פיליפ מיינלנדר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פיליפ מיינלנדר
Philipp Mainländer
Philipp Mainlaender.png
לידה 5 באוקטובר 1841
אופנבך, הדוכסות הגדולה של הסן
התאבד 1 באפריל 1876 (בגיל 34)
אופנבך, הדוכסות הגדולה של הסן
מקום לימודים קרויצשולה עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם אידיאליזם גרמני, פילוסופיה קונטיננטלית, פסימיזם
תחומי עניין אסתטיקה, אתאיזם, מטאפיזיקה, פילוסופיה של המוסר, תאודיציה, תורת ההכרה
עיסוק משורר, סופר, פילוסוף
הושפע מ ארתור שופנהאואר, לודוויג פוירבך, מקס שטירנר, עמנואל קאנט
השפיע על אלפרד קובין, אמיל צ'וראן, פרידריך ניטשה
מדינה גרמניה
יצירות ידועות פילוסופיית הגאולה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פיליפ מיינלנדר הידוע גם כפיליפ באטזגרמנית: Philipp Mainlander או Philipp Batz;‏ 5 באוקטובר 18411 באפריל 1876) היה פילוסוף, סופר ומשורר גרמני. מחלוצי זרם הפסימיזם, הושפע רבות מעבודותיהם של ארתור שופנהאואר ועמנואל קאנט והתפרסם בעיקר בזכות המגנום אופוס שלו פילוסופיית הגאולה[1], בו טען כי החיים הם חסרי ערך ונועדו להסתיים, אמירה שבגינה זכה לתואר הפסימיסט הקיצוני ביותר שידע עולם הפילוסופיה אי פעם[2][3]. התאבד בגיל שלושים וארבע לאחר שעלה על ערימת כרכים של מהדורת ספרו החדש בביתו ותלה את עצמו[4].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד באופנבך ב-5 באוקטובר 1841 בעקבות אונס בנישואים כצעיר ביותר מבין ששת אחיו ואחיותיו[4]. אחד מאחיו היה מפגר שכלית, בדומה לסבו, אשר מת כתוצאה מכך בהיותו בן שלושים ושלוש[5]. מאוחר יותר בחייו שינה את שם משפחתו למיינלנדר כמחווה לעיר הולדתו, אשר שמה המלא בשפה הגרמנית הוא אופנבך על המיין.

בהוראתו של אביו החל ללמוד בבית הספר המסחרי בדרזדן ב-1856 במטרה להפוך לסוחר. כעבור שנתיים הועסק בבית מסחר בנאפולי, איטליה, שם למד את שפת המקום, ופגש לראשונה בעבודותיהם של דנטה, פטרארקה, בוקאצ'ו וליאופרדי. מאוחר יותר תיאר את השנים הללו כמאושרות ביותר בחייו.

במהלך אותה תקופה נתקל לראשונה בעבודתו של הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר העולם כדימוי וכרצון (אנ'). בן תשע עשרה באותה העת, תיאר מיינלנדר בכתביו את חוויית היכרותו עם הספר כהתגלות עמוקה, והתייחס לאותה העת כחשובה ביותר בחייו, ואכן, השפעת משנתו של שופנהאואר ניכרת לאורך כל עבודותיו[4].

עם שובו לגרמניה ב-1863 החל לעבוד בבית העסק של אביו, ובאותה שנה כתב את הפואמה "אחרוני ההוהנשטאופנים". כעבור שנתיים נפטרה אמו ב-5 באוקטובר 1865, יום הולדתו העשרים וארבע. אובדנה פגע בו קשות וגרם לתפנית בחייו בה נטש את אהבתו לשירה לטובת לימודי הפילוסופיה. בשנים הבאות התעמק בספריהם של עמנואל קאנט וארתור שופנהאואר, וכמו כן למד יצירות קלאסיות רבות, החל בעבודותיו של הרקליטוס וכלה באלו של קונדיאק[4].

מיינלנדר החל לעבוד בבנק ג'יי. מארט מגנוס בברלין, ככל הנראה בחודש מרץ 1869, במטרה לצבור הון קטן בתוך מספר שנים איתו יוכל לקיים אורח חיים צנוע, אולם קריסת שוק המניות בוינה (אנ') ב-8 במאי 1873, פגעה בכבדות בכיסו והרסה את תוכניותיו כליל, ובאותה שנה התפטר ממשרתו מבלי לדעת לאן פניו מועדות.

אף על פי שהוריו האמידים הצליחו לשלם תמורת ביטול גיוסו לצבא ב-1861, בפתק אוטוביוגרפי שכתב הביע מיינלנדר את רצונו "להתערבב לחלוטין בכל הדברים הקשורים אחד לשני, לעסוק בעבודה השפלה ביותר שקיימת, ולציית בעיוורון", וניסה לחפש את מקומו בעבודות אשר היו כרוכות בשימוש בנשק[4]. בעודו בן שלושים ושתיים, שלח פנייה רשמית ב-6 באפריל 1874, לקיסר גרמניה וילהלם הראשון, והפציר בו כי יאפשר לו להתגייס, בקשה לה נענה הקיסר בחיוב. מיינלנדר גויס לחיל הקירסירים בהלברשטאדט ב-28 בספטמבר.

לאורך חודשיו הראשונים בצבא עסק מיינלנדר באובססיביות בכתיבת הכרך הראשון של עבודתו, פילוסופיית הגאולה, אותו מסר לאחותו מינה בבקשה כי תחפש אחר מוציא לאור בזמן שישלים את שירותו. כמו כן השאיר בידיה מכתב אשר יועד לאותו אדם, בו הדגיש את חשיבות השמטת שם לידתו והחלפתו בשם העט מיינלנדר, באומרו כי אינו יכול לחשוב על דבר השנוא עליו יותר מאשר חשיפתו לעיני העולם[6].

למרות התחייבותו לשרת בצבא לאורך שלוש שנים השתחרר מיינלנדר בטרם עת ב-1 בנובמבר 1875, ובמכתב מאותה תקופה אשר שלח לאחותו הסביר כי הוא "מותש לחלוטין, חסר כוחות.. גופי בריא לחלוטין, אך עייף ורצוץ"[7]; לאחר שחרורו שב לאופנבך והתמסר כולו לעבודתו. במהלך החודשיים הבאים כתב את זיכרונותיו ואת הנובלה רופרטין דל פינו, ותיקן את טיוטת המגנום אופוס שלו, פילוסופיית הגאולה, אליה צירף כרך נוסף בן מאות עמודים.

פיליפ באטז (שינה את שם משפחתו למיינלנדר מאוחר יותר בחייו) יחד עם אחותו מינה.

במהלך השנה הבאה החל מיינלנדר להרהר האם היו חייו בעלי ערך עבור האנושות. לעיתים קרובות תהה האם סיים את תפקידו בעולם או שמא עליו להשקיע את מאמציו בתמיכה בתנועה הסוציאליסטית-דמוקרטית. זמן מה לאחר פרסום הכרך הראשון של עבודתו, שב מיינלנדר לביתו ב-1 באפריל 1876, ולאחר שנעמד על ערימת כרכים חדשים של מהדורת ספרו אשר הודפסו זה עתה ונשלחו אליו יום קודם לכן, השתמש בהם כבמה ותלה את עצמו[4].

פילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיינלנדר ראה את הרצון כליבו הפועם של הקיום האנושי, עיקרון הראשית האונתולוגי. חלק ניכר מכתיבתו התרחש בתוך עולמו הפילוסופי של שופנהאואר, אך בעת ובעונה אחת גם סטה מדרכו במספר היבטים. במשנתו של שופנהאואר מאופיין הרצון כדבר יחיד ומאוחד הקיים מעבר לחלל והזמן. עקרונות האידיאליזם הטרנסצנדנטלי עליהם נשען הובילו אותו למסקנה כי האדם מחזיק בגישה מוגבלת להיבט חלקי של הדבר בפני עצמו (אנ') דרך מבט פנימי אל תוך מחשבתו. מה שנתפש כרצון הוא כל מה שניתן לתפוש ולא יותר מכך, ללא כל צדדים נסתרים. כל מה שניתן לראות דרך הסתכלות פנימית הוא הרצון האינדיבידואלי. מנגד הביע מיינלנדר שלל עמדות פלורליסטיות (אנ') בכתביו[8], והציב לעצמו ולעבודתו מטרה בעלת זיקה לפילוסופיית יוון העתיקה, קרי, חקירת היחס הנמצא בין קיומו היסודי של המוחלט (אנ') לבין השינוי התמידי המתרחש בעולם הניסיון[9].

בנוסף הדגיש מיינלנדר את רעיון גאולת האנושות אשר נקרא מאוחר יותר אנטי-נטליזם, היבט נוסף בו הסתמנה מחשבתו העצמאית; בתורתו של שופנהאואר, השתקת הרצון נחשבה למאורע נדיר, אשר רק הגאונים ביותר עשויים היו להגיע אליו וגם אז באופן זמני בלבד, ואילו רק קומץ "קדושים" הצליחו להגשימו לכל אורך ההיסטוריה. לדעתו של מיינלנדר, כלל היקום נע באיטיות אך בוודאות לעבר השתקת הרצון לחיות, כלומר, אל הגאולה.

לטענתו הייתה בראשית הזמן סינגולריות יחידה אשר חוותה התפרצות והתרחבה לכדי היקום המוכר כיום, תהליך התפשטות מדבר יחיד אל דברים רבים אשר יצר מעבר חלק בין מוניזם לפלורליזם (אנ'). מיינלנדר האמין כי כל הדברים ישובו במשך הזמן חזרה אל מקורם, ולדעתו הצליח להסביר דרך הפילוסופיה שבנה כיצד ייתכן השינוי בו אחד הופך לרבים, אשר שבים ומתמזגים חזרה לתוכו בסוף דרכם.

מיינלנדר עם מדיו הצבאיים ושריונו, 28 בספטמבר 1875.

על אף סגנון כתיבתו הטכני ונטייתו להשתמש במונחים מדעיים, לא חשש מיינלנדר להתבטא בשפה ציורית ולהשתמש באלגוריות, וכהמשך למיתוס הבריאה שפיתח, יצר השוואה בין הסינגולריות המתוארת לעיל ובין אלוהים.

פרשנותו לתורת המטאפיזיקה של שופנהאואר היא רבת חשיבות מבחינת שני היבטים עיקריים; ההיבט הראשון הוא עמדתו הנגדית הטוענת כי אין בנמצא דבר הנקרא רצון עצמאי או יחיד, אלא שהאחדות הרצונית נשברה לכדי רצונות אינדיבידואליים רבים בהם מחזיק כל אדם בנפרד. לפיכך כאשר רצון אינדיבידואלי מסוים מושתק ומת, הוא אינו מגשים דבר, או במילים אחרות, משיג כלום מוחלט, בשונה מהכלום היחסי אותו תיאר שופנהאואר. על ידי זיהוי המוות כגאולתו של האדם ודרך הפיכת הכלום למידה מוסרית טובה בפני עצמה, מציע מיינלנדר מגוון רחב יותר של אמצעים להצלתו של האדם. ההיבט השני הוא פירוש המושג "הרצון לחיים" אשר טבע שופנהאואר כמסכה אשר נועדה להסתיר את "הרצון למוות", או לחלופין, הרצון לחיות סולל את דרך האדם לעבר הרצון למות.

עמדותיו של מיינלנדר אינן ממשיכות רק את הפילוסופיה הגרמנית ונוגעות גם בדוקטרינות זרות יותר. בשדה האתיקה והמוסר התייחס נרחבות לאפיקורוס, אשר טען כי אושר קיים רק היכן שישנם גם הנאה ועונג, ומאחר שהמוות אינו טומן בחובו דבר, הרי שאין מה לפחד או לרצות ממנו. לטענתו של מיינלנדר, אשר דגל בעמדות פסימיסטיות קיצוניות, אין בחיי האדם הנאות ממשיות אליהן ניתן לשאוף, למעט הכלום וחוסר הקיום אשר מבטיח המוות, אותם זיהה כדבר הרצוי היחיד אליו יש לייחל[10].

כמו כן הביע מספר עמדות המשויכות לזרם האגואיזם (אנ'), לפיו הדבר הטוב ביותר עבור האינדיבידואל הוא לשמח את עצמו, אף על פי שכל רצונותיו ותשוקותיו יובילו אותו בכל מקרה רק לסבל וכאב. לפיכך, המסקנה המתבקשת היא שהדרך היחידה להגיע לאושר אמיתי היא הרצון למות; לדבריו, יוצרת מודעות זו תהליך של שינוי צורה ברצונו של האדם לחיות, מושג שמהותו מסתכמת בקיום אשלייתי אשר אינו מסוגל ליצור או להחזיק אושר בכוחות עצמו, לכדי רצונו למות. בסופו של דבר, לאחר שאינו חפץ האדם יותר בדבר, הופך רצונו האינדיבידואלי לאחד עם היקום, ונכנס להרמוניה יחד איתו ועם הרצון המאוחד השואף לכלום.

מיינלנדר לקראת סוף חייו.

על פי ההנחות הללו יצר מיינלנדר הבדלה בין שני סוגים של אינטרסים; תפלים ומוארים. אינטרסים תפלים מחפשים לקדם את עצמם באמצעות הרצון לחיות ובתוכו. מנגד, אינטרסים מוארים גורמים לאדם להפוך לצנוע ולאמץ גישה סגפנית אשר שמה אותו בקנה אחד עם הרצון למות[11].

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרידריך ניטשה קרא את ספרו של מיינלנדר "פילוסופיית הגאולה" בשנת יציאתו ולפני פרסומן של ביקורות כלשהן. ככל הנראה תרמה קריאתו לפרידתו הסופית ממשנתו של שופנהאואר. ניטשה לא התייחס למיינלנדר בעבודותיו אלא רק לאחר כעשור, במהדורה השנייה של ספרו המדע העליז, אשר הכיר לראשונה את מושג מות האלוהים (אנ') עם פרסומו המקורי כחמש שנים קודם לכן; "האם ניתן להתייחס לחובבנים ולעוזרות בית זקנות כגון השליח הבתולי והסנטימנטלי-עד-כדי-חולניות, מיינלנדר, כאל גרמני אמיתי? אחרי הכל, הוא כנראה היה יהודי (כל היהודים הופכים לסנטימנטליים כאשר העניין נוגע למוסר); מספר מקורות פירשו את האפוריזם שכתב ניטשה בכך שמיינלנדר היווה יותר מסתם השפעה על תורתו, ואף שגנב חלק מרעיונותיו ממנו. כמו כן הזכיר ניטשה באחד ממכתביו כי פגש תומך נלהב בפילוסופיה של מיינלנדר, "אדם שקט וצנוע, בודהיסט וצמחוני להוט", אשר אמר לו כי מיינלנדר לא היה, למעשה, יהודי.

במהלך אותה תקופה כתב הסופר הגרמני מקס סיילינג (אנ') בעבודתו "מיינלנדר: המשיח החדש" מ-1888 כי האמין בכל ליבו שמיינלנדר היה בין הגיבורים החכמים המעטים אשר דרכו אי פעם על אדמת העולם[12].

מצבה לזכרו של מיינלנדר באופנבך.

עבודותיו הפילוסופיות של מיינלנדר לא התקבלו בברכה בידי הרשויות. באימפריה הרוסית, חיבורו שעסק במשמעותו האזוטרית של השילוש הקדוש נאסר לפרסום. ברייכסטאג (אנ') של הקיסרות הגרמנית הועלה ספרו "פילוסופיית הגאולה" לדוכן בטענה כי הפר מספר חוקים אנטי-סוציאליסטים (אנ'). מספר סוציאליסטים בולטים הפגינו עניין בעבודותיו, ביניהם המנהיג אוגוסט בבל אשר התייחס לטיעוניו הפסימיסטים בעבודתו הפמיניסטית נשים וסוציאליזם[13], וכן הזכיר את אחותו של מיינלנדר באוטוביוגרפיה שלו. אדוארד ברנשטיין אמר כי התעניין מאוד בעבודותיו. הסוציאליסט ההולנדי פרדיננד דומלה ניואנהויס (אנ') ראה בעבודתו תרומה גדולה למאבק הסוציאליסטי.

הסופר והמאייר אלפרד קובין, אחד ממייסדיה של קבוצת הפרש הכחול, כתב על עבודתו של מיינלנדר "פילוסופיית הגאולה" כי, "עבודה זו, אשר מבטאת את מחשבותיי האמיתיות ומחזקת אותי, הפילוסופיה הזו, מגבשת את נחמת חיי ונחמת מותי".

הסופר היפני אקוטגאווה ריונוסוקה כתב במכתב ההתאבדות שלו הנקרא פתק לחבר ותיק (אנ') כי לאחר שחשב על המוות לאורך השנתיים האחרונות בחייו, קרא את עבודותיו של מיינלנדר אשר "ללא ספק מציירות דרך למוות". כמו כן הזכיר אותו ריונוסוקה בספרו קאפה (אנ').

אמיל צ'וראן התרשם עמוקות מעבודותיו של מיינלנדר, ולאחר שגילה כי הסופר חורחה לואיס בורחס עסק במשנתו בכתביו לאחר שהתפעל מהן גם הוא, התפתח בין השניים שיח על הנושא.

מספר מבקרים הצביעו על כך שכתיבתו של מיינלנדר חשפה את אישיותו העדינה והחמימה[12][14]. ג'וליאן ארט טען כי קטעים רבים שכתב מביעים חום הודות לנשמתו עתירת הנדיבות, ובאפיון כללי יותר, אמר שאישיותו הייתה עדינה וכנה מאוד בטבעה, והתלכדה לכדי אדם מיוחד ויוצא דופן במינו[12].

הפילוסוף הגרמני פריץ סאמרלד כתב כי "בכל עמוד של עבודותיו פורצת החוצה דמות כל כך עדינה וחברותית, אשר יכולה לדבר בטון רך ובד בבד גם רציני, ולהעלות חיוך כה נשגב, עד שכל הדבר נראה כעומד בסתירה למשנתו הפסימית, אולם זה המצב; ביטויה של נשמה טהורה, כך שאנו הקוראים נפעמים עמוקות, מהנהנים באישור ומתוודים: אף על פי שלא המרת אותנו לגאולתך, הצלחת לגרום לנו להבין את ליבך הטהור והאצילי".

הפילוסוף האמריקאי פרדריק צ'ארלס בייסר (אנ') הבחין באנושיות שהפגין מיינלנדר בכתביו. לדבריו, חש מיינלנדר סימפתיה רבה לסבלו של האדם, והקדיש זמן רב למחשבה ועיסוק בעוני שהכביד על האוכלוסייה בזמנו, ובייחוד על מעמד הפועלים. כמו כן הביע את הערצתו כלפי היהודים, אשר נהגו בתושייה ודגלו במעשי צדקה[15].

עבודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עברית Deutsch
מיינלנדר, פיליפ; עבודותיו בארבעה כרכים; נערך על ידי ווינפריד מולר סייפארת; הילדסהיים, 1996–1999; Mainlander, Philipp; Schriften in vier Bänden; Hrsg. v. Winfried Müller Seyfarth; Hildesheim 1996–1999;
כרך ראשון: פילוסופיית הגאולה, כרך א'; ברלין, 1876; הודפס בהילדסהיים, 1996 (מסת"ב: 3-487-09556-4) Band I: Die Philosophie der Erlösung, Erster Band; Berlin, 1876; Reprint Hildesheim, 1996; (ISBN 3-487-09556-4)
כרך שני: פילוסופיית הגאולה, כרך ב', שנים עשר חיבורים פילוסופיים; פרנקפורט, 1886; הודפס בהילדסהיים, 1996 (מסת"ב: 3-487-09557-2) Band II: Die Philosophie der Erlösung, Zweiter Band, Zwölf philosophische Essays; Frankfurt, 1886; Reprint Hildesheim, 1996 (ISBN 3-487-09557-2)
כרך שלישי: אחרוני ההוהנשטאופנים, פואמה דרמטית בשלושה חלקים: אנזו - מנפרד - קונרדינו; לייפציג, 1876; הודפס בהילדסהיים, 1997 (מסת"ב: 3-487-10551-9) Band III: Die Letzten Hohenstaufen, Ein dramatisches Gedicht in drei Theilen: Enzo – Manfred – Conradino; Leipzig, 1876; Reprint Hildesheim, 1997 (ISBN 3-487-10551-9)
כרך רביעי: כוחם של מניעים, נכסי ספרות מ-1857 עד 1875; הודפס בהילדסהיים, 1999 (מסת"ב: 3-487-09558-0) Band IV: Die Macht der Motive, Literarischer Nachlaß von 1857 bis 1875; Hildesheim, 1999 (ISBN 3-487-09558-0)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עברית Deutsch
הורסטמן, אולריך; מיינלנדר, פיליפ; מתוך ריקבון העולם ושאריותיו, מבחר מכתביו של פיליפ מיינלנדר; מניוסקריפטום ורלאג; 2004 (מסת"ב: 3-933497-74-4) Horstmann, Ulrich; Mainländer, Philipp; Vom Verwesen der Welt und anderen Restposten. Eine Werkauswahl von Philipp Mainländer; Manuscriptum-Verlag; 2004 (ISBN 3-933497-74-4)
מולר סייפארת, ווינפריד; מה הופך את פיליפ מיינלנדר לכל כך מיוחד; הוצאת קניגסהאוזן וניומן; 2002 (מסת"ב: 3-8260-2383-8) Müller-Seyfarth, Winfried; Was Philipp Mainländer ausmacht; Königshausen Und Neumann; 2002 (ISBN 3-8260-2383-8)
מולר סייפארת, ווינפריד; הפסימיסטים המודרניים כדקדנטיים - ניטשה עד הורסטמן; הוצאת קניגסהאוזן וניומן; 1993 (מסת"ב: 3-88479-852-9) Müller-Seyfarth, Winfried; Die modernen Pessimisten als décadents – Von Nietzsche zu Horstmann; Königshausen Und Neumann; 1993 (ISBN 3-88479-852-9)
רשיקה, ריצ'רד; ילדיו הפראיים של שופנהאואר: פיליפ מיינלנדר - המטאפיזיקאי של האנטרופיה, מתוך: הרפתקאות פילוסופיות, אחד עשר פרופילים מתקופת הרנסאנס ועד היום; הוצאת יו טי בי; 2001; עמודים 103–141 (מסת"ב: 3-8252-2269-1) Reschika, Richard; Schopenhauers wilde Söhne: Philipp Mainländer – der Metaphysiker der Entropie, In: Philosophische Abenteurer, Elf Profile von der Renaissance bis zur Gegenwart; UTB; 2001; Seiten 103–141 (ISBN 3-8252-2269-1)
ריידמאכר, גווידו; דעיכתו של העולם: פיליפ מיינלנדר, זמנו הקצר וזכרו הארוך, חייו ועבודותיו כאופטימיסט; טורנשייר לימיטד; 2008 (מסת"ב: 978-1-84790-006-7) Rademacher, Guido; Der Zerfall der Welt: Phillipp Mainländer, Kurz gelebt und lange vergessen, Vita und Werk eines Optimisten; Turnshare Limited; 2008 (ISBN 978-1-84790-006-7)
רובינשטיין, סוזנה; פסימיסט אינדיבידואלי; לייפציג, 1894; הודפס בהמבורג, 2010 (מסת"ב: 978-3-942382-69-4) Rubinstein, Susanna; Ein individualistischer Pessimist; Leipzig, 1894; Reprint Hamburg, 2010 (ISBN 978-3-942382-69-4)
בייזר, פרדריק; פסימיזם בפילוסופיה הגרמנית, 1860-1900; הוצאת אוניברסיטת אוקספורד; 2016; עמודים 215–219 (מסת"ב: 9780198768715) Beiser, Frederick; Pessimism in German Philosophy, 1860-1900; Oxford University Press; 2008 (ISBN 9780198768715)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פיליפ מיינלנדר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ווינדלבנד, וילהלם; היסטוריה של הפילוסופיה; ניו יורק, הרפר ורואו; 1958; עמודים 672–673 (ISBN 9788634902587); "התפתחות הרצון הלא-רציונלי מוכרחת לשים את השמדתה העצמית כמטרתה הרציונלית, ובשל כך מאשר הרטמן את כל עבודתה של הציוויליזציה בהקשר הזה, מאחר שסופה האולטימטיבי הוא השמדת החיים וגאולת הרצון מסבל הקיום. בנקודה זו אנו פוגשים את מיינלנדר, אשר כתב את התיאוריה הקרויה 'פילסופיית הגאולה' מתוך תורתו של שופנהאואר".
  2. ^ לסינג, תיאודור; שופנהאואר, ניטשה, פתח דבר לפילוסופיה המודרנית; לייפזיג; 1907 (ISBN 1286659620); "אולי המערכת הפסימיסטית הקיצונית ביותר שידעה הספרות הפילוסופית אי פעם".
  3. ^ הורסטמן, מיינלנדר, 2004; עמוד 85; "הרצון יוצת על ידי האמת כי אי-קיום עדיף על פני קיום ויקבל אותה כעיקרון המוסרי העליון ביותר שישנו".
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 סאמרלד, פריץ; חייו של פיליפ מיינלנדר, הערות מתוך האוטוביוגרפיה המקורית של הפילוסוף; כתב עת הפילוסופיה וביקורת הפילוסופיה; 31 בדצמבר 1898.
  5. ^ לומברוסו, סזאר; אנשי הגאונות, פרק ארבע: גאונות וטירוף; 1889 (ISBN 9783752434262)
  6. ^ הורסטמן, מיינלנדר, 2004; עמוד 211; "אין דבר אשר יהיה שנוא עליי יותר מאשר להיחשף בצורה הזאת לעיני העולם".
  7. ^ ראושנברגר, וולטר; מתוך חייו וזמנו של פיליפ מיינלנדר, מכתבים שלא פורסמו והערות מידיו; העלון הדרום-גרמני החודשי מספר תשע; "רצוץ, מותש.. עייף בצורה שלא ניתן להעלות בכתב, אף על פי שגופי בריא לחלוטין".
  8. ^ בייזר, 2016; עמוד 202.
  9. ^ מיינלנדר, פיליפ; הפילוסופיה האימננטית של פיליפ מיינלנדר; מטאפיזיקה, פרק שני.
  10. ^ בייזר, 2016; עמודים 215–219.
  11. ^ בייזר, 2016; עמודים 219-223.
  12. ^ 1 2 3 סיילינג, מקס; מיינלנדר: המשיח החדש; מינכן; 1888.
  13. ^ בבל, אוגוסט; נשים וסוציאליזם; הוטינגן, ציריך; 1879; עמודים 19, 90, 144 (ISBN 9780876810767)
  14. ^ ארט, ג'וליאן; פילוסופיית הגאולה על פי פסימיסט; תסקיר פילוסופי; ינואר, 1885; אורכב מהמקור ב-20 בינואר 2022.
  15. ^ בייזר, 2016; עמודים 202-203.