אריאנוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אריאנוס
Arrian7.jpg
לידה 89
ניקומדיה, טורקיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 175 (בגיל 86 בערך)
אתונה, האימפריה הרומית עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם האסכולה הסטואית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אריאנוס (יוונית: Ἀρριανός; ‏86160) היה היסטוריון, מפקד צבא ופילוסוף יווני.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Alexandri anabasis, 1575

לוקיוס פלביוס אריאנוס נולד בעיר החוף ניקומדיה (כיום איזמיט שבטורקיה) שהייתה בירת הפרובינקיה הרומאית ביתיניה. החל ב-108 למד פילוסופיה בניקופוליס שבאפירוס, שם היה תלמידו של הפילוסוף אפיקטטוס מן האסכולה הסטואית. הוא כתב שני ספרים בפילוסופיה: "השיחות" המבוסס על רשימות שעשה בשיעוריו של אפיקטטוס, ו"המדריך" המסכם את עקרונות התורה הסטואית של אפיקטטוס. ספרים אלה מהווים את המקור החשוב ביותר שיש בידינו על תורת אפיקטטוס.

ב-111-114 שימש כיועץ למושל הפרובינקיה הרומאית של אכאיה. אין אנו יודעים בוודאות מה עשה אחרי כן, אך יש סבורים כי שירת בגאליה, בגבולות האימפריה הרומית על נהר הדנובה, בפרובינקיה היספניה בייטיקה ובפרתיה (כיום באיראן). הוא נבחר לקונסול (129-130), וב-131 התמנה למושל קפדוקיה (כיום בטורקיה) ולמפקד הלגיונות הרומאיים בגבולות ארמניה. ב-135 עמד בהצלחה נגד פלישת האלאנים. בתקופה זו כתב מספר חיבורים על אודות טקטיקה צבאית. ב-138 אחרי מות פטרונו, הקיסר אדריאנוס, אריאנוס עזב את קפדוקיה.

אריאנוס נבחר לארכון של אתונה (145-146) ושם הקדיש את זמנו לכתיבת היסטוריה. הוא כתב ביוונית אטית (אחד הניבים של יוונית עתיקה). ספרו "אינדיקה" מתאר את מסע הצי של אלכסנדר הגדול מהודו אל המפרץ הפרסי בפיקודו של נארכוס. אך יצירתו החשובה ביותר היא "אנבסיס" שבה הוא מתאר את מסעו של אלכסנדר הגדול לכיבוש האימפריה הפרסית. ביצירה זו עשה שימוש במקורות שמהם לא שרד דבר, ובהם בעיקר כתביו של תלמי הראשון. "אנבסיס" הוא המקור החשוב ביותר על אלכסנדר הגדול הנמצא בידינו.

שנת מותו של אריאנוס אינה ידועה בוודאות, אך מניחים כי מת בשנת 160, בתקופת שלטונו של מרקוס אורליוס.[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אריאנוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Arrian" in: Simon Hornblower and Antony Spawforth (editors), The Oxford Classical Dictionary. Oxford University Press, 2003 (revised third edition).