עולי הגרדום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הגרדום בירושלים (כיום מהווה מוצג במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים)
כרזה של האצ"ל לפני הוצאתו להורג של דב גרונר
גיליון מזכרת של דואר ישראל לזכר עולי הגרדום משנת 1982. הוא כולל במניינו גם עולי גרדום לפני תקופת המנדט - נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי, וגם אחריו - שמואל עזר, משה מרזוק ואלי כהן.

עולי הגרדום, או הרוגי המלכות, הם תשעה מלוחמי האצ"ל ושלושה מלוחמי הלח"י שנשפטו ונדונו למוות בתלייה. עשרה מהם נדונו על ידי בתי דין צבאיים בריטיים ושני הנותרים - על ידי בית דין מצרי. עשרה מהנדונים הוצאו להורג בתלייה ושניים מהנדונים שמו קץ לחייהם לפני מועד הוצאתם להורג.

גם אחד מאנשי "ההגנה", מרדכי שוורץ, הוצא להורג בתלייה, אך בדרך כלל אין מונים אותו עם עולי הגרדום, משום שפעל על דעת עצמו. הוא רצח כעניין אישי, ולא כנציג של מחתרת שפעל בשליחותה. ההגנה התנערה ממנו לחלוטין, גם בזמן המשפט וגם אחרי התלייה.

יש המונים בקרב עולי הגרדום, גם את שני עולי הגרדום מקרב ניל"י, נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי, שהועלו לגרדום על ידי השלטון העות'מאני.

בזמן המנדט העונש על רצח היה מוות בתלייה (עונש חובה). גם רוצחים פליליים יהודים נידונו למיתה, אולם אין הם נמנים עם עולי הגרדום. בעקבות תקנות ההגנה לשעת חירום הורחב עונש המוות לשורה של עבירות הקשורות בשימוש בנשק חם ובניסיון לרצח, על פיהם הורשעו רוב עולי הגרדום בארץ ישראל. שניים נוספים שהורשעו ברצח והוצאו להורג בתלייה בקהיר בשנת 1945 הם אליהו חכים ואליהו בית צורי.

פעולותיהם של לוחמי האצ"ל והלח"י היו שנויות במחלוקת בקרב היישוב העברי. ראשי מוסדות היישוב התנגדו לפעולות מסוג זה הן מבחינה מדינית והן מבחינה מוסרית, אם כי לא הסכימו עם ההחלטה להוציאם להורג. האצ"ל והלח"י סירבו לקבל את דעת היישוב המאורגן והמשיכו בפעולותיהם. ב-24 בדצמבר 1946 קיבל הקונגרס הציוני העולמי שהתכנס בבזל החלטה המגנה את השימוש בטרור כאמצעי להשגת מטרות פוליטיות.[1] עם זאת, בדרך כלל זכו עולי הגרדום לאהדה בכל שדרות היישוב, גם בקרב ציבורים שהתנגדו לפעולותיהם מלכתחילה.

לוחמי האצ"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחמי הלח"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

איש ההגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרדכי שוורץ: שוטר יהודי שרצח שוטר ערבי שהיה חברו לאוהל. הוצא להורג ב-16 באוגוסט 1938. מרדכי שוורץ לא נמנה בדרך-כלל עם עולי הגרדום: הוא רצח כעניין אישי, ולא כנציג של מחתרת הפועל בשליחותה (ההגנה התנערה ממנו לחלוטין, גם בזמן המשפט וגם אחרי התליה, ועד היום, מעולם לא ראתה במעשהו - מעשה שלה). גם במשפטו לא ניסה שוורץ להציג את הרצח כפעולה לאומית או כפעולה של ארגון ההגנה, תחילה הכחיש ולאחר מכן טען שמדובר בתאונה (בית-המשפט קבע שהרצח היה תוצאה של נקמה). שוורץ נשפט (מרצונו) בבית-המשפט לפשעים חמורים (ולא בבית-דין צבאי) כרוצח פלילי רגיל (הוא קיווה שכך יוכל לזכות להקלה בעונש), וככזה נתלה. זאת בניגוד לעולי הגרדום, אשר פעלו בשליחות ארגוניהם, מעולם לא התכחשו למעשיהם, ואף הפכו את אולם המשפט עצמו לזירת מאבק מדיני. לכתבת עיתון "דבר" אמר כי הוא הולך למות בגלל שגיאתו הפרטית ופונה בבקשה לכל המפלגות לא לנצל את מותו לצרכים פוליטיים ולא לעשותו "קדוש" כפי שנעשה לשלמה בן יוסף.

ברזני ופיינשטיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עשרה מהנידונים הוצאו להורג. ברזני ופיינשטיין התאבדו בכלא בעזרת רימון שחלקיו הוחבאו בתוך תפוז. התפוז הוכנס לכלא על ידי אפרים שטיינברג לוחם האצ"ל, והורכב בכלא על ידי אליעזר בן-עמי. המטרה המקורית הייתה להתפוצץ יחד עם תלייניהם, אולם התברר להם שהרב גולדמן מתכוון להיות נוכח בהוצאתם להורג. על כן (כדי לא לפגוע ברב), לאחר ביקור הרב, חבקו אחד את השני ופוצצו ביניהם את הרימונים, ב-21 באפריל 1947.

פעולת האצ"ל להפסקת ההוצאות להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת הסרג'נטים

לאחר שנפסק גזר דין מוות לשלושת לוחמי האצ"ל יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר, חטפה יחידה של האצ"ל שני סרג'נטים (סמלים) בריטיים שיצאו מבית קפה בנתניה. האצ"ל הודיע שתליית לוחמיו תגרור את תליית שני הסרג'נטים. לאחר התלייה, הרגו בתגובה אנשי האצ"ל את החטופים ולאחר מכן תלו את גופותיהם בחורשה ליד נתניה. באותו ערב פעלו כוחות צבא ומשטרה בריטיים ורצחו חמישה אזרחים יהודיים עוברי אורח ופצעו שבעה. מנחם בגין, מפקד האצ"ל דאז, הגדיר את התלייה "אחד הרגעים המרים ביותר בחיי" והוסיף: "המעש האכזר בנתניה, לא רק הציל עשרות בחורים עבריים מגרדום, אלא גם שבר את מפרקתו של השלטון הבריטי, כי בהתנפץ עמודי התלייה, מתרסק ממילא השלטון הנשען עליהם". לאחר מקרה זה, בחודשים שנותרו לשלטונם, לא הוציאו הבריטים להורג אנשי מחתרת נוספים.

הנצחת עולי הגרדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מהנצחת חללי מערכות ישראל, זכו עולי הגרדום להנצחה נרחבת. ברבות מערי ישראל נקראו רחובות על שמם של עולי הגרדום, אם בצורה קיבוצית ("רחוב עולי הגרדום") ואם בצורה אישית.

  • בנתניה, באשקלון, בחדרה, בראשון לציון, ביבנה ובכפר יונה קיים רחוב עולי הגרדום;
  • בבת ים קיים רחוב שלמה בן יוסף; בסמוך לבית החולים אברבנאל קיימת גינה על שם אליהו חכים ואליהו בית צורי;
  • בתל אביב, בשכונת רמת החייל, קיים רחוב עולי הגרדום, ובשכונת רמת אביב ג' נקראו רחובות על-שמו של כל אחד מעולי הגרדום;
  • בירושלים בשכונת ארמון הנציב (תלפיות מזרח) קיים "רחוב עולי הגרדום", ובנוסף יש רחוב על שמו של כל אחד מעולי הגרדום. משה ברזני ומאיר פיינשטיין, שמצאו את מותם בכלא במגרש הרוסים בירושלים, מונצחים במוזיאון אסירי המחתרות, שהוקם בבניין הכלא בירושלים. ברחוב יפו מצוי בית הכנסת אחדות ישראל על שם עולי הגרדום. בית כנסת נוסף המנציחם נמצא בשכונת מעלות דפנה;
  • ברמת גן קיימת כיכר לזכרו של דב גרונר מול משטרת העיר, אשר בתקיפתה השתתף גרונר בתקופת השלטון הבריטי; בכיכר ניצבת האנדרטה לזכר דב גרונר עליה גם מונצחים עולי הגרדום
  • באשדוד קיימים באזור ו' רחובות על שמם של שלמה בן יוסף ודב גרונר;
  • בצפת קיים גרם מדרגות ארוך, הנקרא בשם "מעלות עולי הגרדום". גרם המדרגות מתחיל באנדרטה הממוקמת בבית העלמין וחוצה את העיר העתיקה;
  • בעכו קיים בית כנסת המצוי בלב שכונת בן-גוריון, הקרוי: "בית הכנסת עולי הגרדום". כלא עכו, בו הוצאו להורג שמונה מעולי הגרדום, הפך למוזיאון;
  • בבני ברק, הוקמה בשנות ה-50 שכונת "תל גיבורים" (כיום חלק משכונת פרדס כץ). בשכונה זו רחוב ע"ש דב גרונר ורחוב ע"ש שלמה בן יוסף. בית הכנסת של השכונה נקרא בית הכנסת עולי הגרדום ונקבע בו לוח הנצחה;
  • במרכז ראשון לציון קיים רחוב עולי הגרדום, כאשר בקצהו, בצומת עם רחוב ז'בוטינסקי הוא הופך לשדרה קצרה ובה אנדרטה צנועה הבנויה משתי קורות בטון אנכיות לזכר עולי הגרדום ממחתרות ניל"י, אצ"ל ולח"י;
  • בפתח תקווה קיים גן "עולי-הגרדום", רח' עולי הגרדום, ובנוסף קיימים רחובות על שמות: שלמה בן יוסף, דב גרונר, מרדכי אלקחי (יליד פתח-תקווה), יחיאל דרזנר (ממפקדי אצ"ל בפ"ת) ואליעזר קשאני (יליד פתח-תקווה);
  • בבאר שבע בשכונת רמות קיימים הרחובות הבאים: אליהו חכים, אליהו בית צורי, דב גרונר, שלמה בן יוסף, משה ברזאני, יחיאל דרזנר, מאיר פיינשטיין ומרדכי אלקחי, ובשכונה ד' קיים גן ציבורי "שני אליהו" על שמם של אליהו חכים ואליהו בית צורי;
  • בחולון גן ציבורי לזכר עולי הגרדום ברחוב ריינס;
  • בחיפה רחוב על שמו של אליהו חכים;
  • מושב משגב דב קרוי על שם דב גרונר;
  • דואר ישראל הוציא בשנת ה'תשמ"ג גיליון בולים לזכרם של עולי הגרדום, ובו מוקדש בול לכל אחד מהם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף נדבה, ספר עולי הגרדום, הוצאת הדר, תל אביב תשי"ב
  • חיה ברנס (עורכת), אלבום עולי הגרדום
  • יעקב חרותי, אמת אחת ולא שתיים, הוצאת יאיר
  • יעקב שביט (עורך), הבלגה או תגובה?, הוצאת בר-אילן
  • אמיר גולדשטיין, גבורה והדרה - עולי הגרדום והזיכרון הישראלי, יד יצחק בן צבי ומכון ז'בוטינסקי, 2011
  • אמיר גולדשטיין, עולי הגרדום: בין הזיכרון הממסדי לזיכרון העממי, עלי זית וחרב ט"ו, 2015, עמ' 150-115.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]