פול פלאנשון

**פול פלאנשון**
**Pol Plançon**
לידה	12 ביוני 1851; פומיי, צרפת
פטירה	11 באוגוסט 1914 (בגיל 63); פריז, צרפת
שם לידה	Paul-Henri Plançon
מוקד פעילות	צרפת
סוג קול	בס
שפה מועדפת	צרפתית

פול אנרי פלאנשון (בצרפתית: Pol Henri Plançon ‏ 12 ביוני 1851 - 11 באוגוסט 1914) היה זמר בס אופראי צרפתי בולט (basse chantante). הוא היה אחד הזמרים המהוללים ביותר שפעלו בשנות ה-80 וה90 של המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 - תקופה שמרבים להתייחס אליה כ"תור הזהב של האופרה".

נוסף להיותו בין ראשוני כוכבי האופרה הבינלאומיים שהוציאו הקלטות, היה פלאנשון זמר רב-אנפין, שביצע תפקידים החל בסאראסטרו בחליל הקסם של מוצרט ועד לתפקידי הבס העיקריים של מאיירבר, גונו, ורדי ווגנר, בין השאר.

פלאנשון נודע בשירת הלגטו שלו כמו גם בדיקציה הברורה, גון הצליל הבהיר, האינטונציה המדויקת והשליטה הווירטואוזית בעיטורים ובקישוטים. קולו לא היה אדיר, אך אופיו החודר הטביע תמיד את רישומו באולמות גדולים כמו המטרופוליטן אופרה בניו יורק. הוא הצטיין תמיד בגמישות מופתית, שאפשרה לו לבצע סלסולים ומעברים מהירים, מדויקים ומלוטשים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פול פלאנשון נולד בפומיי שבארדנים של צרפת, סמוך לגבול עם בלגיה.

לימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלאנשון, שניחן בקול טבעי מעולה, החל את לימודי השירה אצל הטנור החשוב ז'ילבר דיפרה (הראשון שחולל את הפקת הדו הגבוה בצליל חזה), שפנה להוראה לאחר פרישתו מן הבמה. דיפרה נהנה מקריירה מכובדת באיטליה, שם יצר את אדגרדו בלוצ'יה די למרמור של דוניצטי בשנת 1835. פלאנשון הוסיף ללימודיו אצל דיפרה שיעטורין אצל ג'ובאני סבריליה, שלימד הרבה זמרי אופרה ידועי-שם באולפנו בפריז, הנודעים בהם האחים יאן ואדואר דה רשקה, עמם יזדמן לפלאנשון לשיר לעיתים קרובות בשנים הבאות.

בריאיון משנת 1905 לעיתון ניו יורק טיימס, אמר פלאנשון, כי עיצב את הטכניקה שלו על פי שיטתו של קודמו המהולל, הבריטון ז'אן-באטיסט פורה, שהה אליל הקהל הפריזאי בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19.

ראשית קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעת הבכורה של זמר הבס הגדול הייתה בתיאטרון האופרה בליון ב-1877, בתפקיד סן-ברי בהוגנוטים של מאיירבר. הוא נשאר בליון עד מאי 1879. אז עבר לפריז וב-1880, הופיע בתפקיד קולונה באופרה "פטררקה" של איפוליט דופרה בתאטר דה לה גטה-ליריק בפריז.

לבסוף, ב-1883, הוזמן פלאנשון לראשונה לשיר באופרה של פריז, שם ביצע בהצלחה את תפקיד מפיסטופלה ב"פאוסט" של גונו. הוא נשאר באופרה של פריז בעשר השנים הבאות, שם השתתף בביצוע הבכורה של "אל סיד" מאת מאסנה בתפקיד דון גורמה (יחד עם האחרים דה רשקה. עוד בכורה אופראית חשובה שבה השתתף הייתה "אסקניו" של סן-סאנס ב-21 במרץ 1890, שם שר בתפקיד פרנסואה הראשון, מלך צרפת. לצדו הופיעה ב"אסקניו" הזמרת האמריקאית אמה איימס, זמרת הסופרן שהרבתה להופיע לצדו בשנים הבאות. גם יריבתה של איימס, הסופרן האוסטרלית המבריקה נלי מלבה, הייתה שותפתו לשירה בהזדמנויות רבות.

הצלחה בקובנט גארדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלאנשון הופיע בזירה האירופאית משנת 1891 עד 1904, והופעותיו החשובות ביותר היו בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן בלונדון, שם השתתף שוב במספר רב של בכורות. אחת מהן, ב-11 ביוני 1892, הייתה ההפקה הראשונה של "האור של אסיה" מאת איזידור דה לארה. בכורה אחרת הייתה של אחת מיצירותיה של ססיל שמינאד.^[1]

עוד הצגות בכורה שפלאנשון תרם להן בנוכחותו היו: ב-20 ביוני 1894, "האישה מנאווארה" מאת מאסנה; ב-30 ביוני 1901, העיבוד לאופרה של מהומה רבה על לא דבר של שייקספיר מאת צ'ארלס סטנפורד; ב-1901, "מלך איס" מאת אדואר לאלו; וב-1904, "ארודיאדה" מאת מאסנה.

פרשני מוזיקה אנגלים התלהבו מתרומתו לבכורות הללו, כמו גם משירתו בתפקידים מן הרפרטואר המוכר, בהם רוקו בפידליו של בטהובן, מפיסטופלה ב"פאוסט", ראמפיס באאידה של ורדי, פוגנר באמני השירה מנירנברג של וגנר או יופיטר ב"באוקיס ופילמון" של גונו. רק גילום מפיסטופלה מאת אריגו בויטו, שעלה לבמה ב-1895, התקבל בהסתייגות מצד מבקרי המוזיקה. הם גרסו, שכוחו האמיתי של פלאנשון היה ברפרטואר הבל קאנטו הצרפתי והאיטלקי, וכתוצאה מכך, השטן הנוהם וחושף השיניים של בויטו לא מצא ביטוי נכון בסגנון המקסים והחינני של הזמר, שהתאים להפליא להצגת השטן האלגנטי ב"פאוסט" של גונו.

השנים במטרופוליטן אופרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיא תהילתו של פלאנשון בקובנט גארדן, הביא אותו האמרגן מוריס גראו למטרופוליטן אופרה בניו יורק. הופעתו הראשונה שם הייתה ב-29 בנובמבר 1893, כיופיטר ב"פילמון ובאוקיס". הוא הופיע שם בעונות שבין 1893 ל-1897, בעונת 1890–1891, ובעונות שבין 1903 ל-1908, ובסך הכל שר ב-612 הופעות עם המטרופוליטן, שכללו הן הצגות אופרה והן הופעות קונצרטיות, בניו יורק ובערים אחרות בארצות הברית, כחלק מן האנסמבל המסייר של המטרופוליטן. הוא שר את מפיסטופלה ב"פאוסט" 85 פעמים, והשתתף בבכורה הבימתית באמריקה של "קללת פאוסט" מאת ברליוז בשנת 1906, בתפקיד אותו מפיסטו אחר מפורסם. ב-1899, שר בהופעת הפתיחה של האופרה "הרו וליאנדרו" מאת מנצ'ינלי (בתפקיד אריופרנה).

ב-1906, שהה בסן פרנסיסקו עם להקה אורחת של זמרי המטרופוליטן (בהם אנריקו קארוזו, כשרעש אדמה עז ובעקבותיו שריפת ענק הרסו את העיר. הוא ניצל מן האסון מזועזע אך ללא פגע. ב-1908 עזב את המטרופוליטן לאחר הופעת פרידה כפלאנקט ב"מרתה" של פרידריך פון פלוטו, בבית האופרה.

במהלך חורף 1896–1897, צייר הצייר האמריקאי אדולפו מילר-אורי דיוקן של פלאנשון בהזמנת מלחינת האופרטה העשירה אמה מארסי ריימונד. תמונת הדיוקן הוצגה במרץ 1897 בגלריות דוראנד-רואל בניו יורק. מקומה הנוכחי אינו ידוע.

פרישה, מוות וחשיבות היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשובו לפריז בגיל 57, פרש פלאנשון מן הלחץ והמהומה של הבמה כשקולו היה עדיין במצב כללי מצוין, אם כי הצלילים הגבוהים בטווח הקול החלו להיחלש. הוא מילא את זמנו במתן שיעורים לתלמידים נבחרים. במותו היה בן 63. הוא מת בפריז בקיץ 1914, ממש עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה באירופה.

פלאנשון ניחן בקול בס אמיתי, שהקיף את הצלילים מן ה-פה העליון עד ל-רה התחתון, הקל והמהדהד, אף כי הקלילות והזריזות שאפיינו את גון שירתו הזכירו כלי נגינה גבוה יותר. מנקודת מבט מוזיקולוגית, יש עניין היסטורי בלתי מבוטל בשיקתו, משום שהשיטה הווקאלית המעודנת שנקט עוצבה לפני הופעת אופרת הוריזמו עזת-התשוקה, הלקוחה מן החיים עצמם, בשנות ה-90' של המאה ה-19. (כדי לבצע את רפרטואר הווריזמו כראוי, נדרשו זמרי המאה ה-20 לוותר במידה רבה על סגנון השירה האלגנטי והמצועצע, שהיה מקובל עד אז באופרה.) למעשה, פלאנשון נחשב לאחד הזמרים האחרונים החשובים בשורה ארוכה של בסים ובריטונים צרפתים, שראשיתה בהולדת התקופה הרומנטית של המוזיקה האופראית בעשורים הראשונים של המאה ה-19. קודמיו ובני תקופתו במסורת זו של שירת בל קאנטו גאלית כללו אמנים מהוללים כמו אנרי-ברנאר דאבאדיה, ניקולא לבאסר, לואיג'י לבלאנש, פרוספר דריווי, פול בארואלט, ז'אן-באטיסט פורה, ויקטור מורה, ז'אן לאסאל ומוריס רנו.

בשנות השיא של קריירת 30 השנה שלו, התמודד פלאנשון עם נבחרת כוכבים של בסים אופראיים, בהם בני ארצו ז'אן-פרנסואה דלמא (שאת קולו המלא ומהדהד העריך במיוחד), פדרו גאייאר, ז'וסט ניווט, איפוליט בלאום ומרסל ז'ורנה. יריבים אחרים היו אדואר דה רשקה הפולני, וילהלם הש יליד בוהמיה, האיטלקים פרנצ'סקו נאוואריני וויטוריו ארימונדי וכן, מדור צעיר יותר של זמרים, הרוסים לב סיביריאקוב ופיודור שליאפין והפולני אדאמו דידור. הוא שמר על מקומו בכבוד בחבורה המזהירה הזאת, והיה, אז כעתה, מופת לווקאליות מתוחכמת ורבת-חן.

הקלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פול פלאנשון הקליט שירים שונים, אריות אופראיות והרכבים לחברות התקליטים הבאות: קול אדוניו, לקודמתה של EMT (לונדון, 1903-1902), לזונופון (פריז, 1902), ולויקטור טוקינג משין (ניו יורק, 1908-1903). נאמר גם שפלאנשון הקליט באופן פרטי ארבעה גלילים אקוסטיים לחברת הפונוגרף ג'אני בטיני בשנת 1897, אבל שום שריד להקלטות אלה לא נמצא. רוב הקלטותיו יצאו מחדש על תקליטים אריכי-נגן או על תקליטורים. ב-1993 הוציאה חברת רומופון תקליטור כפול, המכיל את כל 46 תקליטי ויקטור הקיימים שלו (מספר קטלוגי 2–82001). תקליטורים אלה פותחים צוהר לסגנון השירה והמיומנות של המאה ה-19, שנגוזו ונשכחו.