ניבלונגנטרויה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ניבֶּלוּנְגֶנטְרוֹיֶה (Nibelungentreue, מילולית: "נאמנות ניבלונגית") הוא ביטוי בגרמנית המציין נאמנות מוחלטת וללא תנאי, גם במחיר של מוות ודאי. מקור הביטוי בצורך בנאמנות מוחלטת של הווסלים לאדוניהם, בגרמניה של ימי הביניים.

המקור הספרותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שירת הניבלונגים

באפוס הגרמני "שירת הניבלונגים" מצווה המלכה ברונהילדה על וסל המלך, האגן איש טרונג, להרוג את הגיבור המיתולוגי זיגפריד, אשר חילל את כבודה. לאחר הרצח, דורשת אלמנתו של זיגפריד, קרימהילדה, לנקום ברוצח בעלה, אך גונתר, המלך (ואחיה של קרימהילדה) מסרב לבגוד במשרתו.

לאחר זמן, קרימהילדה נישאת לאטצל, ומתכננת את הנקמה בהאגן ובבני משפחתה. היא מזמינה אותם לארצו של בעלה, כביכול על מנת ליישר את ההדורים ביניהם, והם נענים בחיוב להזמנתה.

בדרכם אל ממלכתו של אצטל, מתגלה להאגן כי אם ימשיכו במסע, יבוא הקץ על כל חברי המשלחת. על אף הידיעה, הם ממשיכים בדרכם לעבר מוות ודאי, תוך קיום מצוות הנאמנות לה הם מחויבים מתוקף שבועתם הפיאודלית.

נאומו של פון בילוב ברייכסטאג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 במרץ 1909 נשא הנסיך ברנהרד פון בילוב, אז קנצלר האימפריה הגרמנית, נאום בבניין הרייכסטאג באשר למחויבותה של גרמניה כלפי שכנתה, האימפריה האוסטרו-הונגרית, בעקבות משבר בוסניה. בנאום זה הוא השתמש במונח ניבלונגנטרויה על מנת להדגיש לשומעיו את עומקה של מחויבות זו:

"רבותי, קראתי במקום כלשהו הערה נלעגת על מעמדנו כווסלים כביכול של הקיסרות האוסטרו-הונגרית. זאת אי-הבנה מצערת. אין כאן ריב על עליונות כזו שבין שתי הממלכות בשירת הניבלונגים; אך אין אנו רוצים לפגוע בנאמנות הניבלונגים ביחסנו עם אוסטרו-הונגריה, נאמנות קדושה, שעליה אנו רוצים לשמור."[1]

ישנם מספר חוקרים, בהם יואכים היינצלה ופרנץ פון ליסט, הטוענים כי הניבלונגנטרויה היא שהביאה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. ליסט, פרופסור לחוק הפלילי ולחוק הבינלאומי, ומייסד בית הספר לחקר החוק הפלילי בגרמניה, הפך את ההיגד בדבר "נאמנות הניבלונגים" לנושא באחד מנאומי המלחמה ("נאומים גרמניים בתקופה קשה") שנישאו באותה העת על ידי פרופסורים ברלינאים. הנאום, מיום 18 בנובמבר 1914 (כשלושה חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה), קובע בין היתר:

"ועכשיו, גברותי ורבותי, עלינו להציג את השאלה: מהי נאמנות הניבלונגים? מה לשתי המלָכות ביצירה זו, ולרייך הגרמני [2] ולאוסטרו-הונגריה? מה הביא את הקנצלר של הרייך לערוך השוואה זו? [...] האגן יודע כי הקרב האחרון, וכי הבורגונדים, על אף אומץ לבם, יובסו בקרב מול עדיפותם המספרית המכרעת של אויבהם. ואז הוא מחפש לעצמו שותף לקרב האחרון, אח לנשק, ומוצא אותו בפייטן, הלא הוא פולק פון אלזיי, המיטיב מאין כמוהו לעשות שימוש בחרב ובכינור גם יחד. מאותו רגע עומדים השניים נאמנים איש לרעהו בקרב, מול יתרון האויב ביחסי כוחות, וזאת עד הרגע האחרון. בלילה הראשון, כאשר גיבורי הבורגונדים שכבו לישון באולם, שומרים האגן ופולקר בחוץ על המדרגות, ואיש מבין ההונים לא מעז להתקרב אל שני הגיבורים מזרי האימה. וכאשר ביום המחרת הקרב מתלקח, הם מכים את חבורת היריבים, נלחמים זה לצד זה וקוטלים באויביהם על ימין ועל שמאל עד אשר פולקר נופל חלל והאגן נפצע ונופל בשבי. איני יודע, גברותי ורבותי, אם, כאשר דיבר קנצלר הרייך, הנסיך בולוב, על נאמנות הניבלונגים, עמדה מול עיניו דווקא תמונה אחרונה זו שהזכרתי. מכל מקום, נוכל להשתמש בה כסמל ליחסה של גרמניה לאוסטרו-הונגריה. מזה גרמניה הפרוסית בדמותו של האגן הגא והזועם, בעל הזרוע הנטויה ונשק הקטל בידיו, ומזה פולקר הנגן בכינור, הפייטן רב-ההשראה, המיומן בקרב ובשיר, סמלה של אוסטרו-הונגריה המיטיבה לזמר ועם זאת שֹשֹה אלי קרב."[1]

השימוש במשטר הנאצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנאמנות הניבלונגית קיבלה משנה תוקף תחת המשטר הנאצי, והמוטו של חיילי ה-S.S. היה Meine Ehre heißt Treue ("כבודי הוא נאמנות [לפיהרר]"). היטלר עצמו היה מעוניין שכל חייל גרמני יישבע שבועת נאמנות כמו זו שהייתה מקובלת אצל השבטים הגרמאניים העתיקים.

ב-30 בינואר 1943 נאם הרמן גרינג באולם הטקסים של המשרד לענייני תעופה של הרייך, בפני כינוס של מפקדי הוורמכט. הנאום שודר ברדיו ופורסם בגרסה מקוצרת באחד מעיתוני המפלגה. גרינג נשא את נאומו לרגל יום השנה העשירי לתפיסת השלטון על ידי הנאצים, אך הנושא הממשי של הנאום היה האסון של סטלינגרד. תפקידו של גרינג היה לקשור בין שני הנושאים באופן שימנע מצב מביך למשטר, ובעת ובעונה אחת יסייע לשלטון בדרישתו להגדלת המאמץ המלחמתי. כמו כן היה צורך עליון להדגיש את מסירות הנפש של הצבא ולשמור במידת האפשר על מוכנותו של הוורמכט לקראת הקרבות הבאים. לצורך מטרה זו גייס גרינג את שירת הניבלונגים והעניק לה בהזדמנות זו מעמד של אפוס לאומי גרמני:

"מן הכף הצפוני ועד למפרץ ביסקאיה, דרומה עד למדבריות אפריקה והרחק מזרחה עד לגדות הוולגה, לוחמת, מדממת, אך מנצחת, גרמניה. ובתוככי הקרבות הכבירים הללו בולט כמו מבנה אדיר, מונומנטלי, הקרב על סטלינגרד. זהו קרב הגיבורים הגדול ביותר שהתרחש אי-פעם בהיסטוריה של עמנו. המאבק בו נתונים עתה הגרנדיירים, החפרים, התותחנים שלנו, תותחני הנ"מ וכל שאר כוחותינו הנמצאים בעיר זו, מן המצביא ועד לאחרון הטוראים, אין לו אח ורע. מי שלוחם עכשיו בסטלינגרד מול עליונות עצומה, נאבק על כל בית, על כל אבן, על כל מרתף ותעלה, נאבק שוב ושוב, באפיסת כוחות, מותש, נלחם עד מוות. אנו מכירים שיר הירואי כביר על קרב שאין דוגמתו, ושמו "קרב הניבלונגים". גם הם עמדו בהיכל של אש ושריפה ושתו את דמם כדי לרוות את צמאונם - אך הם נאבקו ונלמחו עד הסוף. קרב כזה מתחולל היום שם..."[3]

אך לא רק גרינג התייחס לקרב סטלינגרד, ולתבוסתה של הארמייה השישית, בהקשר של גורל הניבלונגים. אם להאמין להערה הרשומה ביומנו של יוזף גבלס, המתוארכת ל-23 בינואר 1943, בדיוק שבוע לפי נאומו של גרינג, הרי שגם המכותרים עצמם עשו השוואה זו:

"רב-סרן צעיר, האחרון שהגיע במטוס מסטלינגרד על פי הוראת הפיהרר, מדווח לפיהרר ואחר כך גם לי. תיאורו את המצב בסטלינגרד מזעזע. לגייסות אין עוד מה לאכול. אין יותר תחמושת ואין במה לחמם את גופם הקופא בקור הרוסי. שורות-שורות יושבים הם בבונקרים, גוועים ברעב ומתים מקור. אכן תמונה של גדולה הירואית עתיקת יומין. אין מילים לתאר את הדרמה של גיבורים אלה. בסטלינגרד נעזרים בהשוואה המעמידה בצל את שירת הניבלונגים."[4]

בחודש מרץ 1945, פחות מחודשיים לפני כניעת גרמניה הנאצית, אף הוקמה הדיוויזיה ה-38 של ה-S.S. אשר כינויה היה "ניבלונגים".

לדעת אריה סתיו, גורלם של הניבלונגים השפיעה רבות על המחשבה של צמרת המפלגה הנאצית, שראתה בהשמדת היהודים יעד עליון, אשר על כל גרמני להקריב את המירב על מנת להשיגו, גם במחיר חורבנה המוחלט של גרמניה.[5]

התייחסויות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראיון שהעניק פאול אדנאואר (נכדו של קנצלר גרמניה לשעבר קונרד אדנאואר) בשנת 2010 לעיתונאי טוביה טננבום, הוא התייחס למושג ניבלונגנטרויה, ואמר כי: "בנשמה הגרמנית יש עדיין Nibelungentreue [נאמנות ללא-ערעור עד המוות], והנאמנות הזו היא נטולת מחשבה".[6]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 יואכים היינצלה, "שירת הניבלונגים: האמנם נקודת מוצא במיתולוגיה גרמנית של חורבן?," בתוך: שירת הניבלונגים, עמ' 484.
  2. ^ הרייך השני הוא האימפריה הגרמנית.
  3. ^ יואכים היינצלה, "שירת הניבלונגים: האמנם נקודת מוצא במיתולוגיה גרמנית של חורבן?," בתוך: שירת הניבלונגים, עמ' 481.
  4. ^ יואכים היינצלה, "שירת הניבלונגים: האמנם נקודת מוצא במיתולוגיה גרמנית של חורבן?," בתוך: שירת הניבלונגים, עמ' 484 - 485.
  5. ^ אריה סתיו, "שירת הניבלונגים - מבט חטוף במאפליית הנפש הגרמנית," בתוך: שירת הניבלונגים, עמ' 540.
  6. ^ טוביה טטנבום, אני ישן בחדרו של היטלר, עמ' 271.