נילי חנה מרפיש
נילי, חנה מרפיש (2012-1924) לבית שטרן הייתה לוחמת, חברה במחתרת לח"י, שוברת מסגרות, פעילה אמיצה ועצמאית. לימים נישאה לנתן מרפיש, אף הוא לוחם לח"י וקריין תחנת השידור קול המחתרת העברית.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חנה נולדה בשנת 1924 בלובלין, פולין למשה וצ’רנה שטרן. לחנה היו 5 אחים - יצחק הבכור, אברהם (איתן) ושלושה אחים צעירים ממנה יוסף, צבי ומאיר. מאיר, בן הזקונים נהרג במלחמת השחרור, ערב הכרזת המדינה בהגנה על גוש עציון[1].
בלובלין הייתה משפחת שטרן משפחה ענפה שחיה בשכנות. האב היה סוחר תבואה ולאם הייתה חנות מכולת. המשפחה הייתה דתית אורתודוקסית וציונית. חנה חוותה אנטישמיות כילדה בבית הספר וברחוב. עד סוף ימיה לא הסכימה לחזור לפולין לביקור ולא דיברה פולנית בעיקרון.
בשנת 1936 עלו משה וצ'רנה שטרן עם ילדיהם לישראל מטעמים ציוניים (יצחק הבכור נשאר בפולין עד 1939 והצטרף למשפחה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה). כל שאר המשפחה הגדולה נשארה בפולין והושמדה בשואה.
המשפחה התיישבה בירושלים. האב משה עבד בעבודות שונות, כפועל, סולל כבישים ובמפעלי ים המלח. במלחמת השחרור הוא נפל בשבי הירדנים עם נפילת המפעלים לידם. האם צ'רנה עבדה בעבודות ניקיון וחנה כילדה עזרה לה אחרי הלימודים.
חנה למדה בבית ספר דתי בית יעקב. כבר בבית הספר נתגלתה מרדנותה. היא לא הסכימה ללבוש גרביים ארוכות וחולצות עם שרוולים ארוכים בקיץ, ועמדה על זכותה להתלבש כרצונה[2]. כנערה צעירה הייתה עדה למאורעות 1936-1939 ועלייתו לגרדום של הרוג המלכות הראשון שלמה בן יוסף. אלו השפיעו על החלטתה להצטרף לתנועת בית"ר בגיל 15, זאת בניגוד לאחיה שהצטרפו לתנועה הדתית בני עקיבא נמשכה חנה לתנועה לאומית[3].
פעילות במחתרת לח"י[עריכת קוד מקור | עריכה]
חנה עזבה את לימודי היום, עברה ללימודי ערב והחלה לעבוד בחנות הצילום שוורץ בירושלים. לאחר הפילוג בין אצ"ל ולח"י, החליטה חנה שדרכה של לח”י תואמת את השקפותיה והצטרפה למחתרת. היא בחרה בשם המחתרתי נילי, ושמה המחתרתי דבק ונשאר שמה אצל רוב מכריה, כולל המשפחה שהקימה, משך כל ימי חייה. בתחילה הייתה עיקר פעילותה הפצת חומר הסברה, הדבקת כרוזים וכן שימשה כמקשרת, כולל הקשר לאסירי המחתרת בבית האסורים בירושלים - כאשת קשר בינם לבין אריה לוין רב האסירים[4]. עקב התמחותה בצילום, פיתוח והדפסת תמונות, התקבלה נילי לעבודה אצל הצלם אורושקס, שהיה צלם הרשמי של הנציב העליון הבריטי. בזמן עבודתה נהגה לפתח עוֹתָקים כפולים של תמונות והעבירה אותם ללח”י. לאחר ניסיון ההתנקשות של לח"י בנציב הרולד מקמייקל, בשנת 1944, הבריטים החלו לחפש אחריה. נילי עזבה את בית הוריה ועברה לנתניה והחלה לעבוד שם בחנות צילום. הבריטים איתרו אותה וחקרוה. הם מצאו צילומים של קצינים בריטים שפיתחה מסומנים ב-X. נילי אמרה להם שהיא נוהגת לסמן לעצמה בחורים יפים והיא שוחררה. בשל כך נילי הפסיקה את עבודתה בנתניה, עברה לתל אביב והפכה לחברת מחתרת במשרה מלאה. היא חלקה חדר מרתף עם בחורה נוספת, שולמית (שרה), לימים שולמית שמיר, אשת יצחק שמיר, ממפקדי הלח"י ולימים ראש ממשלת ישראל. והן נשארו חברות קרובות כל חייהן.
כאשר סניף חיפה הפסיק כמעט את תפקודו עקב מאסר שבעת החברים המרכזיים בו, נשלחה נילי לעבוד בשיקומו. היא פעלה לחידוש הקשר עם הפעילים והאוהדים, עסקה בהגברת פעילות ההסברה לציבורים חדשים, ובשמירת הקשר עם פעילי המחתרת ואוהדי המחתרת בצפון הארץ[5]. כן השתתפה בתצפיות להכנת פעולות. במסגרת נסיעותיה לקבוצים ומושבים בעמק יזרעאל ובגליל, ליד, נהלל נחטפה נילי בידי אנשי ההגנה ונחקרה כדי להגיע באמצעותה לשמות של אנשי לח”י. היא לא מסרה שום מידע ושוחררה. כעבור ימים ספורים נחטפה שוב על ידי חברי ההגנה, הפעם באיילת השחר. היא נחקרה במשך ארבעה ימים, במהלכם שבתה רעב. שוב שוביה הבינו שאין סיכוי להוציא ממנה מידע כלשהו ושחררו אותה[6]. בין הפעולות הרבות בהן השתתפה היו הפעולות של פיצוץ גשר נעמן[7] ותקיפת בתי המלאכה של הרכבות בחיפה, פעולה בה נהרגו 11 לוחמים ומרבית האחרים נתפסו בידי מארב בריטי. נילי הייתה בין הבודדים שהצליחו להימלט מהמארב לאחר הפעולה.
בתקופת תנועת המרי הייתה נילי גם המקשרת בין נתן ילין מור, גרא, מפקד הלח"י ואליהו גולומב, מפקד ההגנה[8]. לאחר מכן מונתה כאחראית על אזור הדרום ועל ארגון פעילויות מבצעיות.
ערב ראש השנה תש"ח נפגשה נילי עם חברתה שולמית שמיר בבית קפה, והן נעצרו יחד על ידי הבריטים ונשלחו למעצר בבית־לחם ואחר כך בעתלית. נילי שוחררה ב־ 1.5.1948 ועם הקמת המדינה כמה ימים אחר כך התגייסה לפלוגת בנות לח”י בצה”ל, ומונתה לסגנית מפקדת הפלוגה - סגניתה של לאה גרנק[9], אשתו של הלוחם יעקב גרנק הידוע כדב הבלונדיני. לאחר זמן קצר, לבקשתה, הועברה לחטיבת לח”י בירושלים, לחמה שם עד ש-לח”י חדלה להתקיים גם בירושלים.
חיי משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1950 נישאה נילי לנתן מרפיש, איש לח”י. נולדו להם בן ובת: יאיר ודורית. בשנת 1951 קיבלה נילי פנייה לחזור לצה"ל כמפקדת בה"ד 12. כיוון שהייתה אם לתינוק, סירבה להצעה והיא הצטערה על שסירבה לכך במשך כל חייה[10].
ביתם של נתן ונילי הפך להיות מרכז חברתי של אנשי ונשות לח"י. נילי הקדישה את המשך חייה למשפחה ולהתנדבות במסגרת עמותת לח"י. נילי נשארה נאמנה לאמונותיה והייתה אשת ימין בדעותיה, אך ביתה ולבה היו פתוחים לכולם. אנשי שמאל ידועים היו בין באי ביתה כמו נתן ילין מור, שלמה בן שלמה[11], יוסף אריה (יוזי)[12] ורבים אחרים. החברוּת והאחווה קדמו לדעות הפוליטיות.
נתן מרפיש נפטר בשנת 1972, בגיל 47 ממחלת לב.
לנילי נולדו נכד, נתי, הקרוי על שם סבו נתן מרפיש, וארבע נכדות: נילי הקרויה על שמה, מאיה, מיקה ושלי. לנילי עשרה נינים ונינות, חלקם נולדו לאחר מותה נינתה עפרי נילי דולב קרויה על שמה.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאיה מרפיש ואווה ברגר., 2006. "הגיבור בתרבות". עבודה סמינריונית, בית הספר לתקשורת, המסלול האקדמי המכללה למינהל.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מאיר שטרן, באתר יזכור, משרד הבטחון.
- ^ לאה גלעדי, עליהן לא כתבו, עמוד 59, באתר מכון זבוטינסקי
- ^ לאה גלעדי, עליהן לא כתבו, עמוד 60, באתר מכון זבוטינסקי
- ^ לאה גלעדי, עליהן לא כתבו, עמוד 63, באתר מכון זבוטינסקי
- ^ לאה גלעדי, עליהן לא כתבו, עמוד 65, באתר מכון זבוטינסקי
- ^ לאה גלעדי, עליהן לא כתבו, עמודים 66-67, באתר מכון זבוטינסקי
- ^ תנועת המרי הולמת - פיצוץ גשר נעמן, באתר בלוג מוזאון לח"י
- ^ לאה גלעדי, עליהן לא כתבו, עמוד 69, באתר מכון זבוטינסקי
- ^ לאה גרנק כהן, באתר העמותה להנצחת מורשת לח"י
- ^ לאה גלעדי, עליהן לא כתבו, עמוד 81, באתר מכון זבוטינסקי
- ^ שלמה בן שלמה (סלומונוב), באתר העמותה להנצחת מורשת לח"י
- ^ יוסף אריה (יוזי), באתר העמותה להנצחת מורשת לח"י