פגי גוגנהיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פגי גוגנהיים
Peggy Guggenheim
Peggy, Marseille37.JPG
לידה 26 אוגוסט 1898
ניו יורק, ארצות הברית
פטירה 23 דצמבר 1979 (בגיל 81)
ונציה איטליה
מדינה ארצות הברית, צרפת, איטליה
מקצוע אספנית אומנות, פטרונית, מייסדת מוזיאון
בן זוג לורנס וייל, מקס ארנסט

מרגרט "פגי" גוגנהיים (26 אוגוסט 1898 – 23 דצמבר 1979; אנגלית: Marguerite "Peggy" Guggenheim) הייתה אספנית אמנות אמריקאית, מייסדת מוזיאון אוסף פגי גוגנהיים, בוהמינית ואשת החברה הגבוהה. בת למשפחה גוגנהיים היהודיה רבת הנכסים. אחייניתו של סולומון ר. גוגנהיים (Solomon R. Guggenheim), מייסד קרן סולומון ר. גוגנהיים.

פגי גוגנהיים בנתה אוסף אמנות חשוב בזמן קצר (1938 ו- 1946) שמשכנו הקבוע בוונציה, בארמון שהוסב למוזיאון לאמנות מודרנית השוכן לצד התעלה הגדולה בוונציה. אוסף פגי גוגנהיים הוא אחד המוזיאונים החשובים ביותר באיטליה לאמנות אירופאית ואמריקאית של המחצית הראשונה של המאה ה-20. האוסף מציג יצירות מהזרמים קוביזם, סוריאליזם לבין האקספרסיוניזם המופשט.

ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגי גוגנהיים אחת משלוש בנותיהן של בנימין גוגנהיים ופלורט זליגמן (בת למשפחת בנקאים יהודים אמריקאים). גוגנהיים התחנכה בבית למעט תקופה קצרה בה למדה בבית ספר פרטי יהודי[1]. היא לא רכשה השכלה אקדמית[2]. כאשר גוגנהיים הייתה בת 21, ב-1919, היא ירשה 450,000$[3]. אביה, בנימין גוגנהיים, נפטר על סיפונה של ספינת הטיטניק בטביעתה ב-1912 ולא צבר הון כשל אחיו; ולכן ההון שברשותה היה קטן משמעותית מהעושר העצום של הדודים שלה. עקב אישיותה המרדנית, נחשבה פגי גוגנהיים לכבשה השחורה של משפחתה[3].

למרות ההון שברשותה, היא חיפשה עבודה שתוציא אותה מהמעגל החברתי של משפחתה[4]. גוגנהיים מצאה עבודה כזבנית בחנות הספרים האוונגרדית Sunwise Turn במנהטן, שם היא נחשפה לספרי אמנות, הכירה והתרועעה עם הקהילה הבוהמיאנית האומנותית[5]. ב-1920 היא עברה לגור בפריז, צרפת. היא התחברה עם סופרים ואמנים אוונגרדיים שחיו ברובע מונפרנאס והכירה את מאן רייקונסטנטין ברנקושי ומרסל דושאן, שמאוחר יותר קידמה את הקריירה האומנותית שלהם. בפריז היא פגשה את לורנס וייל, שנחשב לדמות מרכזית בחוגים האינטלקטואליים והחברתיים של פאריס, עד כדי כך שהוא נקרא "מלך הבוהמייה". גוגנהיים נישאה לו ב-1922 ונולדו לזוג שני ילדים (מיכאל שכונה סינבד ובת בשם פגיין (Pegeen))[6]. הזוג התגרש ב-1928[1]. לאחר הגירושים פגיין נשארה עם גוגנהיים וסינבד גדל אצל אביו[3].

גוגנהיים נעשתה ידידה קרובה של הסופרת נטלי בארני ובת זוגה הציירת רומיין ברוקס, והייתה אורחת קבועה בסלון הספרותי של בארני. שם היא פגשה את דג'ונה ברנס (Djuna Barnes) ועם הזמן הן הפכו לחברות וגוגנהיים הפכה לפטרונית שלה. ברנס כתבה את הרומן הנודע ביותר שלה הידוע, Nightwood, בעת ששהתה בדבון אנגליה בבית ששכרה גוגנהיים למשך שני קייצים[1].

גלריית Guggenheim Jeune[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1938, גוגנהיים פתחה גלריה לאמנות מודרנית בלונדון והחלה לבנות את אוסף אמנות. הגלריה נקראה Guggenheim Jeune כדי לייצר אסוציאציה לגלריה הצרפתית הידועה Bernheim Jeune בשילוב שם המשפחה שלה המוכר היטב. היא הייתה בקרבת מקומות ההתכנסות של התנועה הסוריאליסטית בלונדון. מרסל דושאן, שאותו היא הכירה מתחילת שנת העשרים, הכיר לגוגנהיים את עולם האמנות; באמצעותו היא פגשה אמנים רבים במהלך ביקורים תכופים בפריז והוא גם יזם מספר תערוכות שנערכו בגלריית Guggenheim Jeune[2][1]. באותה התקופה, אמה נפטרה וגוגנהיים ירשה 450,000$, שאפשרו לה לפתוח את הגלריה[3].

התערוכה הראשונה שהוצגה בגלריה הייתה מעבודותיו של ז'אן קוקטו[5]. העבודות של קוקטו נשלחו מפריז, שתיים מהן הציגו דימויים של אברי מין ושיער ערווה והוחרמו בשדה התעופה קרוידון עד שגוגנהיים ודושאן נסעו לשחרר אותן[4]. תערוכות נוספות שהתקיימו בגלריה היו של וסילי קנדינסקי (תערוכת היחיד הראשונה שלו באנגליה), הצייר הסוריאליסטי איב טנגי (Yves Tanguy), הצייר והפילוסוף של האמנות וולפגנג פאלאן (Wolfgang Paalen) ואמנים נוספים ידועים יותר ופחות. בגלריה התקיימו גם תערוכות קבוצתיות של פיסול וקולאז', בהשתתפות האמנים אנטואן פבזנר (Antoine Pevsner), הנרי מור, קונסטנטין ברנקושי, אנרי לורנס (Henri Laurens), אלכסנדר קלדר, ריימונד דושאן-וילון (Raymond Duchamp-Villon), ז'אן ארפ, מקס ארנסט, פבלו פיקאסו, ז'ורז' בראק וקורט שוויטרס. גוגנהיים קידמה את האמן והמעצב המודרניסט ג'ון טונרד (John Tunnard)[7].

תכנון המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגלריה של פגי גוגנהיים התקבלה בעולם האמנות אך כבר בשנה הראשונה הפסידה 600 פאונד[8]. היא חיפשה דרך טובה יותר להשקיע את כספה באמנות והחליטה להקים מוזיאון לאמנות עכשווית. גוגנהיים קיבלה השראה מדודה סולומון ר. גוגנהיים שבשיתוף עם הילה רייביי (Hilla Rebay) הקים את קרן סולומון ר. גוגנהיים שנתיים קודם לכן. המטרה של הקרן הייתה בתחילת דרכה יצירה של אוסף אמנות מופשטת, ופתיחת "מוזיאון אמנות ללא אובייקטים" (שלימים נקרא מוזיאון סלומון ר. גוגנהיים)[2][8].  

קנדינסקי ביקש מפגי גוגנהיים להציע לסולומון גוגנהיים לקנות את אחד מהציורים שלו. היא שלחה מכתב בנושא לניו יורק וננזפה מרייבי שכתבה לה, מטעם דודה, שהשימוש בשם גוגנהיים למסחר באמנות פוגע בשמה הטוב של המשפחה כנדבנית בתחום וכי הטעם הרע באמנות של פגי גוגנהיים הוא בעיה נוספת. גוגנהיים השיבה לה כי ניכר שאינה מכירה את הגלריה שלה[2][3].

פגי גוגנהיים סגרה את גלריית Guggenheim Jeune במסיבת פרידה ב-22 ביוני 1939. במהלך המסיבה היא איפשרה לצלמת ג'יזל פרוינד (Gisèle Freund) להציג את עבודתיה בגלריה[9]. היא החלה בתכנון המוזיאון לאמנות מודרנית בלונדון יחד עם ההיסטוריון ומבקר אמנות הרברט קרא (Herbert Read). לגוגנהיים לא היו את הכספים הנדרשים לפתיחת מוזיאון, היא ניסתה לגייס ממשפחתה בניו יורק ללא הצלחה וקרא גם הוא סייע בגיוס משאבים נוספים למוזיאון. באוגוסט 1939, היא נסעה לפריז כדי לנהל משא ומתן להשאלת אמנות עבור התערוכה הראשונה במוזיאון. היא גיבשה את רשימת היצירות יחד עם הרברט קרא[10]. זמן קצר לאחר עזיבתה פרצה מלחמת העולם השנייה, דבר שהוביל לשינוי התוכניות. "החלטתי לקנות יצירות של כל האמנים שהיו ברשימה שהגעתי איתה לפריז. היה לי שפע של זמן והכספים שיועדו למוזיאון עמדו לרשותי, שמתי לעצמי מטרה לקנות תמונה אחת ביום"[11][3]. כאשר סיימה את מסע הרכישות, היו ברשותה עשר יצירות של פיקאסו, ארבעים עבודות של מקס ארנסט, שמונה של ז'ואן מירו, ארבע של רנה מגריט, שלוש עבודות של מאן ריי, שלוש של סלבדור דאלי, יצירה אחת של פאול קלה, עבודה של וולפגנג פאאלן, ציור אחד של מרק שאגאל ועבודות נוספות. המצב הכלכלי הקשה באירופה איפשר לה לקנות אמנות במחירים נמוכים מאוד[2]. במקביל, באפריל 1940, היא שכרה חלל גדול בכיכר ונדום בפריז כדירת מגורים וכבית חדש למוזיאון שלה. כמה ימים לפני כניסתם של הגרמנים לפריז, פגי גוגנהיים נטשה את פריז ואת תוכניותיה לפתוח מוזיאון, ונמלטה לדרום צרפת. היא ניסתה לאכסן את האוסף שלה במוזיאון הלובר. בתחילה המוזיאון הסכים לאכסן רק את הציורים, אך בסופו של דבר חזר בו בטענה שהאוסף "מודרני מידי" ו"חסר ערך"[12]. גוגנהיים איכסנה את האוסף במחסן של בית ספר ליד העיר וישי. בקיץ 1941 חזרה לניו יורק עם שני ילדיה, אביהם ובן זוגה לעתיד מקס ארנסט ואוסף האמנות[2].

גלריית אמנות המאה הנוכחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה לאחר ששבה לניו יורק גוגנהיים פתחה גלריה ברחוב 57 במנהטן שנקראה אמנות המאה הנוכחית (The Art of This Century gallery) שלושה מתוך ארבעת החללים בגלריה הוקדשו לתצוגה של אמנות קוביסטית, אמנות מופשטת, סוריאליזם ואמנות קינטית. רק החדר הרביעי, שימש כגלריה מסחרית[2]. התערוכה הראשונה הציגה את כל האוסף שלה שכלל 171 עבודות[5]. בגלריה הוצגו גם תערוכות פורצות דרך, התערוכה הראשונה של אמניות בלבד שבה הוצגו 31 אמניות[3], ותערוכה של אמנים מעל גיל 35[5]. הגלריה הייתה מקום מפגש של אמנים צעירים. לעניין שלה באמנות עכשווית היה תפקיד מכריע בקידום הקריירות של כמה מחשובי האמנים המודרניים כולל הציירים ג'קסון פולוק (שהתגורר עם זוגתו בדירה שכרה לו גוגנהיים אשר מימנה אותו בראשית דרכו ובגלריה נערכה תערוכת היחיד הראשונה שלו)[2], ויליאם קונגדון ( William Congdon), הסוריאליסט האוסטרי וולפגנג פאאלן, המשוררת הפונטית האוסטרלית עדה ורדן האוול (Ada Verdun Howell) והצייר הגרמני מקס ארנסט[1], שנישא לה בדצמבר 1941. גוגנהיים יצרה את האוסף שלה בשבע שנים בלבד.

ב- 1946 גוגנהיים התגרשה ממקס ארנסט וכתבה את זכרונותיה בספר Out of This Century (מחוץ למאה הזו). הספר תיאר את קשריה המיניים עם גברים רבים ועורר זעזוע בקרב הקוראים והמבקרים[1][13]. גוגנהיים אימצה לעצמה התנהגות מינית שהייתה מקובלת בקרב הגברים איתם התרועעה. היא שילבה עסקים עם כיבוש מיני.

אוסף פני גוגנהיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבר של פגי גוגנהיים, 

ב- 1947 גוגנהיים סגרה את הגלריה בניו יורק וחזרה לאירופה לחיות בוונציה. בשנת 1948, היא הוזמנה להציג את האוסף שלה בביתן היווני הנטוש בביאנלה בוונציה ובשנת 1949 היא עברה להתגורר בארמון ונייר דיי ליאוני (Palazzo Venier dei Leoni) שעל גדות התעלה הגדולה[1]. ב-1951היא פתחה את ביתה ואת אוסף האמנות לקהל הרחב, שלוש פעמים בשבוע בשעות אחר הצהריים[5] עד לפטירתה ב-1979. בשנות החמישים היא קידמה שני ציירים מקומיים אדמונדו באצ'י (Edmondo Bacci) ו- Tancredi Parmeggiani. משנות השישים המוקדמות, גוגנהיים הפסיקה כמעט בפיתוח אוסף האמנות וקדישה את זמנה להצגת האוסף שבבעלותה. היא השאילה פרטים מהאוסף למוזיאונים באירופה והחל משנת 1969 גם למוזיאון גוגנהיים בניו יורק[1]. ב- 1976 היא תרמה את ביתה ואת האוסף לקרן סולומון ר. גוגנהיים[1]. ב-1980 נפתח מוזיאון אוסף פני גוגנהיים תחת ניהולה של הקרן[14].

ב -1960 פרסמה כרך שני ופחות שערורייתי של זיכרונותיה, וידוי של אספנית אמנות (Confessions of an Art Collector)[5].

פגי גוגנהיים גרה בוונציה עד מותה, היא נפטרה משבץ ב-23 בדצמבר 1979. האפר שלה טמון בגן הפסלים של המוזיאון.

קריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי זכרונות:

  • 1946: Out of This Century: Confessions of an Art Addict
  • 1960: Confessions of an Art Collector

ביוגרפיות:

  • Anton Gill 2003: Art Lover: A Biography of Peggy Guggenheim, Harper Perennial
  •  Mary V. Dearbornv 2004: Mistress of Modernism: The Life of Peggy Guggenheim, Houghton Mifflin Harcourt
  •  Francine Prose 2015: Peggy Guggenheim: The Shock of the Modern, Yale University Press

סרט תעודי:

  • Peggy Guggenheim: Art Addict 2015

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פגי גוגנהיים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 Susan Ware, Stacy Braukman Editors, Notable American Women: A Biographical Dictionary, Volume 5: Completing the Twentieth Century, Belknap Press, 2005
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 Robert T. Grimm, Notable American Philanthropists: Biographies of Giving and Volunteering, Greenwood, 2002, עמ' 141-142
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 Peggy Guggenheim: Art Addict, 11 בדצמבר 2015, בדיקה אחרונה ב-22 באפריל 2017 
  4. ^ 4.0 4.1 "The priceless Peggy Guggenheim". The Independent (באנגלית). 21 באוקטובר 2009. בדיקה אחרונה ב-17 באפריל 2017. 
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 Peggy Guggenheim facts, information, pictures | Encyclopedia.com articles about Peggy Guggenheim, www.encyclopedia.com (בen)
  6. ^ Guggenheim, www.guggenheim-venice.it
  7. ^ The Art Story: Gallery - The Art of This Century Gallery, www.theartstory.org
  8. ^ 8.0 8.1 Mary V. Dearborn, Mistress of Modernism: The Life of Peggy Guggenheim, Houghton Mifflin Harcourt, 2004
  9. ^ Peggy Guggenheim, Out of This Century: The Informal Memoirs of Peggy Guggenheim, Martino Fine Books, 2015 1946
  10. ^ Peggy Guggenheim, Out of This Century: The Informal Memoirs of Peggy Guggenheim, Martino Fine Books, 2015 1946
  11. ^ Peggy Guggenheim, Out of This Century: The Informal Memoirs of Peggy Guggenheim, Martino Fine Books, 2015 1946
  12. ^ Mary V. Dearborn, Mistress of Modernism: The Life of Peggy Guggenheim, Houghton Mifflin Harcourt,, 2004, עמ' 171
  13. ^ John Richardson, La Dogaressa, The New York Review of Books
  14. ^ Guggenheim, www.guggenheim-venice.it