אליהו גולומב

אליהו גולומב
לידה	2 במרץ 1893; וולקוביסק, בלארוס
פטירה	11 ביוני 1945 (בגיל 52); תל-אביב, פלשתינה (א"י)
מקום קבורה	בית הקברות טרומפלדור
תאריך עלייה	1909
השכלה	הגימנסיה העברית "הרצליה"
צאצאים	דוד גולומב
השתייכות	ההגנה
תקופת הפעילות	יוני 1920 – 1945 (כ־24 שנים)
תפקידים בשירות
	חבר המפקדה הארצית של ההגנה; ה"מפקד הבלתי מוכתר" של ארגון ההגנה; ממייסדי מפלגת אחדות העבודה וההסתדרות הכללית;
פעולות ומבצעים
	מלחמת העולם הראשונה

ערך זה עוסק בבכיר בארגון "ההגנה". אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו אליהו גולומב (פירושונים).

אליהו גוֹלוֹמְבּ (בפי עצמו: אליהו בן-נפתלי; 2 במרץ 1893 – 11 ביוני 1945) היה "המפקד הבלתי מוכתר" של ארגון "ההגנה",^[1] ממעצבי כוח המגן היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט. היה חבר הוועד המרכזי של ההגנה בשנים 1920–1930 וחבר המפקדה הארצית של "ההגנה" בשנים 1931–1945. נמנה עם מייסדי מפלגת אחדות העבודה וההסתדרות הכללית.

ביוגרפיה

ילדות ועלייה לארץ ישראל

אליהו גולומב נולד בי"ד באדר תרנ"ג לנפתלי^[2] ולאסתר לבית קלר בעיירה וולקוביסק שבפלך גרודנו, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום במערב בלארוס). בילדותו למד ב"חדר" ובגימנסיה רוסית והתוודע למהפכנים ולספרות הרוסית. בשנת 1909 שלחו אותו הוריו לארץ ישראל על מנת ללמוד בגימנסיה "הרצליה". הוריו עלו לארץ ב-1911 והשתקעו בעיר תל אביב. אביו שהיה בעל טחנת קמח ברוסיה, הקים טחנה כזו גם ביפו.

גולומב היה מבוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה, בשנת 1913, שכלל בין השאר את משה שרת (שרתוק) ודב הוז, גיסיו לעתיד (חבורת "ארבעת הגיסים").^[3]

כשסיים את לימודיו ארגן גולומב עם חבריו למחזור את "ההסתדרות המצומצמת של בוגרי הגימנסיה", גרעין ההכשרה החלוצית הראשון של הנוער העובד בארץ. גרעין זה עבד בדגניה א' ובכנרת. בנובמבר אותה השנה נרצחו שניים מחברי הקבוצה של גולומב: משה ברסקי, ושבוע לאחר מכן נרצח יוסף זלצמן (מחברי קבוצת כנרת). מעשי הרצח זעזעו את חברי הקבוצה. לטענת אהוביה מלכין בספרו "האקטיביסט", "האירועים החמורים והמתיחות שהשתררה בעקבותיהם השפיעו על הגימנזיסטים השפעה עמוקה שרישומה ניכר בכל מהלך חייהם". לאחר האירוע, הגיע גולומב למסקנה כי "בלי יכולת של התגוננות אין די בעבודה החקלאית ובהתיישבות, ורק שילובן של העבודה וההגנה עשוי להביא להיאחזות ממשית בארץ".^[4]

בשנת 1914 נפטר אביו, וגולומב נאלץ לשוב לתל אביב לצורך ניהול טחנת הקמח^[5]. גולומב קיבל הוראה מחסן בק, המושל הצבאי של יפו מטעם האימפריה העות'מאנית, להמשיך לטחון קמח גם בשבת. בתחילה לא ראה בכך גולומב הוראה פוגעת, משום שגם בדגניה ובכנרת הייתה עבודה בשבת במקרים דחופים, אבל עובדי הטחנה הדתיים סירבו לעבוד בשבת, וגולומב הבין כי יש לסירובם היבט לאומי, וכי עליו להגן על זכות היהודים לקיים את מצוותיהם. עקב כך העניש אותו חסן בק ב"פלקות".^[6] ההשפלה שחווה מידיו, הייתה אחד הגורמים שהביאו את גולומב ליזום את הקמת ההגנה.

גולומב התנגד לגיוס לצבא העות'מאני, בעיקר משום שסבר, כרבים אחרים, כי האימפריה העות'מאנית נמצאת בשלבי דעיכה. בשנת 1917, כשכבשו הבריטים את הארץ מן הטורקים, התנדב גולומב לגדוד העברי.

בשלהי מלחמת העולם הראשונה הקים גולומב את "הקבוצה היפואית", שנערכה להגנה עצמית ועמדה בקשר עם ארגון "השומר".

גולומב בארגון ההגנה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

גולומב חש השפלה וחוסר אונים בעקבות הכאתו בידי חסן בק. הוא החליט לנקום בו ואף השיג לשם כך אקדח. למזלו, הבחין בו חברו הטוב דב הוז מנקה את האקדח, והבין מייד את כוונתו. בשיחה ארוכה, הצליח הוז לשכנעו שנקמה אישית לא תביא תועלת, משום שגם אם יצליח גולומב להימלט מהוצאתו להורג בתלייה, ישלמו יהודים בחייהם את מחיר דמו השפוך של חסן בק, ובמקום המפקד ההרוג יוצב קצין טורקי חדש, שעלול להיות גרוע אף מקודמו.^[7] במקום זאת, החליטו השניים להקים ארגון כלל-ארצי להגנה על היישוב העברי. ביוני 1920 הוקם ארגון "ההגנה". עם הקמתו, תמך גולומב בפירוקו של ארגון "השומר", והיה מהמתפלמסים העיקריים עם אנשי "השומר" בראשות ישראל שוחט.

גולומב הוא ממייסדי ארגון "ההגנה" והיה מפקדו שנים רבות,^[8] במהלכן עסק ברכישת נשק מחוץ לארץ (בעיקר מווינה, פריז וברלין). גולומב נשלח לחוץ לארץ מטעם ההגנה בין השנים 1922–1924, על מנת לעסוק ברכישת נשק ובארגון קבוצות של חלוצים צעירים באירופה.

גולומב פעל להכפפת ארגון ההגנה תחת סמכות מוסדית – תחילה תחת ההסתדרות הכללית, ואחר-כך בכפיפות למוסדות הלאומיים.

גולומב התבלט בקרב מנהיגות ההגנה כנציג הדור הצעיר שגדל בארץ ישראל. היה זה ארגון עממי, "שכל מי שיכול להתגונן חבר בו. ארגון הנשמע לפקודתה של ההנהגה הציבורית-הפוליטית, ומטרתו להגן לא רק על הרכוש, החיים והכבוד, אלא גם על המפעל הציוני".^[9]

פעילות פוליטית וציבורית

גולומב היה ממייסדי תנועת אחדות העבודה וההסתדרות הכללית. היה חבר הוועד הלאומי וציר מפלגתו לקונגרסים הציוניים. היה ממארגני ההעפלה בתקופת המנדט ומיוזמי התוכנית להצנחת אנשי "ההגנה" באירופה בתקופת השואה.

משפחתו

גולומב היה מאוהב ברבקה, אחותו של משה שרת שהייתה ידידתו הקרובה ואשת סודו, אך היא התחתנה עם חברו דב הוז.^[10] לימים נשא לאישה את אחותה הצעירה, עדה שרתוק.

לגולומב ולעדה נולדו שלושה ילדים: דקלה,^[11] דוד (דודיק) ודליה. בנו דוד היה לימים חבר הכנסת.^[12] בתו, דליה, הייתה נשואה לאשר ידלין, והיא היום פעילה מרכזית בארגון מחסום Watch‏.^[13]

נוסף על ילדיהם הביולוגיים גידלו גולומב ואשתו את הרי שנולד לגאולה שרתוק האחות הצעירה של עדה. גאולה לא נישאה וניהלה רומן עם אבי בנה עמי אסף שלא הכיר בבנם ולמעשה נשאה אותו כאם יחידנית ונפטרה בלידתו. עדה ואליהו גולומב גידלו את הרי כבנם.^[14] לימים נעשה הרי גולומב חוקר תיאטרון ופרופסור חבר באוניברסיטת תל אביב.

אליהו גולומב נפטר משטף דם מוחי בביתו בתל אביב בל' בסיוון תש"ה. נטמן בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב סמוך לגיסו דב הוז ובני משפחתו, וגיסו משה שרת ורעייתו נקברו שם בהמשך.

כתביו

ראשי פרקים בתולדות הגנת היישוב, חיפה: הסתדרות הצופים העברים בארץ ישראל - הוועדה לענייני הדרכה, תש"ד. (חוברת)
חביון עֹז (בעריכת יהודה ארז), 2 כרכים, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"י-תשי"ד. (מהדורה ב מתוקנת ומורחבת: תל אביב: עיינות, תשי"ד 1953-תשט"ו.)
אליהו גולומב: מדבריו, תל אביב: המשמרת הצעירה למפלגת פועלי א"י, תש"ה-1945.

תרגומי "ראשי פרקים בתולדות הגנת היישוב":

Eliahou Golomb, Les origines de la défense juive (traduction de L. Wurmbrand), Jérusalem: R. Mass, 1946.
Eliyahu Golomb, The history of Jewish self-defence in Palestine (1878-1921), Tel-Aviv: Lion the Printer, for the Zionist Youth Dept., [1947?]
Eliahu Golomb, Los origenes de la Hagana (Tradujo del francés, Ralph Seroussi), Jerusalem: Publicado por el Departamento de la Juventud y del Jalutz de la Organización Sionista Mundial, 1949.

הנצחתו

על שמו נקראו:

אוניות המעפילים: "אליהו גולומב" ו-"דלין" (אחד מכינוייו).
שכונת יד אליהו בתל אביב ובה היכל הספורט יד אליהו שבה, המשמש כאולמה הביתי של קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב.
קיבוץ הנח"ל הראשון ניר אליהו ובו בית התרבות ע"ש אליהו גולומב ("בית אליהו").
"בית גולומב" - בית התרבות של קיבוץ רביבים.
רחובות בכמה ערים בישראל: ירושלים, תל אביב, גבעתיים, בני ברק, חולון, באר שבע, כפר סבא, הרצליה, רעננה, נס ציונה.
פרס ביטחון ישראל המחולק בידי הנשיא החל משנת 1958 קרוי על שמו של גולומב.

ביתו, "בית אליהו" שבשדרות רוטשילד בתל אביב, שימש שנים רבות כחלק ממפקדת ההגנה, ומשמש כמשכן למוזיאון ההגנה, ארכיון ההגנה וכמשרד נשיאות "ארגון חברי ההגנה".

שלט רחוב על שמו ברעננה.
קריית גולומב שכונה ברעננה.

ב- 23 באפריל 1978, דאר ישראל הנפיק סדרה של 5 בולי דאר שעליהם מופיעים דיוקנם של אישים מן ההיסטוריה המודרנית של ישראל. אחד מהבולים האלה הוקדש להנצחת זכרו של אליהו גולומב. על השובל של הבול הופיעה הכיתובית: " 30 שנה לעצמאות ישראל ". האמן צבי נרקיס עיצב את הבול. דאר ישראל מכר 1,206,000 של בול זה עד להפסקת המכירה.^[15]

לקריאה נוספת

'גולומב, אליהו', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 127. (הספר בקטלוג ULI)
משה שרת, אורות שכבו, תל אביב: עם עובד, תשכ"ט-1969. (דברים שנאמרו ונכתבו בזמנים שונים על אישים שהלכו לעולמם)
אהוביה מלכין, האקטיביסט: סיפור חייו של אליהו גולומב, 1893–1929 (עורכים: אברהם יבין ואלי שאלתיאל), תל אביב: עם עובד (ספריית אופקים), תשס"ז-2007.
נח בי (בירזובסקי), פני תל אביב בקריקטורות, עורך ומוציא לאור: משה שיינבוים, 1939.

קישורים חיצוניים

דוד תדהר (עורך), "אליהו גולומב", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 972
אליהו גולומב, באתר תנועת העבודה הישראלית
אליהו גולומב איננו, דבר, 12 ביוני 1945
הוועד הלאומי, עמוד־התווך של בטחון הישוב, דבר, 12 ביוני 1945
האבל בארץ, דבר, 12 ביוני 1945
ישראל גלילי, גדל־סמכות, דבר, 12 ביוני 1945
י. שדה, איננו..., דבר, 12 ביוני 1945
רבבות ליוו את ארונו של אליהו גולומב, דבר, 13 ביוני 1945
דב בר מלכין, האיש והתפקיד, משמר, 19 ביוני 1945
עם זכר אליהו – בונה כוח־המגן העברי, דבר, 1 ביולי 1946
אליהו בראשיתו (חמש שנים למות אליהו גולומב), דבר, 16 ביוני 1950 (מתוך "חביון עוז", כרך א)
ישראל גלילי, שר של צבא בלתי־מוכר: במלאת 5 שנים למות אליהו גולומב (שיחה ב"קול ישראל"), על המשמר, 27 ביוני 1950
10 שנים למות אליהו גולומב, דבר, 17 ביוני 1955: משה שרת, 'איש סגולה'; יעקב דורי, 'רע ומנהיג דגול'; סגן-אלוף גרשון ריבלין, 'האח האיתן'; שאול אביגור, 'הכוח הדינמי ב"הגנה"'; ישראל גלילי, 'מנהיג תנועת ה"הגנה"'; 'שר ביהודה'; נחום שדמי, 'כוח עבודה בלתי מצוי'; פרקי חייו
מדבריו של אליהו גולומב (חמש־עשרה שנים למותו), דבר, 26 ביוני 1960
מרדכי שניר, אליהו גולומב (ליום השנה למותו), דבר, 14 ביוני 1961
יחיעם ויץ, מי זוכר היום את אליהו גולומב, באתר הארץ, 9 ביולי 2007 (על אהוביה מלכין, "האקטיביסט: סיפור חייו של אליהו גולומב", כרך א')
אליהו גולומב, ‏המערכה במערב, מערכות גיליון 2–3, יולי 1940
אליהו גולומב, ‏זאב ז'בוטינסקי ותנועת הגדודים העברים, מערכות גיליון 5, ינואר 1941
תמר אבידר, "חוגי בית" נולדו בבית המשפחה, מעריב, 29 באוקטובר 1965
אליהו גולומב, במיזם "אישי רחוב"
כתבי אליהו גולומב בפרויקט בן-יהודה
מרדכי נאור, אליהו גולומב המפקד הבלתי מוכתר של ההגנה אתר צה"ל.
אליהו גולומב (1893-1945), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ מרדכי נאור, תנועת העבודה כקטר המושך את הרכבת
^ דוד תדהר (עורך), "נפתלי גולומב", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 229
^ מנחת זכרון לתלמידי המחזור הראשון של הגמנסיה העברית הראשונה בארץ ישראל, הפועל הצעיר, 18 באוגוסט 1913
^ אהוביה מלכין, האקטיביסט, תל אביב: עם עובד (ספריית אופקים), תשס"ז-2007, עמוד 54
^ אישי רחוב - גולומב אליהו, באתר www.tlvstreets.com
^ האקטיביסט, עמוד 103
^ האקטיביסט, עמודים 103–104
^ [http://www.haifa-streets.co.il/Lists/List1/DispForm.aspx?ID=5717 מדריך רחובות חיפה - סיפורי רחוב - גולומב (אליהו)], באתר www.haifa-streets.co.il (ארכיון)
^ האקטיביסט, עמוד 294
^ האקטיביסט, עמוד 111
^ לשונאית, עורכת, משכתבת וסופרת
^ חבר הכנסת דוד גולומב
^ ראו דבריה בטקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי
^ דקלה גולומב מספרת על משפחתה, ריאיון עם דקלה גולומב בערוץ YouTube של מיזם "אישי רחוב", 20 בנובמבר 2013, דקה 15.38: "אח שלי הקטן הרי [...] הוא לא בן של אמא שלי. הוא בן של אחותה. היא מתה בלידה. בהתחלה הוא היה בגבעת ברנר כי הניקו אותו שם, אחר כך הוא נגמל ובא אלינו, והוא היה הבן הכי טוב של אמא"
^ יעקב צחור (עורך), בולי ישראל תש"ח - תשס"ב, קטלוג מס' 14, רשות הדאר - השירות הבולאי, כתר הוצאה לאור, 2008, עמ' 187

[1] מרדכי נאור, תנועת העבודה כקטר המושך את הרכבת

[2] דוד תדהר (עורך), "נפתלי גולומב", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 229

[3] מנחת זכרון לתלמידי המחזור הראשון של הגמנסיה העברית הראשונה בארץ ישראל, הפועל הצעיר, 18 באוגוסט 1913

[4] אהוביה מלכין, האקטיביסט, תל אביב: עם עובד (ספריית אופקים), תשס"ז-2007, עמוד 54

[5] אישי רחוב - גולומב אליהו, באתר www.tlvstreets.com

[6] האקטיביסט, עמוד 103

[7] האקטיביסט, עמודים 103–104

[8] [http://www.haifa-streets.co.il/Lists/List1/DispForm.aspx?ID=5717 מדריך רחובות חיפה - סיפורי רחוב - גולומב (אליהו)], באתר www.haifa-streets.co.il (ארכיון)

[9] האקטיביסט, עמוד 294

[10] האקטיביסט, עמוד 111

[11] לשונאית, עורכת, משכתבת וסופרת

[12] חבר הכנסת דוד גולומב

[13] ראו דבריה בטקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי

[14] דקלה גולומב מספרת על משפחתה, ריאיון עם דקלה גולומב בערוץ YouTube של מיזם "אישי רחוב", 20 בנובמבר 2013, דקה 15.38: "אח שלי הקטן הרי [...] הוא לא בן של אמא שלי. הוא בן של אחותה. היא מתה בלידה. בהתחלה הוא היה בגבעת ברנר כי הניקו אותו שם, אחר כך הוא נגמל ובא אלינו, והוא היה הבן הכי טוב של אמא"

[15] יעקב צחור (עורך), בולי ישראל תש"ח - תשס"ב, קטלוג מס' 14, רשות הדאר - השירות הבולאי, כתר הוצאה לאור, 2008, עמ' 187

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

משה שרת
משפחתו	יעקב שרתוק (אב) • פניה שרתוק (אם) • צפורה (רעיה) • יעקב (בן) • יעל (בת) • חיים (בן) • יהודה (אח) • דב הוז (גיס) • אליהו גולומב (גיס)
הנצחתו	נווה שרת • רמת שרת • ארכיון מפלגת העבודה • אתר הזיכרון למשה שרת • קריית שרת • העמותה למורשת משה שרת
ראש ממשלת ישראל השני
ממשלות	ממשלת ישראל החמישית (1954–1955) • ממשלת ישראל השישית (1955)
אירועים בכהונתו	העסק הביש • מסעו לאסיה (1956) • אסון מעגן (1954) • ביקור או נו בישראל (1955) • מבצע אלקיים (1955)
שונות	נאום הדגל • בית כהן-שרת

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אליהו גולומב
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אליהו גולומב