פוטיוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרסקו משנת 1644 בכנסיית הנחת הגלימה במוסקבה: פוטיוס ומיכאל השלישי, קיסר האימפריה הביזנטית, מטבילים את גלימת מרים, אם ישו בתוך הים. המסורת מספרת כי במלחמה בין האימפריה הביזנטית לבין הרוסים בשנת 860 הטביל פוטיוס את הגלימה בים, וזו יצרה סופה אשר הטביעה את הספינות של הפולשים.

פוטיוס ה-1יוונית: Φώτιος;‏ Photios או Photius;‏ 810 לערך - 893 לערך[1]) היה הפטריארך האקומני של קונסטנטינופול בין השנים 858—867 ו-877—886. בנצרות האורתודוקסית הוא מוכר כסנט פוטיוס הגדול.

פוטיוס נחשב כפטריארך החזק והמשפיע ביותר של קונסטנטינופול מאז יוחנן כריסוסטומוס, וכאינטלקטואל החשוב ביותר של זמנו. הוא היה דמות מרכזית בהמרת דתם של הסלאבים לנצרות ובפילוג הפוטיאני (אנ').

פוטיוס היה איש משכיל מאד ממשפחת אצולה בקונסטנטינופול. דוד-רבא שלו, טראסיוס (אנ'), היה גם הוא הפטריארך של קונסטנטינופול. פוטיוס התכוון להיות נזיר, אולם במקום זאת בחר להיות מלומד ומדינאי. בשנת 858, מיכאל השלישי, קיסר האימפריה הביזנטית, הדיח את הפטריארך איגנטיוס (אנ'), ופוטיוס, שהיה עדיין הדיוט, מונה במקומו. בתוך מאבקי הכח בין האפיפיור והקיסר הביזנטי, איגנטיוס הוחזר למשרתו. עם מותו של איגנטיוס בשנת 877, חזר פוטיוס לכהן במשרה בהוראת הקיסר הביזנטי. האפיפיור החדש, יוחנן השמיני, אישר את הצבתו מחדש של פוטיוס במשרה. הקתולים רואים במועצה הרביעית של קונסטנטינופול (קתולית) (אנ') כמנדה את פוטיוס, כחוקית. האורתודוקסים מחשיבים מועצה שנייה ושמה המועצה הרביעית של קונסטנטינופול (אורתודוקסית) (אנ'), שהפכה את החלטות קודמתה כחוקית. המועצות העולמיות שבמחלוקת מציינות את סוף האחדות שיוצגה על ידי שבע המועצות האקונומיות הראשונות (אנ').

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים חילוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב המקורות הראשוניים העוסקים בחיי פוטיוס נכתבו על ידי אישים העוינים אותו. חוקרים מודרניים נזהרים משום כך כאשר הם מעריכים את הדיוק של המידע שמקורות אלה מספקים.[2] מעט ידוע על מוצאו ושנות חייו המוקדמות. ידוע שהוא נולד למשפחה חשובה ושדודו טראסיוס היה הפטריארך של קונסטנטינופול בין השנים 784 עד 806, תחת הקיסרית אירנה מאתונה (אנ') (802-797) והקיסר ניקפורוס הראשון (אנ') (811-802). בזמן האיקונוקלאזם הביזנטי השני (842-814), סבלה משפחתו מרדיפות, מאחר שאביו, סרגיוס, היה איקונופיל ידוע. משפחתו של סרגיוס שבה להיות אהודה רק לאחר שיקום האיקונות בשנת 842. חוקרים מסוימים מעריכים שפוטיוס היה, לפחות בחלקו, ממוצא ארמני, בזמן שאחרים מתייחסים אליו פשוט כיווני ביזנטי (אנ'). סופרים ביזנטיים מדווחים גם שהקיסר מיכאל השלישי כינה פעם בכעס את פוטיוס "פני כוזרי", אולם לא ברור אם הייתה זו התייחסות למוצאו האתני או עלבון כללי.

למרות שלפוטיוס היה חינוך מעולה, אין בידינו מידע על הדרך בה הוא השיג את החינוך הזה. הספרייה המפורסמת שהייתה ברשותו מעידה על למדנותו העצומה בתאולוגיה, היסטוריה, דקדוק, פילוסופיה, משפט, מדעי הטבע ורפואה. רוב החוקרים סוברים כי הוא מעולם לא לימד באוניברסיטה.

פוטיוס טוען כי בצעירותו הייתה לו נטייה לחיי הנזירות, אולם במקום זאת הוא החל בקריירה חילונית. הדרך לחיים הציבוריים הייתה כנראה פתוחה עבורו (על פי אחד הדיווחים) על ידי נישואי אחיו סרגיוס לאירנה, אחותה של הקיסרית תאודורה (אנ'), שעם מותו של בעלה תיאופילוס (אנ') בשנת 842, קבלה את מלכות האימפריה הביזנטית. פוטיוס הפך לראש המשמר (אנ') ולאחר מכן למזכיר הראשי של האימפריה (אנ'). בזמן לא ידוע, השתתף פוטיוס במשלחת לבית עבאס בבגדאד.

הפטריארך של קונסטנטינופול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקריירה הכנסייתית של פוטיוס זינקה פלאים לאחר שהקיסר בארדאס (אנ') ואחיינו, הקיסר הצעיר מיכאל, שמו קץ בשנת 856 לאדמיניסטרציה של העוצרת תאודורה ושל שר הדואר תיאוקטיסטוס (אנ'). בשנת 858, סירב הפטריארך באותו הזמן, איגנאטיוס, להכניס את הקיסר בארדאס לאיה סופיה, מאחר שהיו שסברו שהוא ניהל רומן עם כלתו האלמנה. בתגובה, בארדאס ומיכאל תכננו את הדחתו וכליאתו של איגנאטיוס באשמת בגידה, ובכך השאירו ריק את כס הפטריארך. הכס אויש כעבור זמן קצר בקרובו של בארדאס, פוטיוס עצמו; ראשו גולח ב-20 בדצמבר 858, ובארבעת הימים העוקבים הוא הוסמך בהצלחה כלקטור, תת-דיאקון, דיאקון וכומר. הוא קודש כפטריארך של קונסטנטינופול בחג המולד.

הדחתו של איגנאטיוס וקידומו הפתאומי של פוטיוס גרמו לשערוריה ופילוג כנסייתי בדרגה עולמית, כאשר האפיפיור ושאר הבישופים המערביים אימצו את מטרתו של איגנאטיוס. הדחתו של איגנאטיוס ללא משפט כנסייתי, משמעותה הייתה שבחירת פוטיוס לא הייתה על פי חוקת הכנסייה, ובסופו של דבר ניסה האפיפיור ניקולאוס הראשון להתערב בקביעת חוקיות ירושת התפקיד. הוא שלח צירים לקונסטנטינופול בהוראה לחקור, אולם כשמצאו את פוטיוס מבוסס בכסאו, הם לא ערערו על אישור בחירתו בסינוד (טקס גדולי הכנסייה) בשנת 861. בשובם לרומא, הם גילו שזה ממש לא מה שניקולאוס התכוון לו, ובסינוד ברומא בשנת 863, האפיפיור הדיח את פוטיוס, ומינה את איגנאטיוס מחדש כפטריארך החוקי, ובכך הצית את הפילוג הפוטיאני (אנ'). ארבע שנים מאוחר יותר, הגיב פוטיוס כשכינס מועצה ונידה את האפיפיור על בסיס שמועה - לגבי שאלת הנביעה הכפולה של רוח הקודש ("הנובע מן האב ומן הבן"). המצב הסתבך עוד יותר על ידי שאלת סמכות האפיפיור על הכנסייה כולה, ועל ידי סמכות השיפוט שבמחלוקת על המומרת החדשה לנצרות, בולגריה.

מצב העניינים הזה השתנה עם רצח בארדאס, פטרונו של פוטיוס, בשנת 866, ורצח הקיסר מיכאל השלישי ב-867 על ידי עמיתו בסיליוס הראשון, שתפס עתה את הכהונה. פוטיוס הודח ממשרת הפטריארך, לא רק משום שהיה בן חסותו של בארדאס ומיכאל, אלא יותר מכך בגלל שבסיליוס הראשון חיפש ברית עם האפיפיור והקיסר המערבי. פוטיוס הודח ממשרתו וגורש בסביבות סוף ספטמבר 867, ואיגנאטיוס הוחזר לתפקיד ב-23 בנובמבר. פוטיוס גונה על ידי המועצה הרביעית של קונסטנטינופול (הקתולית) של שנת 870-869, ובכך הושם קץ לפילוג. יחד עם זאת, בתקופת פטריארכיותו השנייה נקט איגנאטיוס במדיניות שלא הייתה שונה כל כך מזו של פוטיוס.

זמן לא רב לאחר גינויו, השתדל פוטיוס למצוא חן בפני בסיליוס והפך למורה של ילדי הקיסר. מתוך מכתבים ששרדו שפוטיוס כתב בתקופת גלותו במנזר סקפי, נראה כי הפטריארך לשעבר הביא להפעלת לחץ על הקיסר להשיב אותו למשרה. הביוגרף של איגנטיוס טוען שפוטיוס זייף מסמך המתייחס לגנאלוגיה והשלטון של משפחתו של בסיליוס, והטמין אותו בספרייה האימפריאלית, היכן שחבר שלו היה ספרן. על פי מסמך זה, אבותיו של הקיסר הביזנטי לא היו בסך הכל איכרים, כפי שהכל האמינו, אלא צאצאי שושלת ארסאסיד מארמניה (אנ'). בעקבות החזרתו של פוטיוס למשרה, איגנטיוס והפטריארך לשעבר נפגשו וביטאו באופן פומבי את התפייסותם. עם מותו של איגנטיוס ב-23 באוקטובר 877, היה זה אך טבעי שיריבו הוותיק החליף אותו על כס הפטריארך 3 ימים מאוחר יותר.

פוטיוס השיג עתה את ההכרה הרשמית של העולם הנוצרי במועצה הרביעית של קונסטנטינופול (האורתודוקסית) בנובמבר 879. הצירים של האפיפיור יוחנן השמיני השתתפו בה והתכוננו להכיר בפוטיוס כפטריארך חוקי, ויתור שבעתיו קיבל האפיפיור ביקורת רבה בדעת הקהל הלטינית. הפטריארך עמד יציב בעמדתו לגבי הנקודות העיקריות שבמחלוקת בין הכנסיות המזרחית והמערבית, דרישת ההתנצלות בפני האפיפיור, תחום השיפוט הכנסייתי בבולגריה, ותוספת "ומן הבן" ל"אני מאמין" של ועידת ניקיאה (אנ') על ידי הכנסייה המערבית. בסופו של דבר, פוטיוס סירב להתנצל או לקבל את התוספת, וצירי האפיפיור נאלצו להסתפק בהחזרת בולגריה לרומא. אולם הוויתור היה להלכה בלבד, מאחר שחזרת בולגריה לפולחן הביזנטי בשנת 870 כבר השיגה לה כנסייה נפרדת משלה. ללא הסכמת בוריס הראשון (שליט בולגריה), האפיפיורים לא יכלו לכפות את דרישותיהם.

במהלך הוויכוחים בין הקיסר בסיליוס הראשון ויורשו לאו השישי (אנ'), צידד פוטיוס בקיסר הביזנטי. בשנת 883, האשים בסיליוס את לאו בקשירת קשר וכלא את הנסיך בארמון; הוא אפילו היה מעוור את לאו, לולא הניאו אותו מכך פוטיוס וסטיליאנוס זאוצס (אנ'), אביה של זואי זאוצאינה (אנ'), פילגשו של לאו. בשנת 886, בסיליוס גילה קשירת קשר על ידי יוחנן קורקואס, מפקד בחיל המשמר, ובכירים רבים אחרים. בקשר זה לאו לא היה מעורב, אך ייתכן שפוטיוס היה אחד הקושרים נגד שלטונו של בסיליוס.

בסיליוס מת בשנת 886, על פי הסיפור הרשמי, לאחר שנפצע בזמן ציד. אך ייתכן שמותו היה פרי מזימתו של לאו השישי, שהפך לקיסר והדיח את פוטיוס, למרות פוטיוס היה מורו. פוטיוס הוחלף על ידי אחיו של הקיסר, סטפן (אנ'), ונשלח לגלות למנזר בורדי בארמניה. מתוך מכתבים שנשלחו לאפיפיור סטפנוס החמישי ועל ידו, שלאו סחט מפוטיוס התפטרות. בשנת 887, פוטיוס ובן חסותו, תאודור סנטאבארנוס, הועמדו למשפט על בגידה בפני בכירי שלטון ובראשם אנדרו הסקיתי (אנ'). למרות שהמקורות האוהדים את פוטיוס מעניקים את הרושם שהמשפט הסתיים ללא הרשעה, הכרוניקה של פסאודו-סימיאון מציין במפורש שפוטיוס גורש למנזר גורדון, שם הוא מאוחר יותר מת. אולם נראה כי הוא לא נשאר מגונה בשארית חייו.

פוטיוס המשיך את הקריירה שלו כסופר במשך כל שהותו בגלות, ולאו ככל הנראה שיקם את המוניטין שלו במהלך השנים הבאות; בכתובת שלו על אחיו, שנכתבה כנראה בשנת 888, הקיסר מציג את פוטיוס בצורה אוהדת, המתארת אותו כארכיבישוף החוקי, וככלי האחדות הסופית, דימוי שאינו הולם את גישתו לפטריארך בשנים הקודמות. אישור על כך ששמו של פוטיוס טוהר, מגיע בשעת מותו: לפי כרוניקות מסוימות, הותר לקבור את גופתו בקונסטנטינופול. בנוסף על כך, על פי הביוגרף האנטי-פוטיאני של איגנאטיוס, תומכיו של הפטריארך לשעבר נאבקו לאחר מותו להשיג עבורו את "כבוד הקדושה". יתר על כן, חבר בכיר בחצרו של לאו, לאו כוירוספאקטס (אנ'), כתב שירים המנציחים את זכרם של מספר אישים חשובים בני זמנו, כמו לאו המתמטיקאי (אנ') והפטריארך סטפן, וגם כתב שיר אחד על פוטיוס. יחד עם זאת, בשל השקט היחסי במקורות לגבי מותו של פוטיוס, יחסית לאישיות חשובה כל כך בהיסטוריה הביזנטית, נראה כי לאו לא התיר לו לחזור לחוג הפוליטיקה והיעדרותו מסביבה זו היא שמסבירה את מותו השקט.

הכנסייה האורתודוקסית המזרחית מוקירה את פוטיוס כקדוש; יום חגו הוא ה-6 בפברואר.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוטיוס הוא אחד האישים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של האימפריה הביזנטית. כאחד האנשים המלומדים ביותר בתקופתו, ומוערך - אפילו על ידי חלק מיריביו ומעליליו - כתאולוג הפורה ביותר של זמנו, הוא זכה לתהילתו בזכות חלקו בעימותים כנסייתיים, וגם בזכות האינטלקט שלו ועבודתו הספרותית.

הביבליותקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתו החשובה ביותר של פוטיוס היא ה"ביבליותקה" המפורסמת שלו, או ה"מיריוביבלון" (Myriobiblon), אוסף קטעים ותקצירים מתוך 280 כרכים של סופרים קלאסיים (בדרך כלל מצוטטים כקודקסים), שחלק נכבד מהחיבורים המקוריים שלהם אבד. עבודה זו עשירה במיוחד בקטעים שנכתבו על ידי סופרים היסטוריים.

מלומדים מסוימים שיערו שהביבליותקה קובצה בבגדאד בזמן שליחותו של פוטיוס בחצר בית עבאס, מאחר שרבים מהחיבורים המוזכרים צוטטו לעתים נדירות במה שמכונה תקופת החושך הביזנטית (בסביבות השנים 800-630), והיה ידוע שהעבאסים התענינו בחיבורי מדע ופילוסופיה יווניים. אולם מומחים של תקופה זו בהיסטוריה הביזנטית הראו שפוטיוס לא יכול היה לקבץ את הביבליותקה שלו בבגדאד, מאחר שהוא מציין בפירוש בהקדמה שלו וגם בהערה, שכאשר למד על מינויו למשלחת, הוא שלח לאחיו סיכום של ספרים שקרא לפני לכן, "מאז הזמן בו למדתי להבין ולהעריך ספרות", כלומר מאז נערותו. בנוסף לכך, העבאסים התעניינו רק במדע, פילוסופיה ורפואה יווניים; הם לא תרגמו היסטוריה, רטוריקה או חיבורים ספרותיים אחרים; הם גם לא תרגמו סופרים נוצרים קדומים של הכנסייה. אולם רוב החיבורים בביבליותקה נכתבו על ידי סופרים אלה, ורוב הטקסטים החילוניים בביבליותקה הם היסטוריות, חיבורים דקדוקיים או ספרותיים, בדרך כלל רטוריים יותר מאשר מדע, רפואה או פילוסופיה. הדבר מצביע עוד יותר על כך שרוב החיבורים לא יכלו להיקרא על ידי פוטיוס בזמן ששהה באימפריה העבאסית.

לפוטיוס אנו חבים על כמעט כל מה שיש בידינו מאת קטסיאס, ממנון מהירקליאה (אנ'), קונון (אנ'), הספרים האבודים של דיודורוס סיקולוס, וכתביו האבודים של אריאנוס. תאולוגיה והיסטוריה כנסייתית גם הן מיוצגות במלואן, אך שירה ופילוסופיה עתיקה כמעט ואינן. נראה שהוא לא חשב שזה נחוץ לעסוק בסופרים האלה, שכל אדם משכיל מכיר אותם באופן טבעי. הביקורות הספרותיות בדרך כלל מצטיינות בשיפוט חד ועצמאי, והקטעים המצוטטים שונים זה מזה באופן מהותי באורכם. ההערות הביוגרפיות הרבות נלקחו ככל הנראה מעבודתו של הסיכיוס ממילטוס (אנ').

חיבורים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"לקסיקון", שיצא לאור מאוחר יותר מה"ביבליותקה", היה כנראה ברובו עבודתם של כמה מתלמידיו. הוא נועד להיות ספר עזר להקלת קריאתם של סופרים קלאסיים ודתיים עתיקים, ששפתם ואוצר המילים שלהם היו מיושנים. במשך זמן רב, כתבי היד היחידים של ה"לקסיקון" היו "קודקס גליאנוס" (Codex Galeanus), שעבר אל הספרייה של טריניטי קולג' (קיימברידג'), ו-"Berolinensis graec. oct. 22" בברלין, שניהם לא היו שלמים. אולם ב-1959, לינוס פוליטיס מאוניברסיטת תסלוניקי גילה כתב יד שלם במנזר במערב מקדוניה, קודקס "Zavordensis 95".

עבודתו התאולוגית החשובה ביותר היא ה"אמפילוכיה", אוסף של כ-300 שאלות ותשובות על נקודות קשות בכתבי הקודש, שהופנו לאמפילוכיוס, הארכיבישוף של קיזיקוס. עבודות דומות אחרות הן מחקרו ב-4 ספרים נגד המניכאיזם והפאוליכיאניזם (אנ'), ומחלוקתו עם הלטינים על נביעת רוח הקודש. פוטיוס גם כתב מכתב ארוך של עצות תאולוגיות למומר החדש בוריס הראשון שליט בולגריה. מכתבים רבים אחרים שרדו גם הם.

פוטיוס הוא גם הכותב של שני מכתבי הדרכה בשלטון, הממוענים אל בוריס-מיכאל מבולגריה (Epistula 1, ed. Terzaghi) ואל לאו השישי (Admonitory Chapters of Basil I).

בר הסמכא הראשי אודות חייו של פוטיוס מתקופתו, הוא אויבו המר, ניקטאס הפפלגוני (Nicetas the Paphlagonian), הביוגרף של יריבו איגנאטיוס.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פוטיוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השנים המדויקות של לידתו ומותו אינן ידועות. רוב המקורות מעריכים את שנת לידתו בסביבות 810 ואחרים בסביבות 820. הוא מת בין השנים 890 ו-895 (כנראה 891 או 893).
  2. ^ פסאודו-סימיאון למשל, טוען שפוטיוס קיבל את השכלתו לאחר שעשה הסכם עם מכשף יהודי, שהציע לו ידע והכרה חילונית, במקרה ויתכחש לדתו.