קונראד אדנאואר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קונראד אדנאואר
Konrad Hermann Josef Adenauer
Bundesarchiv B 145 Bild-F078072-0004, Konrad Adenauer.jpg
קונראד אדנאואר, 23 ביוני 1952
לידה 5 בינואר 1876
קלן עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 באפריל 1967 (בגיל 91)
העיר רנדורף שליד בון עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
השכלה אוניברסיטת פרייבורג, אוניברסיטת מינכן, אוניברסיטת בון עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק משפטן, שופט, שמאי, פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת מרכז, נוצרית-דמוקרטית
דת הכנסייה הקתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג אמה וייר, אוגוסטה זינסר
קאנצלר הרפובליקה הפדרלית של גרמניה ה-1
תקופת כהונה 15 בספטמבר 194916 באוקטובר 1963 (14 שנים)
הקודם אין
הבא לודוויג ארהארד
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קונראד אדנאוארגרמנית: Konrad Adenauer (מידע · עזרה); 5 בינואר 1876 - 19 באפריל 1967) היה פוליטיקאי גרמני. בשנים 1963-1949 שימש כקאנצלר הראשון של גרמניה המערבית מטעם CDU, המפלגה הנוצרית-דמוקרטית. בשנים 1955-1951 שימש גם כשר החוץ.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונראד אדנאואר היה בנו השלישי מתוך חמישה של רשם בית המשפט לערעורים בקלן. ב-1894 סיים את לימודיו בגימנסיה בעירו. בשנים 1894–1897 למד משפטים באוניברסיטאות פרייבורג, מינכן ובון. את בחינות ההסמכה עבר בשנים 1897 ו-1901 ואחר כך התקבל לשירות המדינה לתקופת ניסיון. בשנים 1903–1905 שימש כעוזר משפטי בבית המשפט הגבוה בקלן. ב-1904 נשא לאשה את אֵמָה וָיֵיר, ומנישואים אלו נולדו לבני הזוג שלושה ילדים. בשנת 1906 הצטרף למפלגת המרכז הגרמנית והיה לחבר מועצת העירייה מטעמה. ב-1909 עמד בראש סיעת מפלגתו במועצת העירייה, והיה בכך לממלא המקום הראשון של ראש העיר. ב-1916 התאלמן מוייר.

ב-18 בספטמבר 1917 נבחר לראשות עיריית קלן, וב-21 באוקטובר נכנס לתפקיד במינוי קיסר גרמניה בריבונותו כמלך פרוסיה. התפקיד העניק לו גם כיסא בבית הלורדים הפרוסי. הוא כיהן כראש עיריית קלן עד 1933 ושוב בשנת 1945. בשנים 1920–1933 הוא כיהן כנשיא מועצת המדינה של פרוסיה (אחת ממדינות המחוז של רפובליקת ויימר). בשנת 1933 עבר אדנאואר לפוטסדם, ובשנת 1935 לביתו ברנסדורף, ליד בון. לאחר קשר העשרים ביולי 1944 הסתתר במנזר Maria Laach[דרוש מקור] מחשש שייעצר בידי הגסטפו בגלל עמדותיו האנטי-נאציות. לאחר תום מלחמת העולם השנייה היה ב-1949 לראש המועצה הפרלמנטרית שהקימו בעלות הברית המערביות ותפקידה היה לכונן חוקה לגרמניה המערבית. ב-15 בספטמבר 1949 נבחר בבונדסטאג לתפקיד הקאנצלר הראשון של גרמניה הפדרלית, על חודו של קול (כולל קולו שלו). בתפקיד זה התמיד עד התפטרותו ב-16 באוקטובר 1963, הוא המשיך לכהן כיו"ר מפלגת הCDU עד 1966 ושנה לאחר מכן, ב-19 באפריל 1967, נפטר.

תפקיד הקאנצלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1950 עד 1966 שימש כיו"ר ה-CDU, המפלגה הנוצרית דמוקרטית, ובשנים 1951 עד 1955 כיהן גם כשר החוץ. בין הישגיו הפוליטיים הבולטים ניתן למנות את האוריינטציה המערבית הבולטת של גרמניה הפדרלית (המערבית), שנוצרה על דרך הניגוד לשלטון הסטליניסטי בגרמניה המזרחית באותם ימים. כמו כן, בתקופת כהונתו עברה גרמניה את "הנס הכלכלי" (אף כי הוא החל עוד קודם לכן), בין השאר בזכות מדיניותו הכלכלית של שר האוצר בממשלת אדנאואר, לודוויג ארהרד.

חילוקי הדעות האידאולוגיים שחשפה מלחמת העולם השנייה הביאו לחלוקת אירופה והעולם כולו לשני גושים: הגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות, והגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית. בהשפעת חלוקה זו הביא אדנאואר לחימושה מחדש של גרמניה, להקמתו של צבאה, הבונדסוור, ולחברותה בברית נאט"ו. בתמורה למהלכים אלה השיג מבעלות הברית המערביות ששלטו בגרמניה את הסכמתן לסוף מצב הכיבוש.

בביקור מדיני במוסקבה בשנת 1955 הביא לשחרורם של שבויי המלחמה האחרונים ממלחמת העולם השנייה, שעוד הוחזקו בכלא הסובייטי.

כתושב רנדורף, הקרובה לבון, היה לאדנאואר חלק נכבד בהחלטה לבחור בבון לבירת גרמניה המערבית, במקום פרנקפורט שהייתה גם היא מועמדת.

הישג חשוב נוסף של אדנאואר הוא ההתפייסות ההיסטורית עם צרפת, ששיאה בהסכם הידידות הצרפתי-גרמני. הקשרים האישיים הטובים שקשר עם נשיא צרפת שארל דה גול תרמו תרומה ניכרת להתגברות על אווירת אי-האמון העמוקה ששררה בין הצדדים. התהליך המתמיד של אינטגרציה באירופה (השוק האירופי המשותף, האיחוד האירופי וכו') לא היה יכול להתחולל ללא פיוס היסטורי זה.

בשנת 1954 ניתן לו פרס קרל. בשנת 2003 נבחר על ידי ציבור רחב, במסגרת סדרת טלוויזיה בנושא, לגרמני הגדול ביותר של כל הזמנים.

אדנאואר והעם היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדנאואר בעת ביקורו בישראל. בתמונה נראים גם נחום גולדמן, משה דיין ודוד בן-גוריון

אדנאואר התנער תמיד מהמשטר הנאצי, ואף נרדף על ידיו בעצמו. היה לו חלק מרכזי בגיבוש הסכם השילומים בין גרמניה לוועדת התביעות וישראל ובהתקרבות ההדרגתית בין שתי המדינות. ב-14 במאי 1960 נפגש לראשונה עם ראש ממשלת דוד בן-גוריון במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק, לשיחה שנמשכה קרוב לשעתיים. אדנאואר דיבר גרמנית. בן-גוריון הבין אותו אך דיבר באנגלית ודבריו תורגמו לגרמנית.[1]

במאי 1966 ביקר אדנאואר בישראל. במהלך הביקור פגש את בן-גוריון בצריפו בקיבוץ שדה בוקר, ואף התארח כמבקר של כבוד במוזיאון יד ושם על ידי מנהל המוזיאון הראשון מרדכי אנסבכר (ניצול שואה בעצמו). אדנאואר גם קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע[2]. במהלך הביקור, אירעה תקרית בארוחת ערב בלתי רשמית (אדנאואר כבר לא היה קאנצלר) בביתו של ראש הממשלה לוי אשכול ברחביה, כאשר בתוך נאומו, אמר אשכול: "אני מקווה ומשוכנע כי בהנהגתך הנבונה, העם הגרמני ימצא את הדרך לשוב אל חיק האומות התרבותיות". לאחר שאשכול סיים את דבריו, הודיע לו אדנאואר כי הוא מתכוון לעזוב את ישראל למחרת בבוקר משום שהוא העליב את העם הגרמני. לבסוף הוסכם שתימסר הודעה לעיתונים שהמשפט הזה נמחק על ידי אשכול. כעבור יומיים ביקר אדנאואר בספרייה הלאומית שבאוניברסיטה העברית בירושלים, שם נערכה נגד ביקורו הפגנה שדוכאה באלימות על ידי המשטרה. לפני צאתו מישראל, העיר אדנאואר כי ציפה להפגנות גדולות יותר.[3]

התנקשות כושלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 במרץ 1952 נהרג חבלן משטרה גרמני בעת שניסה לנטרל חבילת נפץ שנשלחה בדואר לקאנצלר אדנאואר. חקירת המשטרה שנפתחה בעקבות כך הובילה למעצרם של חמישה ישראלים, חברים לשעבר בארגון האצ"ל, בצרפת. על אף החשדות, אנשי האצ"ל שוחררו לבסוף והוחזרו לישראל, ככל הנראה כדי למנוע חיכוכים בין ישראל לגרמניה.

ביוני 2006 פורסם יומנו של איש האצ"ל אליעזר סודיט, בו הוא טוען כי ראש ממשלת ישראל לשעבר, מנחם בגין, היה מעורב באופן אישי בניסיון לרצוח את אדנאואר. על פי הכתוב ביומן, סודיט עצמו הציע לבגין את הפעולה במטרה למנוע את הסכם השילומים עם גרמניה, ובגין הביע את הסכמתו "לכל תגובה שתיעשה ובלבד שיימנע הסכם השילומים"[4].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ה, 5, עמ' 302.
  2. ^ טקס קבלת תואר דוקטור לשם כבוד
  3. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ו, 3, עמ' 356–357.
  4. ^ עמירם ברקת‏, גילוי: בגין קידם התנקשות בקאנצלר גרמניה, באתר וואלה! NEWS‏, 13 ביוני 2006



הקודם:
לוץ שוורין פון קרוסיגק
קאנצלר גרמניה
1963-1949
הבא:
לודוויג ארהארד