אליהו גולומב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אליהו גולומב
אליהו גולומב בצעירותו
בית אליהו גולומב, אחרי פטירתו מוזיאון ההגנה בתל אביב
מצבתו בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב, ועליה הכיתוב: "ללמד בני יהודה קשת" בשל תפקידו בכוח המגן העברי

אליהו גוֹלוֹמְבּ (בפי עצמו: אליהו בן-נפתלי; 2 במרץ 189311 ביוני 1945) היה "המפקד הבלתי מוכתר" של ארגון "ההגנה",[1] ממעצבי כוח המגן היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט. היה חבר הוועד המרכזי של ההגנה בשנים 19201930 וחבר המפקדה הארצית של "ההגנה" בשנים 1931–1945. נמנה עם מייסדי מפלגת אחדות העבודה וההסתדרות הכללית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ועלייה לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליהו גולומב נולד בי"ד באדר תרנ"ג לנפתלי[2] ולאסתר לבית קלר בעיירה וולקוביסק שבפלך גרודנו, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (מ-1991, במערב בלארוס). בילדותו למד ב"חדר" ובגימנסיה רוסית והתוודע למהפכנים ולספרות הרוסית. בשנת 1909 שלחו אותו הוריו לארץ ישראל על מנת ללמוד בגימנסיה "הרצליה". הוריו עלו לארץ ב-1911 והשתקעו בעיר תל אביב. אביו שהיה בעל טחנת קמח ברוסיה, הקים טחנה כזו גם ביפו.

גולומב היה מבוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה, בשנת 1913, שכלל בין השאר את משה שרת (שרתוק) ודב הוז, גיסיו לעתיד (חבורת "ארבעת הגיסים").[3]

כשסיים את לימודיו ארגן גולומב עם חבריו למחזור את "ההסתדרות המצומצמת של בוגרי הגימנסיה", גרעין ההכשרה החלוצית הראשון של הנוער העובד בארץ. גרעין זה עבד בדגניה א' ובכנרת. בנובמבר אותה השנה נרצחו שניים מחברי הקבוצה של גולומב: משה ברסקי, ושבוע לאחר מכן נרצח יוסף זלצמן (מחברי קבוצת כנרת). מעשי הרצח זעזעו את חברי הקבוצה. לטענת אהוביה מלכין בספרו "האקטיביסט", "האירועים החמורים והמתיחות שהשתררה בעקבותיהם השפיעו על הגימנזיסטים השפעה עמוקה שרישומה ניכר בכל מהלך חייהם". לאחר האירוע, הגיע גולומב למסקנה כי "בלי יכולת של התגוננות אין די בעבודה החקלאית ובהתיישבות, ורק שילובן של העבודה וההגנה עשוי להביא להיאחזות ממשית בארץ".[4]

בשנת 1914 נפטר אביו, וגולומב נאלץ לשוב לתל אביב לצורך ניהול טחנת הקמח של אביו. גולומב קיבל הוראה מחסן בק, המושל הצבאי של יפו מטעם האימפריה העות'מאנית, להמשיך לטחון קמח גם בשבת. בתחילה לא ראה בכך גולומב הוראה פוגעת, משום שגם בדגניה ובכנרת הייתה עבודה בשבת במקרים דחופים, אבל עובדי הטחנה הדתיים סירבו לעבוד בשבת, וגולומב הבין כי יש לסירובם היבט לאומי, וכי עליו להגן על זכות היהודים לקיים את מצוותיהם. עקב כך העניש אותו חסן בק ב"פלקות".[5] ההשפלה שחווה מידיו, הייתה אחד הגורמים שהביאו את גולומב ליזום את הקמת ההגנה.

גולומב התנגד לגיוס לצבא העות'מאני, בעיקר משום שסבר, כרבים אחרים, כי האימפריה העות'מאנית נמצאת בשלבי דעיכה. בשנת 1917, כשכבשו הבריטים את הארץ מן הטורקים, התנדב גולומב לגדוד העברי.

בשלהי מלחמת העולם הראשונה הקים גולומב את "הקבוצה היפואית", שנערכה להגנה עצמית ועמדה בקשר עם ארגון "השומר".

גולומב בארגון ההגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולומב חש השפלה וחוסר אונים בעקבות הכאתו בידי חסן בק. הוא החליט לנקום בו ואף השיג לשם כך אקדח. למזלו, הבחין בו חברו הטוב דב הוז מנקה את האקדח, והבין מייד את כוונתו. בשיחה ארוכה, הצליח הוז לשכנעו שנקמה אישית לא תביא תועלת, משום שגם אם יצליח גולומב להימלט מהוצאתו להורג בתלייה, ישלמו יהודים בחייהם את מחיר דמו השפוך של חסן בק, ובמקום המפקד ההרוג יוצב קצין טורקי חדש, שעלול להיות גרוע אף מקודמו.[6] במקום זאת, החליטו השניים להקים ארגון כל-ארצי להגנה על היישוב העברי. ביוני 1920 הוקם ארגון "ההגנה". עם הקמתו, תמך גולומב בפירוקו של ארגון "השומר", והיה מהמתפלמסים העיקריים עם אנשי "השומר" בראשות ישראל שוחט.

גולומב נחשב לבעל הסמכות העליונה[דרושה הבהרה] בארגון "ההגנה",[דרוש מקור] ועסק ברכישת נשק מחוץ לארץ (בעיקר מווינה, פריז וברלין). גולומב נשלח לחוץ לארץ מטעם ההגנה בין השנים 19221924, על מנת לעסוק ברכישת נשק ובארגון קבוצות של חלוצים צעירים באירופה.

גולומב פעל להכפפת ארגון ההגנה תחת סמכות מוסדית – תחילה תחת ההסתדרות הכללית, ואחר-כך בכפיפות למוסדות הלאומיים.

גולומב התבלט בקרב מנהיגות ההגנה כנציג הדור הצעיר שגדל בארץ ישראל. היה זה ארגון עממי, "שכל מי שיכול להתגונן חבר בו. ארגון הנשמע לפקודתה של ההנהגה הציבורית-הפוליטית, ומטרתו להגן לא רק על הרכוש, החיים והכבוד, אלא גם על המפעל הציוני".[7]

פעילות פוליטית וציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולומב היה ממייסדי תנועת אחדות העבודה וההסתדרות הכללית. היה חבר הוועד הלאומי וציר מפלגתו לקונגרסים הציוניים. היה ממארגני ההעפלה בתקופת המנדט ומיוזמי התוכנית להצנחת אנשי "ההגנה" באירופה בתקופת השואה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולומב היה מאוהב ברבקה, אחותו של משה שרת שהייתה ידידתו הקרובה ואשת סודו, אך היא התחתנה עם חברו דב הוז.[8] לימים נשא לאישה את אחותה הצעירה, עדה שרתוק.

לגולומב ולעדה נולדו שלושה ילדים: דיקלה,[9] דוד (דודיק) ודליה.
בנו דוד היה לימים חבר כנסת.[10] בתו, דליה, הייתה נשואה לאשר ידלין, והיא היום פעילה מרכזית בארגון מחסום Watch‏.[11] הרי נולד לגאולה שרתוק, האחות הצעירה של רבקה. גאולה הייתה אם חד הורית ונפטרה בלידת הרי. בני הזוג גידלו את הרי כבנם.[12] לימים נעשה הרי חוקר תיאטרון ופרופסור חבר באוניברסיטת תל אביב.

אליהו גולומב נפטר מדום לב בל' בסיוון תש"ה, עת שהה במפקדת המרי העברי בכפר הדר. גופתו הוברחה באופן חשאי לתל אביב על מנת שתעודת הפטירה לא תקושר לאתר המפקדה החשאית. נטמן בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ראשי פרקים בתולדות הגנת היישוב, חיפה: הסתדרות הצופים העברים בארץ ישראל - הוועדה לענייני הדרכה, תש"ד. ‬(חוברת)
  • חביון עֹז (בעריכת יהודה ארז), 2 כרכים, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"י-תשי"ד. (מהדורה ב מתוקנת ומורחבת: תל אביב: עיינות, תשי"ד 1953-תשט"ו.)
  • אליהו גולומב: מדבריו, תל אביב: המשמרת הצעירה למפלגת פועלי א"י, תש"ה-1945.
  • עיונים ביהדות זמננו: י"ג מסות, ירושלים: מ. ניומן, תשל"ב 1972.

תרגומי "ראשי פרקים בתולדות הגנת היישוב":

  • Eliahou Golomb, Les origines de la défense juive (traduction de L. Wurmbrand), Jérusalem: R. Mass, 1946.
  • Eliyahu Golomb, The history of Jewish self-defence in Palestine (1878-1921), Tel-Aviv: Lion the Printer, for the Zionist Youth Dept., [1947?]
  • Eliahu Golomb, Los origenes de la Hagana (Tradujo del francés, Ralph Seroussi), Jerusalem: Publicado por el Departamento de la Juventud y del Jalutz de la Organización Sionista Mundial, 1949.

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט רחוב על שמו ברעננה

על שמו נקראו:

ביתו, "בית אליהו" שבשדרות רוטשילד בתל אביב, שימש שנים רבות כחלק ממפקדת ההגנה, ומשמש כמשכן למוזיאון ההגנה, ארכיון ההגנה וכמשרד נשיאות "ארגון חברי ההגנה".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה שרת, אורות שכבו, תל אביב: עם עובד, תשכ"ט-1969. (דברים שנאמרו ונכתבו בזמנים שונים על אישים שהלכו לעולמם)
  • אהוביה מלכין, האקטיביסט: סיפור חייו של אליהו גולומב, 1893–1929 (עורכים: אברהם יבין ואלי שאלתיאל), תל אביב: עם עובד (ספריית אופקים), תשס"ז-2007.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: מרדכי נאור, תנועת העבודה כקטר המושך את הרכבת
  2. ^ דוד תדהר (עורך), הערך "נפתלי גולומב" באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 229
  3. ^ מנחת זכרון לתלמידי המחזור הראשון של הגמנסיה העברית הראשונה בארץ ישראל, הפועל הצעיר, 18 באוגוסט 1913
  4. ^ אהוביה מלכין, האקטיביסט, תל אביב: עם עובד (ספריית אופקים), תשס"ז-2007, עמוד 54
  5. ^ האקטיביסט, עמוד 103
  6. ^ האקטיביסט, עמודים 103–104
  7. ^ האקטיביסט, עמוד 294
  8. ^ האקטיביסט, עמוד 111
  9. ^ לשונאית, עורכת, משכתבת וסופרת
  10. ^ חבר הכנסת דוד גולומב
  11. ^ ראו דבריה בטקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי
  12. ^ סרטונים דקלה גולומב מספרת על משפחתה, ראיון עם דקלה גולומב בערוץ YouTube של מיזם "אישי רחוב", 20 בנובמבר 2013, דקה 15.38: "אח שלי הקטן הרי [...] הוא לא בן של אמא שלי. הוא בן של אחותה. היא מתה בלידה. בהתחלה הוא היה בגבעת ברנר כי הניקו אותו שם, אחר כך הוא נגמל ובא אלינו, והוא היה הבן הכי טוב של אמא"