שולמית שמיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יצחק ושולמית שמיר מדליקים נרות חנוכה, בטיסתם חזרה מארצות הברית, דצמבר 1983

שרה שולמית שמיר (19 באפריל 192329 ביולי 2011) הייתה אשתו של ראש הממשלה השביעי של ישראל יצחק שמיר. שולמית הייתה פעילה בארגונים וולונטריים שונים והייתה מייסדת המועצה הציבורית למען הזקן.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמיר נולדה בשנת 1923 בסופיה[1] שבבולגריה בשם שרה (שריקה) לוי. בנעוריה הצטרפה לתנועת הנוער של בית"ר. בשנת 1941 עלתה לארץ ישראל באוניה "דריאן 2" ונעצרה על ידי הבריטים בשל היותה עולה בלתי לגאלית. היא שהתה במשך שישה חודשים במחנה המעצר מזרעה שליד עכו, בו הכירה את יצחק שמיר, ושישה חודשי נוספים במחנה המעצר בעתלית. הצטרפה ללח"י, ושירתה כקשרית של יצחק שמיר, מפקד הארגון. בארגון קיבלה את הכינוי המחתרתי "שולמית" שנעשה לשמה הפרטי. בשנת 1944 נישאו שולמית ויצחק וב-1945 נולד בנם יאיר. כעבור שנה נתפס יצחק והוגלה על ידי הבריטים לאריתריאה. בעוד בעלה בגלות, נעצרה שולמית. למחרת נכתב ב"הארץ" על מעצרה של "הטרוריסטית החשובה שהמשטרה חיפשה במשך שנים"[2]. בזמן מאסרה בבית הסוהר לנשים בבית לחם שבתה רעב במשך 11 יום בדרישה להתאחד עם בנה הפעוט[3]. במהלך שביתת הרעב הועברה לבית חולים בו ניסו הרופאים להאכילה בכוח[4]. במאי 1948 שוחררה.

כשכיהן יצחק שמיר בתפקידים פוליטיים מילאה שולמית שמיר שורה של תפקידים ציבוריים בעמותות וארגונים שונים. כשכיהן שמיר כיושב ראש הכנסת עסקה שמיר בהתנדבות בעבודה עם משפחות שכולות לאחר מלחמת יום הכיפורים ואחר כך באקים, בסיוע להקמת כפר לבעלי פיגור שכלי. בתקופת כהונתו של שמיר כראש ממשלה הוקמה ביוזמתה של שמיר "המועצה הציבורית למען הזקן"[5]. שמיר מונתה ליושבת ראש המועצה. לשיאה הגיעה פעילותה של שמיר בחלקה בחוק האזרחים הוותיקים שנחקק ב-1989[6].

בשנת 1988 הזמין אותה שר החוץ של בולגריה לביקור, זאת בשעה שלישראל ובולגריה לא היו יחסים דיפלומטיים. לאחר זמן מה הוזמנה לביקור נוסף כדי להשתתף בסימפוזיון בינלאומי בנושא הצלת יהודי בולגריה בתקופה השואה. במהלך הביקור נפגשה עם נשיא בולגריה. בשנת 1991 הגיעה לעוד ביקור, הפעם היה זה ביקור רשמי יחד עם ראש הממשלה שמיר, ובמסגרתו קיבלה אות הוקרה מממשלת בולגריה על תרומתה לחידוש יחסי ישראל-בולגריה.

כלפי שמיר נמתחה ביקורת על מעורבותה הפוליטית, בין היתר ברשות השידור, עליה היה מופקד יצחק שמיר. נטען שפעלה למינויו של יוסף בראל למנכ"ל רשות השידור ושהביאה להורדת התוכנית "זה הזמן" בשל התבטאויות פוליטיות של המנחה רם עברון. בראיון בשנת 2001 הכחישה את הדברים[7].

לשולמית וליצחק שמיר בן ובת: יאיר שמיר, איש עסקים וחבר כנסת, וגלעדה דיאמנט, בעלת תפקיד בכיר במשרד הביטחון.

בשנים האחרונות לחייה התגוררה בבית אבות בתל אביב, בעוד יצחק שמיר היה מאושפז במוסד סיעודי.

ב-29 ביולי 2011 נפטרה שולמית שמיר מאירוע מוחי בגיל 88. היא נטמנה בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל[8].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אילן בן עמי, האישה שאיתו, הוצאת מטר, 2010, עמוד 163
  2. ^ שתי טרוריסטיות נאסרו בירושלים, הארץ, 14 בספטמבר 1947
  3. ^ רפאל בשןבימים של גולה ומחתרת, מעריב, 13 בספטמבר 1968
  4. ^ היום ה-9 לשביתת הרעב של ש. שמיר, הארץ, 23 בספטמבר 1947
  5. ^ ועדה ציבורית תמליץ בפני ועדת הכספים על הזכויות של רעיית ראש ממשלה מכהן, באתר גלובס, 26 באפריל 2006‬
  6. ^ אילן בן עמי, האישה שאיתו, הוצאת מטר, 2010, עמוד 175
  7. ^ דנה ספקטור, סבתא זפטה, ידיעות אחרונות, 20 ביולי 2001
  8. ^ הובאה למנוחות שולמית שמיר, רעייתו של רה"מ לשעבר, באתר וואלה! NEWS‏, 31 ביולי 2011