הסדר טיעון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף עסקת טיעון)

הסדר טיעון, הידוע גם בשם עסקת טיעון, הוא הסכם שנערך במסגרת משפט פלילי, בין רשויות התביעה לנאשם. במסגרת ההסדר, הנאשם מודה בחלק מן האישומים המיוחסים לו, ובתמורה התביעה מסירה חלק מן האישומים מתוך כתב האישום. לעיתים ההסדר כולל הסכמה על חומרת העונש שידרש בגין האישומים בהם הודה הנאשם.

הסדר טיעון מאפשר לתביעה ולנאשם להסכים על תוצאת המשפט הפלילי ובכך הוא חוסך את ניהול המשפט, ואף מספק לצדדים ודאות באשר לתוצאתו. כאשר מדובר בעבירות מין, התביעה בוחרת להתקשר בהסדר טיעון כדי למנוע מקורבן העבירה את הצורך להעיד בבית המשפט. הסדר הטיעון הוא המקבילה הפלילית לפשרה, המקובלת במשפט האזרחי.

בחלק מהמדינות, כגון ארצות הברית, הסדר הטיעון יכול לכלול הסכמה על העונש שיגזר על הנאשם. במדינות אחרות, כמו אנגליה ואוסטרליה, העונש נקבע על ידי בית המשפט ואין לצדדים אפשרות להסכים עליו ביניהם.

בארצות הברית, כ-95% מההרשעות הן תוצאה של הודאות באשמה, לרוב במסגרת הסדרי טיעון.[1]

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסדר טיעון אינו מוגדר בישראל בחקיקה, הוא נוצר בהתנהלות של פרקליטות המדינה ואושר בפסיקה.[2] השופטת דורית ביניש סקרה את התפתחות הסדרי הטיעון בפסיקה:

התייחסותו של בית-המשפט למוסד הסדרי הטיעון כפי שהתפתח בשיטתנו, עברה מספר שלבים. בראשית הדרך, נרתעו הצדדים מפני חשיפת קיומם של הסדרי טיעון ומפני פירוט נסיבות עריכתם של ההסדרים שהתגבשו, ואלה הוסתרו מבית-המשפט. ככלל, באותה תקופה כל שידע בית-המשפט הוא שהנאשם הודה וכי התביעה מבקשת עונש מסוים בהתחשב בהודיה, אולם ההסכם בין הצדדים לא נחשף. הטעם לכך נבע, בין היתר, מהרצון שלא לערב את בית-המשפט בעניינים העומדים בבסיס ההסדר, אשר לא נתבררו בראיות קבילות ובהליך משפטי. טעם נוסף - שהיה, ככל הנראה, הטעם העיקרי - הוא רתיעתם של בתי-המשפט מפני הכרה בהסכמים אלה, אשר "הנפש היפה סולדת מהם". הרתיעה של בתי-המשפט מהסדרי טיעון נבעה בעיקר מהחשש כי ההסדרים עלולים לפגוע באינטרס הציבורי שבהענשת עבריינים, ובעקרון השוויון בפני החוק.
... ברבות השנים, החל תהליך שהביא למפנה בהתייחסות למוסד הסדרי הטיעון. המפנה נבע בעיקרו משיקולים מעשיים ומצרכי המציאות החזקה מכל, ואף נבע מהפקת לקחים ומהסדרת התחום של הסדרי טיעון, באופן שהקטין את הסיכונים הטמונים במוסד זה. ... המפנה בפסיקתו של בית-משפט זה אירע בע"פ 532/71 בחמוצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 543 (להלן: פרשת בחמוצקי). אף שבאותה פרשה ביטא בית-המשפט בלשון חריפה את הסתייגותו מהסדרי טיעון, הוא הכיר בקיומם, ועמד על ההכרח לחשפם ועל הצורך להנחות את התביעה ואת בתי-המשפט בדרך ההתייחסות אליהם. ... באותה פרשה, נקבע כי יש להביא לידיעתו של בית-המשפט את דבר ההסכם. עוד נקבע כי על בית-המשפט לוודא שההודיה ניתנה על-ידי הנאשם מרצון ותוך הבנת משמעויותיה, ובידיעת הנאשם כי בית-המשפט אינו קשור בהבטחת התביעה לפי ההסדר. מאז פסק הדין בפרשת בחמוצקי ועד היום, התפתחו הכללים והסייגים שעל-פיהם רואה עצמה התביעה הכללית מחויבת לנהוג בכל הנוגע להסדרי טיעון, וכן הכללים והסייגים אותם מפעילים בתי-המשפט בביקורתם השיפוטית על ההסדרים האמורים.
... ככלל, עם חלוף השנים מאז פסק הדין בפרשת בחמוצקי, בתי-המשפט אינם מתייחסים עוד להסדרי הטיעון כהכרח לא-יגונה כפי שנאמר באותה פרשה, אלא מכירים בערכם ובתרומתם. אין מדובר רק בצורך מעשי אלא במוסד אשר יש אינטרס ציבורי בקיומו, ויש לו הצדקה רעיונית כחלק מהשיטה האדוורסרית.[2]

הסדר הטיעון כולל במקרים רבים הסכמה בין התביעה לנאשם על העונש או על טווח ענישה אותו תבקש התביעה. במקרים אחרים הסדר הטיעון אינו כולל הסכמה על העונש אלא רק על עובדות כתב האישום וסעיפי האישום (אשר מגדירים את עונשי המקסימום שניתן לגזור על הנאשם). בית המשפט העליון קבע שכאשר הצדדים אינם מגיעים להסכמה ביחס לעונש שיתבקש בית המשפט לגזור, על התביעה לטעון לעונש בהתאם לכתב האישום המתוקן והיא אינה יכולה לדרוש עונש לפי כתב האישום המקורי.[3]

בדין הישראלי כל הסדר טיעון מובא לאישורו של בית המשפט הדן בתיק, וחייב לקבל את אישורו כדי שייכנס לתוקף. ברובם המכריע של המקרים מקבל בית המשפט את הסדר הטיעון, אך הוא רשאי לחרוג ממנו, לקולא או לחומרא. על פי פסיקת בית המשפט העליון משנת 2002, רק במקרים יוצאי דופן יסרב בית המשפט לקבל את הסדר הטיעון.[2] פסיקת עונש בהתאם להסדר הטיעון אינה שוללת את זכותה של התביעה או ההגנה לערער על העונש.[4] עם זאת, בתי המשפט נוהגים לדחות ערעורים על עונשים הנמצאים בתוך תחומי ההסכמות של הסדר הטיעון ואף נקבע ש"אין זה ראוי שערכאת הערעור תראה להתערב בגזר דין המצוי בטווח ענישה, עליו הוסכם במסגרת הסדר טיעון" וכי התערבות כזאת תעשה רק במקרים יוצאים מן הכלל.[5]

לפי מחקר אמפירי שנערך בבתי המשפט המחוזיים בישראל, 77% מהתיקים הפליליים מסתיימים בהסדר טיעון.[6] מחקר מאוחר יותר מראה כי כ-77% מהכרעות הדין בבתי משפט השלום וכ-86% מהכרעות הדין בבתי המשפט המחוזי מתבססים על הסדרי טיעון.[7]

לאחר הרשעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוב, יגובש הסדר טיעון לפני תחילת המשפט או בשלביו המוקדמים. עם זאת, לעיתים מגיעים הצדדים להסכמה לגבי הסדר הטיעון לאחר שהנאשם הורשע. הדוגמה הבולטת ביותר היא הסדר טיעון הנערך במהלך הערעור על פסק הדין המרשיע. שופטי בית המשפט העליון נחלקו ביחס לשימוש בהסדרי טיעון לאחר ההרשעה. השופטת עדנה ארבל הבחינה בין הסדר טיעון שנערך לפני ההרשעה, להסדר שהתגבש לאחריה. לשיטתה, דרושות נסיבות מיוחדות כדי להצדיק הסדר טיעון שנערך לאחר הרשעת הנאשם:

"אין דינו של הסדר טיעון אשר נערך לפני הרשעה כדינו של הסדר טיעון הנערך לאחר הרשעתו של הנאשם בביצוע העבירה. חלק ניכר מיתרונות הסדר הטיעון שהוזכרו אינם מתקיימים כשהצדדים מגיעים להסדר טיעון לאחר הרשעת הנאשם בערכאה הדיונית, ומכאן שעל התביעה לשכנע את בית המשפט כי לאחר ההרשעה נוצרו נסיבות שיש בהן כדי להצדיק את הסטייה מהכרעת בית המשפט קמא... השלב שבו מוגשת הבקשה לאישורו של הסדר הטיעון במקרה דנן מחייב איפוא את התביעה לבאר מה נשתנה בין השלב הדיוני לשלב הערעורי המצדיק את השינוי בהכרעה השיפוטית, זאת במיוחד משפסק הדין המרשיע היה מפורט ומנומק וניתן על דעת כל השופטים, גם אם הנמקותיהם שונות".[8][9]

לעומתה, השופט יורם דנציגר סבר שהסדר טיעון הוא פרקטיקה ראויה גם לאחר הרשעת הנאשם:

"לאור יתרונותיו הרבים של הסדר הטיעון ראוי הוא כי סטיה הימנו תיעשה במקרים חריגים ונדירים בלבד. ואכן, זוהי המגמה אשר מסתמנת בשנים האחרונות בפסיקתו של בית משפט זה ... אינני סבור כי העובדה שהסדר הטיעון הושג לאחר הרשעת הנאשם ואף בשלב הערעור, כמו במקרה שלפנינו, מצדיקה שינוי מגמה מצמצמת זו בכל הקשור לסטיית בית המשפט מהסדרי טיעון."

גם נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, תמך בעריכת הסדרי טיעון בשלב הערעור שלאחר ההרשעה:

"כאשר מתייצבת המאשימה בפני ערכאת הערעור ומודיעה על הסכמתה לקבלת הערעור על ההרשעה ולזיכויו של הנאשם, האם ומתי תתערב ערכאת הערעור? התשובה לשאלה זו היא פשוטה. ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטה כזו. ... דומה, שגם במקרה בו מודיעה המאשימה בפני ערכאת הערעור כי היא מסכימה להקלה מסוימת בעונש יקבל בית המשפט את עמדת התביעה וייקל בעונש. מה לומדים אנו מן העיון הקצר בנושא של התערבות בית המשפט בהחלטותיה של התביעה הכללית המתקבלות בשלב שלאחר מתן פסק הדין בערכאה הדיונית? התשובה ברורה: אם כלל תהא התערבות, הרי היא תעשה אך במקרים חריגים שלא לומר חריגים ביותר, וזאת כאשר הרשות פעלה מתוך חוסר תום לב או בחוסר סבירות קיצוני. לטעמי, דין דומה צריך לחול אף במקרה בו מושג הסדר טיעון בשלב הערעור. אין כל סיבה שערכאת הערעור תתייחס בצורה שונה להסדר טיעון בערעור מאשר להסכמת התביעה לזיכוי או להקלה בעונש באותו שלב. היפוכו של דבר, אם בית המשפט שלערעור אינו מתערב מקום שהמאשימה מודיעה על הסכמתה לזיכוי, מקל וחומר שאין מקום להתערבותו בהסדר טיעון."[10]

חזרה מהסדר טיעון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע: "הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו".

במקרה בו נאשם הודה ברצח במסגרת הסדר טיעון שאפשר לאחיו הרשעה בסיוע ברצח בלבד, קבע בית המשפט העליון שהנאשם רשאי לחזור בו מההודאה בהסדר הטיעון ולנהל משפט מלא (לרבות שמיעת עדויות והבאת ראיות), לאור העובדה שהאחים היו מיוצגים על ידי אותו עורך דין וכי מלכתחילה הנאשם עצמו לא הרוויח דבר מההודאה.[11]

דוגמה מפורסמת לחזרה של נאשם מהסדר טיעון היא מקרהו של נשיא המדינה, משה קצב, שבו נחתם הסדר טיעון בין קצב לפרקליטות המדינה. למחרת החתימה הגיש קצב את התפטרותו מתפקיד נשיא המדינה[12] שנכנסה לתוקף ב-1 ביולי 2007. בעקבות הסדר הטיעון הגישה הפרקליטות כתב אישום מתוקן נגד קצב, בו הוסרה הטענה לאונס ונותרו ההאשמות רק על הטרדה מינית ועל הטרדת עד.[13] אך בעת פתיחת משפטו ב-8 באפריל 2008, שבו היה אמור קצב להודות בחשדות המיוחסים לו, הודיעו פרקליטיו כי קצב חזר בו מהסדר הטיעון.[14] בעקבות חזרתו של קצב מהסדר הטיעון, גיבשה פרקליטות המדינה כתב אישום מחמיר הכולל עבירות של אונס וזה הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב ב-19 במרץ 2009.[15]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורן גזל, "הסדר טיעון ובעיית החף", משפטים לה(1), 2005

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הילה רז, "שיעור הסדרי הטיעון בישראל הוא מהגבוהים בעולם - זה מטריד", באתר TheMarker מאי 2012
  2. ^ 1 2 3 ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב-25 בדצמבר 2002
  3. ^ ע"פ 9145/09 חיים איטח נ' מדינת ישראל, ניתן ב-17 בפברואר 2010
  4. ^ רע"פ 9486/11 יוסי סבן נ' מח"ש, ניתן ב-28 בדצמבר 2011
  5. ^ רע"פ 6374/08 אלון גנני נ' מדינת ישראל, ניתן ב-6 בפברואר 2012
  6. ^ אורן גזל אייל ואבישלום תור, השפעת חפות על הסדרי טיעון: ממצאים אמפיריים תובנות פסיכולוגיות, והשלכות נורמטיביות" משפטים לט (1) (2009)
  7. ^ אורן גזל אייל, ענבל גלון וקרן וינשל-מרגל, שיעורי הרשעה וזיכוי בהליכים פליליים.
  8. ^ ע"פ 2153/02 אידלברג נ' מדינת ישראל, ניתן ב-7 בדצמבר 2006, סעיף 9
  9. ^ וראו גם: ע"פ 7165/07 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב-12 באפריל 2010
  10. ^ ע"פ 3193/07 פארס טבאגה נ' מדינת ישראל, ניתן ב-2 באפריל 2009
  11. ^ ע"פ 635/05 אמג'דת דענא נ' מדינת ישראל, ניתן ב-26 בנובמבר 2007
  12. ^ אריק בנדר ושני מזרחי, קצב הנבצר התפטר ויהפוך לנשיא לשעבר, באתר nrg‏, 29 ביוני 2007
  13. ^ מסמך: כתב האישום נגד קצב, באתר nrg
  14. ^ רוני מלול ואפרת זמר, "החלטתי ללכת בדרך הקשה ולהוכיח חפותי", באתר nrg‏, 8 באפריל 2008
  15. ^ עפרה אידלמן, כתב האישום נגד נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, הוגש לבית המשפט בתל אביב, באתר הארץ, 19 במרץ 2009