרים, עשתה אנג'לו "דרך ארוכה" באינטראקציות שלה עם לבנים ואנשים מגזעים אחרים.[35] היא נותרה חשדנית כלפי ליברלים לבנים, אך דיווחה על האופטימיות של מרטין לותר קינג ביחס ליחסי גזע ואינטראקציות חיוביות אחרות עם לבנים. בספר זה המשיכה אנג'לו לבטא מעין כתב אישום נגד מבנה הכוח שמשמרת החברה הלבנה, ולמחות נגד עוול גזעני - נעימת הנושא בכל ספריה. במקום להציע פתרונות, היא מדווחת על אירועים, מגיבה עליהם ומתארת אותם באופן דרמטי.[36]

בלבה של אישה הפכה כתיבתה של אנג'לו פוליטית יותר והחלה להפגין תחושה חדשה של זהות שחורה. היא הציגה את החלטתה לעזוב את עסקי השעשועים כהחלטה פוליטית, וראתה בספר זה "היסטוריה חברתית ותרבותית של אמריקאים שחורים"[37] בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים. אנג'לו ראתה את עצמה כהיסטוריונית של תנועת זכויות האזרח ושל התנועה הספרותית השחורה. היא נמשכה יותר ויותר לנושאי מאבק של לוחמי חירות שחורים, הן בארצות הברית והן באפריקה, נכנסה למערכת יחסים עם לוחם החירות הדרום אפריקאי ווסומזי מייק (Vusumzi Make) (אנ'), והפכה מחויבת יותר לאקטיביזם. בתקופה זו החלה להיות מפגינה ופעילה פוליטית, והשתמשה בסוגה האוטוביוגרפית כדי להדגים כיצד תנועת זכויות האזרח השפיעה על אדם אחד המעורב בה. היא החלה לתרום לזכויות האזרח כמגייסת כספים ומארגנת בהתאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית.[38]

"נעלי הליכה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקירתה של אנג'לו את זהותה האפריקאית והאפרו-אמריקאית הייתה נושא חשוב באוטוביוגרפיה החמישית שלה, כל ילדי האל זקוקים לנעלי הליכה (1986). מקפרסון כינתה את נעלי הליכה "תערובת של זיכרונה האישי של מאיה אנג'לו ומסמך היסטורי של התקופה בה נוצר זיכרון זה",[39] ראשית שנות השישים. הייתה זו הפעם הראשונה בה אמריקאים שחורים רבים הצליחו לראות את אפריקה בצורה חיובית, בין היתר בזכות עצמאותה של גאנה ועצמאותן של מדינות אפריקאיות אחרות, כמו גם הופעתם של מנהיגים אפריקאים כמו קוואמה נקרומה. גאנה הייתה "מרכז הרנסאנס התרבותי האפריקאי" והפאן-אפריקניזם בתקופה זו. הבריתות והיחסים עם האנשים שפגשה אנג'לו בגאנה תרמו לזהותה ולצמיחתה. חוויותיה כגולה עזרו לה להשלים עם עברה, ובסוף הספר היא מוכנה לחזור לאמריקה עם הבנה מעמיקה יותר של החלקים האפריקאים והאמריקאים בדמותה. מקפרסון כינתה את ההקבלות והקשרים שתיארה אנג'לו בין אפריקה לאמריקה כ"תודעה כפולה" שלה, אשר תרמו להבנתה את עצמה.[40]

בנעלי הליכה, אנג'לו מזהה קווי דמיון בין תרבות אפריקאית לתרבות אפרו-אמריקאית: שירי העצב, הצעקות והבשורות שגדלה איתם באמריקה "מהדהדים את המקצבים של מערב אפריקה". [41] מרסיה אן גילספי ועמיתיה, שכתבו ב"A Glorious Celebration", ספר שפורסם בשנת 2008 לרגל יום הולדתה ה-80 של אנג'לו, קבעו כי אנג'לו זיהתה את הקשרים בין התרבות השחורה האפריקאית והתרבות השחורה האמריקאית, כולל משחקי הילדים, הפולקלור, הדיבור והביטויים התרבותיים הלא מילוליים, האוכל, הרגישויות וההתנהגויות.[42] גילספי קושרת בין התנהגויותיהן של דמויות אם אפריקאיות רבות, במיוחד נדיבותן, לבין מעשי סבתה של אנג'לו. באחד הקטעים המשמעותיים בנעלי הליכה, אנג'לו מספרת על מפגש עם אישה מערב אפריקאית שזיהתה אותה, על בסיס הופעתה, כחברה בקבוצת במבה במערב אפריקה. חוויות אלו ואחרות בגאנה הראו את בגרותה של אנג'לו, כאם המסוגלת להרפות מבנה הבוגר, כאישה שכבר אינה תלויה בגבר וכאמריקאית המסוגלת "לתפוס את שורשי זהותה"[43] והאופן שבו השפיעו על אישיותה.

בנעלי הליכה משלימה אנג'לו עם עברה הקשה, הן כצאצאית של אפריקאים שנלקחו בכוח לאמריקה כעבדים והן כאמריקאית אפריקאית שחוותה הפרדה ואת הגזענות שבחוקי ג'ים קרואו. היא הביאה את בנה לגאנה כדי להגן עליו מפני ההשפעות השליליות של גזענות מכיוון שלא חשבה שיש לו כלים לעמוד בהן. לראשונה בחייהם, היא וגי בנה לא חשו מאוימים על ידי שנאת גזע בגאנה. נושא הגזענות היה עדיין נושא חשוב בנעלי הליכה, אבל אנג'לו התבגרה באופן התמודדותה עמו. כדברי האגן, אנג'לו "עדיין לא הייתה מוכנה לנער מעליה את יחסה הכאוב לדעות הקדומות, אך ניתן להבחין בסובלנות ואפילו בהבנה מסוימת". הדבר הוכח בהתייחסותה של אנג'לו ל"מעורבות של אפריקנים בסחר בעבדים, שהגיעה עד כדי רצח עם",[44] דבר שלעיתים קרובות התעלמו ממנו סופרים שחורים אחרים או הציגוהו ככוזב. אנג'לו למדה ממלקולם אקס שיעור חשוב בנושא מאבק בגזענות: הוא השווה מאבק זה להר שנדרשים המאמצים של כולם כדי להתגבר עליו ולהגיע לפסגתו.

במהלך כתיבת נעלי הליכה למדה אנג'לו על עצמה ועל גזענות, אפילו במהלך סיבוב ההופעות הקצר שלה בוונציה ובברלין במסגרת העלאתו המחודשת של המחזה "השחורים" מאת ז'אן ז'נה, אותו ביצעה אנג'לו במקור בשנת 1961.[45] היא התאחדה עם צוות השחקנים המקורי של ההצגה, החייתה את תשוקתה לתרבות וערכים אפרו-אמריקאים, ושמה אותם ואת סבלותיהם בפרספקטיבה כשהשוותה אותם עם ההיסטוריה של גרמניה, היסטוריה של דעות קדומות גזעניות ותוקפנות צבאית.[46] ביטויי האלימות המילולית של סיפורי העם עלו במהלך ארוחת צהריים עם מארחיה הגרמנים וחברה ישראלית שלה, באופן שהשפיע והיה בעל משמעות עבור אנג'לו כמו אלימות פיזית - עד כדי כך שהיא חלתה. ניסיונה של אנג'לו עם הפשיזם באיטליה, הופעותיה עם שחקני ההצגה "השחורים" והתזכורות לשואה שחוותה בגרמניה, "עזרו [לעצב] ולהרחיב את חזונה המשתנה תדיר" בנוגע לדעות קדומות גזעניות, הבהירו את תפישותיה לגבי אפרו אמריקאים, ו"תרמו לכך שהיא שבה לתבוע את זכות הביטוי של עצמה, כמו גם להתפתחותה כאזרחית העולם".[47]

גזענות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושא הזהות נקבע מראשית סדרת האוטוביוגרפיות של אנג'לו, משורות הפתיחה בהציפור הכלואה, אשר "מנבאות את הפרויקט האוטוביוגרפי של אנג'לו: לכתוב את סיפורו של הסובייקט הנשי השחור המתפתח, על ידי סיפור מהלך התבגרותה והתהוותה של ילדה שחורה דרומית."[48] אנג'לו וסופרות אחרות בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים השתמשו באוטוביוגרפיה כדי לדמיין מחדש דרכי כתיבה על חיי נשים וזהויות בחברה הנשלטת על ידי גברים. החוקרת הפמיניסטית מריה לורט יצרה קשר בין האוטוביוגרפיות של אנג'לו, אותן כינתה לורט "פיקציות של סובייקטיביות" ו"נרטיבים בגוף ראשון פמיניסטי", לבין נרטיבים בדיוניים בגוף ראשון (כמו "חדר הנשים" מאת מרילין פרנץ' ו"מחברת הזהב" מאת דוריס לסינג) שנכתבו באותה תקופה. שני הז'אנרים הציגו את המספרת כגיבורה והשתמשו ב"סימונן [של הגיבורות] על ידי אשליית הנוכחות".[49] החוקרת יולנדה מ' מנורה הסכימה ואמרה כי אנג'לו שברה סטריאוטיפים של נשים אפרו-אמריקאיות על ידי תיאור הדימויים והסטריאוטיפים הללו, ואז הפרכתם, באופן שהיווה את הבמה להתפתחות זהותה של אנג'לו כפי שהיא מפגינה אותה באוטוביוגרפיה המאוחרת שלה.

כאישה שחורה, הדגימה אנג'לו את גיבוש זהותה התרבותית לאורך כל הנרטיבים שלה, והשתמשה בתפקידיה הרבים, בגלגוליה ובזהויותיה כדי לחבר בין שכבות הדיכוי באמצעות ההיסטוריה האישית שלה. אנג'לו הציגה עצמה כמודל חיקוי עבור נשים אפרו-אמריקאיות במובן רחב יותר, על ידי שחזור הדימוי של האישה השחורה באמצעות נושאים של כוח אינדיבידואלי ויכולת להתגבר. ביצירתה חקרה אנג'לו את הנשים שהשפיעו על התפתחותה וצמיחתה. לדברי מנורה, שלוש דמויות ב"הציפור הכלואה" - אמה של אנג'לו ויויאן, סבתה אנני הנדרסון וגברת פלאוארס (שעזרה לאנג'לו למצוא את קולה שוב לאחר שנאנסה), שיתפו פעולה כדי "ליצור שלישייה המשמשת כמטריצה הקריטית בה הילדה מטופחת ומתחזקת במהלך מסעה דרך הילדות, כילדה שחורה דרומית".[50]

מטרתה המקורית של אנג'לו הייתה לכתוב על חייהן של נשים שחורות באמריקה, אך עבודתה הענפה תיעדה את העליות והמורדות בחייה-שלה. האוטוביוגרפיות של אנג'לו מספקות סקירה היסטורית של המקומות בהם התגוררה ואופן התמודדותה בהקשר של חברה לבנה גזענית. באוטוביוגרפיה השלישית שלה, שרים, מנגנים וחוגגים כמו בחג המולד, הדגימה אנג'לו בהצלחה את הצלחתה של הדמות האפרו-אמריקאית ליצור אינטגרציה פנימית וחיצונית כשהחלה לחוות אינטראקציות חיוביות יותר עם לבנים.[51] בכרך השני של אנג'לו, האספו יחד בשמי, עסקה אנג'לו במשמעות היותה אישה שחורה בארצות הברית דרך עדשת החוויה הפרטית שלה.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי מקפרסון, העיסוק בנושא המשפחה והיחסים המשפחתיים בספריה של אנג'לו מתחיל ב"עיסוק במשפחה הגרעינית המסורתית"[52] למרות העובדה שניסיונה של אנג'לו כולל הינטשות על ידי הוריה, כמתואר בהציפור הכלואה. אולם בסופו של דבר מושג המשפחה ביצירתה של אנג'לו מתרחב עד כי הוא כולל את המשפחה המורחבת, בה "אמון הוא המפתח להפגנת דאגה הנובעת מקרבה משפחתית".[53] החוקרת מרי ג'יין לפטון סבורה כי יש להבין את מושג המשפחה לאור עקירתם של אנג'לו וביילי.[54] תיאורם של יחסים משפחתיים קרובים ביצירתה של אנג'לו, כמו גם מערכות היחסים שלה עם הוריה ובנה (יחסים שאותם מסגרה לפטון כ"דפוס האם-ילד")[55] היו נושא מאחד שקישר בין כל האוטוביוגרפיות של אנג'לו. האימהות הייתה נושא שחזר ונחקר דרך חוויותיה של אנג'לו כאם במשפחה חד-הורית, כבת וכנכדה. לפטון סברה כי בניית העלילה באוטוביוגרפיות של אנג'לו והתפתחות דמותה הושפעו ממוטיב האם / ילד ביצירתה של משוררת הרנסאנס של הארלם ג'סי רדמון פוזט (אנ').[56]

החוקרת יולנדה מנורה סברה כי שלוש נשים ב"הציבור הכלואה" - "האם ההיברידית" של סבתה של אנג'לו, אמה וחברתה גברת פלאוארס - לימדו אותה איך להיות אמא לבנה גי. אף שסבתה של אנג'לו נפטרה בתחילת הסדרה, אנג'לו מצטטת אותה בהרחבה באוטוביוגרפיה השלישית שלה, שרים, מנגנים וחוגגים כמו בחג המולד. רצונה של אנג'לו להשיג חיים בטוחים לגי הניע אותה להתחתן עם טוש אנג'לוס בשרים, מנגנים וחוגגים, והניע גם רבות מהחלטותיה האחרות, בחירות העבודה שלה ויחסיה הרומנטיים. החוקרת סיפוקאזי קויאנה (Siphokazi Koyana) סברה כי בשל גזעה ורקעה הכלכלי של אנג'לו, "חווית האימהות שלה שזורה באופן בלתי נפרד בעבודה". לדברי קויאנה, "אימהות שחורה תמיד כללה עבודה". רשימת העיסוקים הארוכה של אנג'לו מעידה על האתגרים שעמדו בפניה, במיוחד כפי שמפורט באוטוביוגרפיה השנייה שלה האספו יחד בשמי. היא התמודדה כאישה עובדת ובו זמנית אם למתבגר, מה שהוביל אותה לעיתים קרובות להחלטות "מהירות וקלות". קויאנה קבעה כי רק לאחר שהצליחה לנצל הזדמנויות, כמו תפקידה בפורגי ובס, הצליחה אנג'לו לפרנס את עצמה ואת בנה גי באופן מלא, ואיכות חייה ותרומתה לחברה השתפרו. עם זאת, לא יכלה להצליח בלא שמשפחתה המורחבת תספק טיפול בבנה; למשל, היא השאירה את גי בטיפול סבתו למרות הסכסוך והאשמה שחוותה כתוצאה מכך (אם כי, כדברי קויאנה, האשמה מסוג זה אינה אלא ארטיפקט שהושלך עליה על ידי החברה הרחבה). דפוס זה קבעה אמה-שלה, כמתואר בהציפור הכלואה, כאשר השאירה את אנג'לו ואת אחיה בהשגחת סבתה של אנג'לו.[57]

כותבות אוטוביוגרפיה שחורות כמו אנג'לו הפריכו סטריאוטיפים שסבו סביב אמהות אפרו-אמריקאיות, כמו "המגדלת המטריארכית", והציגו אמהות אלה כבעלות תפקידים יצירתיים ומספקים יותר.[58] על פי החוקרת סונדרה אוניל, האוטוביוגרפיות של אנג'לו הציגו נשים שחורות באופן שונה מכפי שתוארו בספרות עד אז. אוניל טענה כי "אף אישה שחורה בעולמה הספרותי של אנג'לו איננה מפסידנית",[59] וכי אנג'לו הייתה הדור השלישי של נשים אינטליגנטיות ובעלות תושייה שהתגברו על מכשולי הגזענות והדיכוי. לפי קויאנה, אנג'לו מתארת נשים ו"תיאוריות אודות האישה"[60] בעידן של מעבר תרבותי, וספריה תיארו את ניסיונותיה של אישה שחורה אחת ליצור הערכה עצמית בריאה ולשמרה. חוויותיה של אנג'לו כאם חד-הורית ממעמד הפועלים ערערו על השקפות מסורתיות ומערביות של נשים וחיי משפחה, כולל המבנה המשפחתי הגרעיני. אנג'לו תיארה כוחות חברתיים, אסטרטגיות של הישרדות כלכלית וחוויות דיפרנציאליות של מבנה המשפחה.[61]

מסעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסעות הם נושא מקובל באוטוביוגרפיה האמריקאית, מיתוס לאומי אמריקאי עממי.[62] כך גם בנוגע לאוטוביוגרפיה האפרו-אמריקאית, שהתפתחה מתוך המסורת הנרטיבית של העבדים והושרשה בתרבות האמריקנית. כמו הנרטיבים שהתמקדו בחיפוש אחר שחרור מעבדות, כך גם אוטוביוגרפים מודרניים אפרו-אמריקאים כמו אנג'לו ביקשו לפתח "עצמי אותנטי" ואת החופש למצוא אותו בקהילתם. החוקרת יולנדה מ' מנורה כינתה את מוטיב המסע באוטוביוגרפיות של אנג'לו "נזילות".[63] נזילות זו החלה בהציפור הכלואה והייתה מטאפורה לצמיחתה הפסיכולוגית של אנג'לו, שהושפעה מהעקירה והטראומה שלה לאורך כל הספר, חוויה שמנורה קובעת כי אנג'לו נזקקה לה: היא נזקקה לבריחה כדי לזכות בהתעלות. אנג'לו בנתה את הציפור הכלואה בשלושה חלקים: הגעה, שהייה ועזיבה, עם היבטים גאוגרפיים ופסיכולוגיים כאחד.[64]

כפי שקבעה מקפרסון, "המסע לקראת מטרה רחוקה והחזרה הביתה - מסע שכרוך בהפלגה, בהישגיות ובחזרה - הם דפוסים אופייניים באוטוביוגרפיה השחורה."[65] עבור אנג'לו, מסע זה לקח אותה מילדותה והתבגרותה, כמתואר בשני ספריה הראשונים, אל עולם המבוגרים. התפאורה בשתי האוטוביוגרפיות הראשונות של אנג'לו הוגבלה לשלושה מקומות (ארקנסו, מיזורי וקליפורניה), אך "ההגדרה נפתחת"[66] בשרים, מנגנים וחוגגים לכדי הכללתה של אירופה, אליה נסעה לביצוע פורגי ובס. מקפרסון ראתה באוטוביוגרפיה השלישית של אנג'לו "סיור שטוף שמש בשנות העשרים של אנג'לו",[67] מעבר משנים ראשונות שסימנו אכזבות והשפלה, אל העולם הרחב והקהילה הבינלאומית. תקופה זו תיארה כ"שנות שמחה", וכן כתחילת ההצלחה וההגשמה הגדולה של אנג'לו כבדרנית. לפטון הצהירה כי נרטיב המסע של אנג'לו בשרים, מנגנים וחוגגים, שהקיף כ-40 אחוז מהספר, העניק לספר את המבנה המאורגן שלו. עם זאת, תצפיותיה של אנג'לו על גזע, מין ומעמד הפכו את הספר ליותר מאשר נרטיב מסע. כאמריקאית שחורה, במסעותיה ברחבי העולם יצרה קשר עם בני לאומים ומעמדות רבים, וכך הורחבו חוויותיה אל מעבר למעגל הקהילה והמשפחה המוכרת שלה, והפכו את תובנותיה לגבי יחסי גזע למורכבות יותר.[68]

אנג'לו המשיכה להרחיב את הגדרות האוטוביוגרפיות שלה בכרכים הבאים. בלבה של אישה היו שלוש מסגרות עיקריות - אזור מפרץ סן פרנסיסקו, ניו יורק ומצרים - ושתי מסגרות משניות - לונדון ואקרה. לפטון הצהירה שכמו בכל ספריה של אנג'לו, המבנה של לבה של אישה התבסס על מסע. אנג'לו הדגישה את נושא התנועה על ידי פתיחת הספר בציטוט ספיריטואלז ("התיבה מפליגה"). "ספיריטואלז קדום זה יכול היה להיות שיר הנושא של ארצות הברית בשנת 1957".[62] ספיריטואל זה, המכיל התייחסות לתיבת נח, מציג את אנג'לו כסוג של נח ומדגים את רוחניותה. אנג'לו מזכירה גם את אלן גינסברג ואת הדרך, רומן מאת ג'ק קרואק משנת 1951, ובכך חיברה בין המסע שלה לבין חוסר הוודאות לגבי העתיד במסעותיהן של דמויות ספרותיות אחרות. אנג'לו נסעה לאפריקה בגלל מערכת יחסים כושלת, אך בסופו של דבר יצרה קשר עם היבשת, גם בספר זה וגם בזה שאחריו, כל ילדי האל זקוקים לנעלי הליכה. כדברי לפטון, "אפריקה היא ערש צמיחתה".[63] תקופתה שהייתה של אנג'לו באפריקה הפכה אותה למודעת יותר לשורשיה האפריקאים, אולם למרות שנסעה למקומות רבים, המסע החשוב ביותר שתיארה הוא בספריה הוא "מסע אל העצמי".[64]

מוטיב המסע הוא נושא חוזר בנעלי הליכה, כפי שמעידה כותרת הספר, אך המוטיבציה העיקרית של אנג'לו לחיות באפריקה, כפי שאמרה למראיין ג'ורג' פלימפטון בשנת 1990, הייתה "ניסיון לחזור הביתה".[65] אנג'לו לא רק תיארה את מסעה כאישה אפרו-אמריקאית שמחפשת בית, אלא תיארה את מסעותיהם של יוצרים שחורים אחרים באותה תקופה, וגולים לבנים באירופה בשנות העשרים, בדומה לסופרים כמו ארנסט המינגוויי והנרי ג'יימס. בסוף נעלי הליכה מחליטה אנג'לו לחזור לאמריקה. היא קראה לעזיבתה "חופשה שנייה", והשוותה זאת לפעם האחרונה שהשאירה את בנה עם סבתו בשרים, מנגנים וחוגגים, כשהיה ילד, ולעזיבתם הכפויה של אבותיה העבדים את אפריקה. כפי שקבעה לפטון, "המסע של אנג'לו מאפריקה חזרה לאמריקה הוא במובנים מסוימים שיחזור של השלב ההיסטורי בו הועברו העבדים באכזריות בספינות ממערב אפריקה אל מה שמכונה העולם החדש".[66] אף על פי שהאוטוביוגרפיה השישית של אנג'לו שיר מושלך לשמיים התרחשה במדינתה, מוטיב המסע נמשך.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Manora, Yolanda M. (2005). "'What You Looking at Me For? I Didn't Come to Stay': Displacement, Disruption and Black Female Subjectivity in Maya Angelou's I Know Why the Caged Bird Sings." Women's Studies 34, no. 5: 359—375
  2. ^ Moore, Lucinda (April 2003). "Growing Up Maya Angelou". Smithsonian Magazine. Retrieved 16 December 2018.
  3. ^ Marcia Ann Gillespie and her colleagues, A Glorious Celebration, published in 2008 for Angelou's 80th birthday
  4. ^ Minzesheimer, Bob (26 March 2008). "Maya Angelou Celebrates Her 80 Years of Pain and Joy". USA Today. Retrieved 16 December 2018.
  5. ^ Italie, Hillel (6 May 2011). "Robert Loomis, Editor of Styron, Angelou, Retires". The Washington Times. Associated Press. Retrieved 16 December 2018.
  6. ^ Smith, Dinitia (23 January 2007). "A Career in Letters, 50 Years and Counting". The New York Times. Retrieved 30 June 2015.
  7. ^ Gillespie et al, p. 69
  8. ^ Neary, Lynn (6 April 2008). "At 80, Maya Angelou Reflects on a 'Glorious' Life". National Public Radio. Retrieved 30 June 2015.
  9. ^ Italie, Hillel, שם.
  10. ^ Maya Angelou, Poetry Foundation, ‏Retrieved 24 August 2018
  11. ^ 1 2 3 Lupton, Mary Jane, Maya Angelou: A Critical Companion, Westport, Connecticut: Greenwood Press, 1998
  12. ^ Walker, Pierre A., "Racial Protest, Identity, Words, and Form in Maya Angelou's I Know Why the Caged Bird Sings", College Literature 22 (3), October 1995, עמ' 93
  13. ^ Neary, Lynn, At 80, Maya Angelou Reflects on a 'Glorious' Life, National Public Radio, ‏6 April 2008
  14. ^ Braxton, Joanne M., Symbolic Geography and Psychic Landscapes: A Conversation with Maya Angelou, In Joanne M. Braxton (ed.). Maya Angelou's I Know Why the Caged Bird Sings: A Casebook. N.Y.: Oxford Press. p. 4. ISBN 0-19-511606-2., 1999
  15. ^ Sarler, Carol, A Life in the Day of Maya Angelou, In Elliot, Jeffrey M. (ed.). Conversations with Maya Angelou., Jackson, Mississippi: University Press., 1989, עמ' p. 217
  16. ^ 1 2 Maya Angelou, I Know Why the Caged Bird Sings, World Book Club (interview). BBC World Service, ‏October 2005. Retrieved 16 December 2018
  17. ^ Moore, Lucinda, Growing Up Maya Angelou, Smithsonian Magazine, ‏April 2003. Retrieved 16 December 2018.
  18. ^ 1 2 Long, Richard, 35 Who Made a Difference: Maya Angelou, Smithsonian Magazine, ‏1 November 2005
  19. ^ Bloom, Lynn Z, Racism in Maya Angelou's I Know Why the Caged Bird Sings, in, Claudia Johnson (ed.). The Life of Maya Angelou, Gale Press, 2008
  20. ^ Aldan, Daisy. Quoted in Hagen, p. 3., Review of The Heart of a Woman, World Literature Today. 56 (4): 697, 1982
  21. ^ 1 2 Hagen, Lyman B., Heart of a Woman, Mind of a Writer, and Soul of a Poet: A Critical Analysis of the Writings of Maya Angelou, Maryland: University Press.: Lanham, 1997
  22. ^ 1 2 McPherson, Dolly A., Order Out of Chaos: The Autobiographical Works of Maya Angelou, New York: Peter Lang Publishing, 1990
  23. ^ Aresnberg, Liliane K., "Death as Metaphor for Self". In Joanne M. Braxton (ed.). Maya Angelou's I Know Why the Caged Bird Sings: A Casebook. New York: Oxford Press. (עמ' 116), ‏1999
  24. ^ Walker, Pierre A. (, Racial Protest, Identity, Words, and Form in Maya Angelou's I Know Why the Caged Bird Sings, College Literature. 22 (3): 93., October 1995
  25. ^ Als, Hilton, Songbird: Maya Angelou Takes Another Look at Herself, The New Yorker, ‏5 August 2002
  26. ^ Maria Lauret, Liberating literature: Feminist fiction in America, New York: Routledge, 1994
  27. ^ Marcia Ann Gillespie et. al., A Glorious Celebration, 2008
  28. ^ 1 2 Lupton, Mary Jane, Maya Angelou: A Critical Companion, Westport, Connecticut: Greenwood Press, 1998
  29. ^ Cudjoe, Selwyn, Maya Angelou and the Autobiographical Statement, Black Women Writers (1950–1980): A Critical Evaluation, Mari Evans, ed., Doubleday, 1984
  30. ^ McPherson, p. 82
  31. ^ Hagen, p. 87
  32. ^ 1 2 Hagen, p. 92
  33. ^ Hagen, p. 89
  34. ^ Cudjoe, p. 21
  35. ^ Lupton, p. 121
  36. ^ Hagen, pp. 104–105
  37. ^ McPherson, p. 91-93
  38. ^ Hagen, pp. 103–104
  39. ^ McPherson, p. 105
  40. ^ McPherson, p. 107, 113
  41. ^ Lupton, p. 154
  42. ^ Gillespie et al, p. 69
  43. ^ Lupton, pp. 156–157
  44. ^ Hagen, p. 109
  45. ^ Lupton, p. 140
  46. ^ Lupton, p. 155
  47. ^ Lupton, p. 156
  48. ^ Manora, Yolanda M., What You Looking at Me For? I Didn't Come to Stay': Displacement, Disruption and Black Female Subjectivity in Maya Angelou's I Know Why the Caged Bird Sings, Women's Studies 34, no. 5, 2005, עמ' 359–375
  49. ^ Lauret, p. 98
  50. ^ Manora, p. 367
  51. ^ Cudjoe, p. 8
  52. ^ McPherson, p. 14
  53. ^ McPherson, p. 14
  54. ^ Lupton, p. 11
  55. ^ Lupton, Mary Jane, Singing the Black Mother, Joanne M. Braxton (ed.). Maya Angelou's I Know Why the Caged Bird Sings: A Casebook., New York: Oxford Press, 1989, עמ' p. 131
  56. ^ Lupton, p. 49
  57. ^ Siphokazi Koyana, The Heart of the Matter: Motherhood and Marriage in the Autobiographies of Maya Angelou, The Black Scholar, 2002, עמ' 35-38
  58. ^ Burgher, Mary, Images of Self and Race in the Autobiographies of Black Women, Roseann P. Bell; et al. (eds.). Sturdy Black Bridges, Garden City, New York: Doubleday, 1979, עמ' p. 115
  59. ^ O'Neale, Sondra, Reconstruction of the Composite Self: New Images of Black Women in Maya Angelou's Continuing Autobiography, Mari Evans (ed.). Black Women Writers (1950–1980): A Critical Evaluation, Garden City, New York: Doubleday, 1984, עמ' p. 26
  60. ^ Koyana, p. 36
  61. ^ Koyana, p. 42
  62. ^ 1 2 McPherson, p. 121
  63. ^ 1 2 Manora, p. 374
  64. ^ 1 2 Hagen, p. 58
  65. ^ 1 2 McPherson, p. 120
  66. ^ 1 2 Lupton, p. 99
  67. ^ McPherson, p. 81
  68. ^ McPherson, p. 85
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=נושאים_באוטוביוגרפיות_של_מאיה_אנג%27לו&oldid=36313316"