אונס בנישואים
אונס בנישואים הוא קיום יחסי מין שלא בהסכמה ולא מתוך רצון מלא, כשהאנס הוא בן הזוג של הקורבן. אונס כזה נכלל בהגדרה של אלימות במשפחה והתעללות מינית.
צורה זו של יחסי מין בכפייה בנישואים לא הוכרה בעבר כאונס וסבלה מהתעלמות על ידי מערכת המשפט והחברה, אולם כיום אונס במסגרת הנישואים מגונה על ידי חברות רבות בעולם ונחקקו חוקים רבים נגדו הן במדינות השונות והן באמנות בינלאומיות.
הכרה באונס בין בני זוג עולה בקנה אחד עם גישת המשפט העברי כי לא עומדת לבן זוג הגנה מתוקף כך שמדובר בקשר נישואין, המשפט העברי קובע כי כל שימוש בכוח בקיום יחסי מין או באיומים בסנקציות והטלת מורא מהווה אינוס.[1] ועדיין, במדינות רבות אונס במסגרת הנישואים עדיין לא זוכה להתייחסות בחוק, וגם אם כן - נאכף רק לעיתים נדירות.
התופעה של אונס בחיי נישואים יוחסה להשקפה המסורתית של נישואים ושל מיניות של נשים וגברים המניחה כי לנשים יש עניין מינימלי במין ביחס לגברים, שלגבר יש זכות לדרוש מאשתו לקיים איתו יחסי מין ושאישה חייבת להיות כנועה מינית לבעלה מכל הבחינות. השקפה זו עדיין נפוצה בחלקים רבים של העולם.
השקפות אלו על נישואים ומיניות החלו להתערער ברוב מדינות המערב החל משנות השישים והשבעים של המאה העשרים, במיוחד על ידי הגל השני של הפמיניזם, שהובילה להכרה בזכותה של האישה לשליטה בכל העניינים הנוגעים לגוף שלה, ולהוצאה מחוץ לחוק אונס בחיי הנישואים. בכמה מדינות במזרח אירופה ובסקנדינביה הוצא מחוץ לחוק אונס בנישואים כבר לפני 1970, אך מדינות מערביות אחרות פעלו בחקיקה בנושא מאוחר יותר, בעיקר בשנות השמונים ובשנות התשעים. רוב המדינות המתפתחות חוקקו חוקים נגד אונס בנישואים בשנות התשעים ובעשור הראשון של המאה ה-21. במדינות רבות עדיין לא ברור הגדרה של עבירה זו בחוק: לעיתים היא נכנסת תחת עבירת אינוס ולפעמים תחת עבירת תקיפה.
ההיבט המשפטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתרבויות רבות הייתה קיימת השקפה לפיה יש לבן הזוג זכויות מיניות אחד על השני. עד שנות השבעים של המאה העשרים לא היה ניתן במדינות משפט המקובל, כמו, בצפון אמריקה ובחבר העמים הבריטי, להרשיע גבר באינוס אשתו, משום שהחוק העניק לבעל פטור מאחריות פלילית על כפיית יחסי מין על אשתו. השקפה זו הומחשה בחוות הדעת של המשפטן סר מתיו הייל שעמד לפני כן בראש מערכת המשפט האנגלית, והתפרסמה ב-1736, "מעצם ההסכמה ההדדית וחוזה הנישואים מסרה עצמה האישה לבעלה בעניין זה ואין היא יכולה לסגת בהסכמתה". על פי דוקטרינה זו, אונס בחיי הנישואים נתפס כבלתי אפשרי; אוקסימורון. לבעל יש זכויות קניין על אשתו, והוא יכול לעשות בה כרצונו. דוקטרינת הייל רווחה בקרב מדינות המשפט המקובל עד שנות השבעים של המאה העשרים. לאחר מכן, החליפו אותה טיעונים שונים. למשל, אונס על ידי בעל הוא כה נדיר כך שאין צורך להכליל אותו בחוק. או ליהפך - אונס על ידי הבעל הוא כל כך שכיח שהפללתו תציף את המערכת המשפטית בתלונות נקמה או סחיטה של נשים. טיעון נוסף שנטען על ידי המשפטן גלנוויל ויליאמס היה כי האפשרות לתבוע את הבעל תתן לאישה כוח רב מדי, וזה, לדעתו של ויליאמס, חמור יותר מהחופש שיינתן לגברים לאנוס את נשותיהם.[2]
פעילות פמיניסטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]כבר מראשיתה של התנועה במאה ה-19, קבלו פעילות פמיניסטיות על זכותם, כביכול, של גברים לקיים יחסי מין בכפייה עם נשותיהם. בארצות הברית, "התנועה לזכויות האישה במאה התשע עשרה נלחמה כנגד זכותו של הבעל לשליטה ביחסי המין בחיי הנישואים בקמפיין ראוי לציון בהיותו פורה ועקשן, ויצאה נגד הטאבו של אותה תקופה לגבי אזכור פומבי של מין או מיניות".[3] סופרג'יסטיות, ביניהן לוסי סטון ואליזבת קיידי סטנטון "יצאו כדי לתמוך בזכותה של האישה לשליטה בקיום יחסי מין בנישואים כרכיב הליבה של שוויון".[3]
פמיניסטיות מהמאה התשע עשרה התמקדו בזכותן של הנשים לשלוט על גופן ועל הפוריות שלהן, וכן הציגו את ההסכמה לקיום יחסי מין כתחליף לאמצעי מניעה והפלות (אליהן התנגדו רבים). בנוסף, חלקן אימצו עמדות מתורת השבחת הגזע לגבי רבייה מופרזת.[3] ג'ון סטיוארט מיל והארייט טיילור, פמיניסטים ליברלים בריטיים, תקפו את האונס במסגרת הנישואים כסטנדרט כפול בחוק.
פעילים של אהבה חופשית, כמו גם פעילים של אנרכו-פמיניזם כמו וולטרין דה קלייר, אמה גולדמן, ויקטוריה וודהול ואחרים, הצטרפו לביקורת על אונס בנישואים ועוררו את המודעות לאוטונומיה של נשים ולהנאתן המינית.[3] מוזס הרמן, מוציא לאור מקנזס ופעיל למען זכויות נשים נכלא פעמיים על פי חוקי קומסטוק בעקבות מאמרים שפרסם בגנות אונס על ידי בן זוג. דה קלייר תמכה בו במאמרה המפורסם "עבדות מינית". היא סירבה לעשות כל הבחנה בין אונס בתוך הנישואים או מחוצה להם. "זהו אונס - בשעה שאדם כופה את עצמו על אישה - בין אם הם נשואים ובין אם לאו".[4]
ברטראנד ראסל, בספרו נישואין ומוסר קבל על מצבן של נשים נשואות. הוא כתב: "נישואים עבור אישה היא דרך נפוצה להתפרנס, וסך כל יחסי המין הנכפים על נשים הוא גדול ככל הנראה בנישואים יותר מאשר בזנות.[5]
התייחסות בחוק במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת
[עריכת קוד מקור | עריכה]באופן מסורתי, אונס היה בעבר עבירה פלילית רק אם הוא נעשה מחוץ למסגרת הנישואים, ולא חל על אונס כפוי בין בני זוג. עם שינוי השקפות עולם חברתיות כמו גם עלייה במודעות שהובילה בעקבותיה גינוי בינלאומי של אלימות מינית בנישואים, בתי המשפט החלו להחיל את חוקי האונס גם בנישואים. במדינות רבות החוקים הנוגעים לאונס על ידי בן זוג אינם ברורים. בחלק מהמדינות, בעיקר מדינות שירשו את חוקי העונשין ההודיים מ-1860 (כמו סינגפור, הודו, בנגלדש, סרי לנקה ובורמה) וכן חלק ממדינות באזור חבר העמים הקריבי, החוקים קובעים במפורש כי בני זוג פטורים מהעמדה לדין. (למשל, חוקי העונשין ההודיים מ-1860 קובעים כי "קיום יחסי מין על ידי גבר עם אשתו אינו אונס").[6]
העובדה שאונס על ידי בני זוג לא היווה עבירה פלילית, לא עלתה בקנה אחד עם התפתחותן של התפיסות הנוגעות לזכויות אדם ושוויון. החל משנות ה-60 פעלו פמיניסטים כדי להפוך את האונס על ידי בן זוג לעבירה פלילית. ההתייחסות המחמירה בחוק לאונס על ידי בן זוג היא חלק מהשקפת עולם חדשה לפיה "עבירות מין יותר מעבירות נגד מוסר, משפחה, מנהגים טובים, כבוד או צניעות... הן עבירות נגד חירות, הגדרה עצמית ושלמות הגוף".[7] בדצמבר 1993, הנציב העליון לזכויות אדם של האו"ם פרסם הצהרה על המאבק באלימות נגד נשים, לפיה אונס על ידי בן זוג הוא הפרת זכויות אדם.
חשיבותה של הזכות להגדרה מינית עצמית של נשים מוכרת היום כחיונית לזכויות נשים. בשנת 2012, נציבת האו"ם לזכויות האדם נאווי פילאי אמרה כי:[8]
”הפרות של זכויות אדם של נשים קשורות פעמים רבות למיניות שלהם ולתפקידן כמביאות ילדים לעולם. במדינות רבות, נשים נשואות אינן רשאיות לסרב לקיים יחסי מין עם בעליהן, ולעיתים קרובות גם אין להם מילה לגבי שימוש באמצעי מניעה. (...) הבטחה כי לנשים תהיה אוטונומיה מלאה על גופן היא הצעד החיוני הראשון בדרך להשגת שוויון מהותי בין נשים לגברים. נושאים אישיים - כמו מתי, איך ועם מי לקיים יחסי מין וכן מתי, איך ועם מי הן בוחרות להביא ילדים לעולם - היא בלב ליבם של חיים בכבוד.”
למרות מגמות אלו ומהלכים בינלאומיים שונים בנושא, אונס על ידי בן זוג עדיין אינו נחשב עבירה פלילית בכל המדינות החברות באומות המאוחדות. בחלק מהמדינות, אונס על ידי בן זוג נחשב במפורש כעבירה פלילית (אם על ידי קביעה כי עובדת בני הזוג נשואים אינה פוטרת את האנס מאחריות פלילית, ואם על ידי יצירת עבירה ספציפית של "אונס על ידי בן זוג", או על ידי קביעה מפורשת בחוק שגם בני זוג יכולים להיות מואשמים באונס של בן הזוג שלהם), במדינות אחרות בני זוג פטורים במפורש מאשמה כזו (על ידי הגדרת אונס ביחסי מין בכפייה מחוץ לנישואים או בכפייה של יחסי מין כשהאישה אינה אשתו של העבריין, או על ידי קביעה כי היות בן הזוג נשוי לאישה הנאנסת מזכה אותו מאישום באונס).
דוגמה למדינה בה החוק קובע במפורש כי הבעל אינו יכול להיות עבריין אפשרי היא אתיופיה. חוק האונס שלה קובע: "סעיף 620 - אונס: מי שמאלץ אישה לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים, בין אם על ידי שימוש באלימות, או בשעה שהיא מחוסרת הכרה, או אינה מסוגלת להתנגד, עובר על עבירה שדינה מאסר בין חמש לחמש עשרה שנים". דוגמה נוספת היא דרום סודאן, בה החוק קובע כי "קיום יחסי מין על ידי זוג נשוי הוא לא אונס כמשמעותו בסעיף זה" (סעיף 247). לעומת זאת, דוגמה למדינה בה חוק האונס מתייחס ומוציא לחוק במפורש אונס במסגרת הנישואים היא נמיביה, בה החוק קובע כי "נישואים או מערכת יחסים כלשהי לא מהווים הגנה בעבירה של אונס".
במדינות רבות חוקי האונס הרגילים אינם מתייחסים ספציפית לנושא זה ולפיכך עבירה זו נשארת מעורפלת. במדינות אלו לא ברור אם ניתן להעמיד לדין על פי חוקי האונס ה"רגילים", והן מסתמכות במקרים רבים על פסיקה מוקדמת בנושא זה ותקדימים משפטיים.
ב-2006 נאמר במחקר מעמיק של מזכ"ל האו"ם כי ב-104 מדינות יש התייחסות בחוק לאונס על ידי בן זוג. ב-32 מהמדינות אונס על ידי בן זוג היא עבירה ספציפית וב-74 האחרות אונס על ידי בן זוג נכלל תחת ההתייחסות בחוק לאונס בכלל. ב-53 מדינות לא ניתן להעמיד לדין על אונס על ידי בן זוג. בארבע מדינות ניתן להעמיד לדין על אונס כזה רק אם בני הזוג הם פרודים.[9] ב-2009 הצהיר דו"ח של ארגון האו"ם לענייני מגדר (UN Woman) כי באפריל 2009, לפחות 52 מהמדינות החברות באו"ם הוציאו אונס על ידי בן זוג מחוץ לחוק באופן מפורש.[10] בישראל קבע בית המשפט העליון בשנות השמונים כי דינו של אונס על ידי הבעל הוא כדינו של כל אונס אחר, ואין לו הגנה מיוחדת. פסיקה זו הסתמכה על המשפט העברי לפיו אין לקיים יחסי אישות בכפייה.[11] משמעותה של פסיקה זו הייתה שנוצר דין אחד לגברים יהודים ודין אחר לבני דתות אחרות. הפרדה זו באה על תיקונה בתיקון מס' 22 לחוק משנת 1988 לפיה החלטתו של בית המשפט חלה על החוק החקוק, ואף הורחבה לכלל אזרחי המדינה[2]
המדינות שבחרו לאשרר את אמנת מועצת אירופה למניעה ומאבק באלימות נגד נשים ואלימות במשפחה מחויבות להבטיח שמעשים מיניים שלא בהסכמה שבוצעו במסגרת הנישואים יהיו בלתי חוקיים.[12] האמנה נכנסה לתוקפה באוגוסט 2014.[13]
נישואים לאחר אונס
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתרבויות רבות, אם הנאנסת הייתה אישה לא נשואה, נהגו להשיא את האנס והנאנסת. בתרבויות עתיקות ניתן ערך רב לבתולים, ולפיכך לאישה שנאנסה היה סיכוי קטן להינשא. חוקים אלו אלצו את האנס לתמוך ולפרנס את הקרבן שלו. בצטטו צווים מקראיים (שמות, כ"ב, ט"ו–ט"ז וכן דברים, כ"ב, כ"ה–כ"ט) ז'אן קלווין מתיר לאביה של רווקה להשיא אותה לזה שאנס אותה, כשלבעלה אין זכות לגרש אותה.
העמדה לדין פלילי על אונס מסתיימת בנישואים באלג'יריה, לבנון (החל מ-2010 בשתיהן), ירדן (החל מ-2009), בקמרון (החל מ-2007) בבוליביה (החל מ-1999).[14]
חוקים אלו שונו במקסיקו (בשנת 1991), בקולומביה (1997), בפרו (1999), במצרים (1999), באתיופיה (2005), בברזיל (2005), בגואטמלה (2006), בקוסטה ריקה (2007), בארגנטינה (2012) ובמרוקו (2014).
המנהג לאלץ קרבנות אונס להתחתן עם אנסיהן נמשך גם במדינות רבות, אף על פי שהחוקים המאפשרים מנהג זה כבר בוטלו. זהו המקרה, למשל, באתיופיה, בה נישואי חטיפה, הם עדיין נפוצים על אף שדבר זה מהווה הפרה של החוק הפלילי החדש מ-2004. בנישואים אלו הגבר חוטף ילדה, אונס אותה, ואז לאחר שהיא נכנסה להיריון או איבדה את בתוליה הוא יכול לטעון עליה כעל כלתו.[15]
בשנת 2012, התאבדה נערה מרוקאית בת 16, לאחר שאולצה על ידי בני משפחתה, על פי הצעת התובע, להינשא לאנסה, ולאחר שעברה התעללות על ידי האנס לאחר שנישאו. אירוע זה עורר מחאות מצד פעילים נגד החוק המאפשר לאנס לשאת את קרבנו ובכך להימלט מסנקציות פליליות, וכן נגד נוהג חברתי זה המקובל במרוקו.[16] בסופו של דבר בוטל החוק במרוקו בשנת 2014.[17]
שכיחות
[עריכת קוד מקור | עריכה]קשה מאוד להעריך את שכיחותם של מקרי אונס בחיי נישואים, בשל מגבלות מחקריות. דיון בנושאים מיניים בתרבויות רבות הוא בגדר טאבו. אחת הבעיות עם מחקרים על אונס במסגרת נישואים היא העובדה שעצם הרעיון אינו מובן בחלקים רבים של העולם. מאחר שחברות רבות פועלות בנורמות חברתיות שיוצרות מערכת כפולה למוסר מיני - מצד אחד האיסור לקיום יחסי מין מחוץ לנישואין, שהוא נחשב לדבר אסור (ולפעמים גם לבלתי חוקי), ומצד שני קיום יחסי מין בתוך הנישואין שנתפס כחובה שלא ניתן לסרב לו. ההקשר של ה"הסכמה" לתוך מערכת הנישואים לא תמיד מובנת, במיוחד לנשים צעירות, שהם בדרך כלל גם נערות צעירות שאין להם הבנה נכונה של מיניות. לדוגמה, בראיון שנערך במחקר עבור ארגון הבריאות העולמי, אישה מבנגלדש תארה שבעלה אילץ אותה לקיים יחסי מין ואמרה כי, "אני חשבתי שזה טבעי, שזוהי הדרך בה בעל מתנהג."[18] מחקרים קושרים אזורים מסוימים בעולם לרמות גבוהות מאוד של אלימות נגד נשים, ובכללן אלימות מינית, על ידי בעלים או בני זוג. דוגמה למקום כזה היא אתיופיה.[18][19][20]
בשנת 1982, פורסם בארצות הברית מחקר של דיאנה ראסל, סופרת ופעילה חברתית, שעסק באונס במסגרת הנישואים. במחקר זה השתתפו 930 נשים מסן פרנסיסקו, קליפורניה (שיעור אי-היענות היה כ-50%. נשים אסיאתיות שוקללו כמשיבות לא אמינות), מהם 644 נשואות או גרושות או כאלה שהתייחסו לבן הזוג שלהן כבעל אף על פי שלא היו נשואות באופן חוקי. שש נשים מתוך כלל הנשים (1%) השיבו כי הם נאנסו על ידי בעליהן. מבצעי הסקר, לעומת זאת, סיווגו 74 נשים (12%) בקטגוריה של נשים שנאנסו במסגרת הנישואים. במדגם של 286 הנשים הלא-נשואות, 228 (80%) סווגו על ידי המראיינים ככאלה שנאנסו. ראסל מצאה כי 38% ממקרי האונס בוצעו על ידי בעלים או בעלים לשעבר, ולפיכך סוג זה אונס הוא אחד מן הסוגים הנפוצים ביותר של אונס.[21]
דייוויד פינקלהור וקרסטי ילו, פרסמו מחקר משנת 1985 שדגם 323 נשים נשואות או נשואות לשעבר ממטרופולין בוסטון עם ילדים. על פי מחקר זה, 10% מהנשים אולצו לקיים יחסי מין בעקבות איום של שימוש בכוח פיזי.[22]
סקר משנת 1992 שנערך על ידי המרכז הלאומי לנפגעים בארלינגטון, וירג'יניה קבע כי 10% מכלל מקרי התקיפה המיניים שדווחו על ידי נשים בוצעו על ידי בעל או בעל לשעבר.
ב-1994, פטרישיה אסטיל, קרימינולוגית בכירה במכון האוסטרלי לקרימינולוגיה, פרסמה תוצאות של מחקר שנעשה על מקרי תקיפה מינית שחולקו לפי הגדרות שונות. על פי מחקר זה, 10.4% מן הנשים נאנסו על ידי בעליהם או בני זוגם, כש-2.3% נאנסו על ידי בעלים או בני זוג לשעבר.
על פי מחקר אחר מ-1997 שנערך על ידי קתלין באזילה מצא כי 13% מהנשים הנשואות בארצות הברית עברו אונס (המוגדר כקיום יחסי מין לא רצויים שהושגו על ידי שימוש או איום בכוח) על ידי בעליהן.[23]
בבריטניה, על פי הנתונים של ההתאחדות לקרבנות תקיפה מינית, האונס הנפוץ ביותר הוא אונס על ידי בעלים, בעלים לשעבר או בני זוג.
על פי מחקר משנת 2009 של ג'ו לווט וליז קלי, שנערך ב-9 מדינות באיחוד האירופאי, 67% מכלל האנסים היו מכרים של הנאנסת, והקבוצה הגדולה ביותר בקטגוריה זו הייתה בני זוג או בני זוג לשעבר.[24]
השכיחות של אונס בנישואים תלויה בהקשר לאומי ותרבותי. בשנת 1999, ארגון הבריאות העולמי ערך מחקר על אלימות נגד נשים בטג'יקיסטן. במחקר שכלל 900 נשים מעל גיל 14 בשלושה מחוזות של המדינה נמצא כי 47% מהנשים הנשואות דיווחו כי אולצו לקיים יחסי מין על ידי הבעל. בטורקיה 35.6% מהנשים חוו אונס בחיי הנישואים לפעמים ו-16.3% לעיתים קרובות.[25]
אונס בנישואים בהקשר לנישואי ילדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]נישואי כפייה ונישואי ילדים נפוצים בחלקים רבים של העולם, במיוחד בחלקים מאסיה ואפריקה. נישואים בכפייה הם נישואים בהם אחד או שני בני הזוג נישאים ללא הסכמתם החופשית.[26] נישואי ילדים הם נישואים בהם אחד או שני בני הזוג נשאים מתחת לגיל 18.[27] נישואים מסוג זה קשורים לשיעור גבוה יותר של אלימות במשפחה, ובכלל זה אונס במסגרת הנישואים. על פי מחקר שנערך על ידי ארגון הבריאות העולמי, בנות נשואות בגילי 15–19 נוטות יותר לחוות אלימות מאשר נשים נשואות מבוגרות יותר.[28] צורות אלה של נישואים נפוצות ביותר בחברות מסורתיות שאין להם חוקים נגד אלימות מינית בנישואים, וגם קשה מאוד להתגרש בחברות אלו.
השלכות פיזיות ופסיכולוגיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אונס על ידי בן זוג קשור פעמים רבות עם אלימות פיזית והתעללות נפשית. במחקר שנעשה בתשע מדינות באיחוד האירופאי נמצא כי בן הזוג הנוכחי היה אחראי ל-25% מהתקיפות המיניות, ושאלימות על ידי בני זוג לשעבר (50% מהפעמים) ובני זוג נוכחיים (40%) הייתה נפוצה יותר מאשר בני אדם זרים.[24][29]
ברוב המקרים, האלימות המינית היא גורם משני. בחצי מהזוגות (54%) הבעיה המרכזית או הבלעדית היא אלימות פיזית. ברבע האלימות המינית היא הבעיה העיקרית או הבלעדית. בחמישית מהזוגות בעיות אלו שכיחות באותה מידה.[30]
לאור נתונים אלו, ייחוס ההשפעות הספציפיות של האונס בחיי נישואים קשה למחקר משום שקשה למצוא מדגם גדול מספיק של בנות זוג שחוו רק אלימות מינית אך בלא שהותקפו פיזית על ידי בני זוגן. לפיכך, יש לקחת בחשבון את השלכותיהם של אלימות פיזית או נפשית במחקרים שנעשים אל אונס בנישואים.[29]
מחקרים רבים מצאו פחד, חרדה, דיכאון והפרעות בתפקוד המיני בעקבות אונס בנישואים. אך ההשלכה הנפשית הנפוצה ביותר היא הפרעת דחק פוסט-טראומטית, ושכיחותה אצל נשים שעברו התעללות היא כ-64%. מחקרים שונים מצביעים כי יש קשר חיובי חזק בן התעללות לבין הפרעה זו. נשים שחוות גם אלימות פיזית וגם אלימות מינית נמצאות בסיכון גבוה יותר לפתח הפרעות נפשיות מנשים שחוות "רק" אלימות פיזית. בנוסף, התסמינים של ההפרעה חזקים יותר כשמדובר גם באלימות מינית ולא רק אלימות פיזית. מחקרים מצאו כי כשהאלימות כללה גם אלימות מינית, הייתה האלימות הפיזית קשה יותר. העובדה שהאלימות הפיזית במקרים של התעללות מינית גבוהה יותר יכולה להסביר את העובדה כי תסמיני ההפרעה קשים יותר כשמדובר באלימות פיזית ומינית יחד, אך לא בהכרח - ייתכן כי האלימות המינית כשלעצמה היא הגורם לרמתם הגבוהה של התסמינים. הבנת הקשר בין הדברים חשובה בטיפול בנשים, משום שלדוגמה, אם לאלימות המינית יש השלכות ייחודיות - אזי על בעלי המקצוע להתמקד יותר באלימות מינית ממה שמקובל (מחקר מ-1996 מצא כי רק 56% ממקלטים לנשים מוכות ו-34% מאנשי המקצוע שואלים באופן שגרתי על אלימות מינית בין בני זוג[29]) נתון חשוב לציון הוא כי נשים שעברו התעללות מינית בילדותן נמצאות בסיכון מוגבר לפתח פוסט-טראומה.[31]
הגם שאונס על ידי אדם זר הוא טראומתי מאוד, הוא בדרך כלל אירוע חד-פעמי והיותו אונס ברורה. במקרה של אונס על ידי בן זוג - ההיסטוריה של בני הזוג משפיעה על תגובות הקורבן. ישנו מחקר המראה כי אונס בנישואים הוא בעל נזק פיזי ורגשי רב יותר מאונס על ידי זר. למרות זאת, סקרי דעת קהל מראים כי אנשים מאמינים שאונס על ידי בן זוג טראומתי פחות מאשר אונס על ידי אדם זר.[32] כאמור, אונס בנישואים הוא בדרך כלל חלק ממערכת יחסים של שליטה ואלימות. יתר על כן, אונס בנישואים הוא רק לעיתים רחוקות מאורע חד-פעמי. בדרך כלל מדובר באירוע שחוזר על עצמו אם לא תופעה מתמשכת. בין אם מדובר באירוע חד פעמי או בין אם מדובר בתופעה מתמשכת, לטראומה מאונס יש השלכות מרחיקות לכת לקרבן.
שלא כמו בצורות אחרות של אונס בו הקורבן יכול שלא לראות יותר את האנס, במקרה של אונס בנישואים במקרים רבים אין לבת הזוג ברירה והיא נאלצת להמשיך לחיות עם בעלה - בחלקים רבים של העולם יש סטיגמה קשה לגירושין, או שהם בלתי אפשריים מסיבות שונות (חוקי גירושין מקשים, וכדומה).
אחת התוצאות הקשות של אונס בנישואים היא תחושת הבושה והאשמה הקשה. נשים רבות מאמינות שהאשמה היא בהן, או מפני שהן מאמינות שאסור לאישה לסרב לקיים יחסי מין, או שהן תולות את התופעה בכך שיש להן חוסר התאמה מינית. לפעמים הן חושבות כי הן "נתנו את הסימנים הלא נכונים", וכי אם הם יסרבו לקיים יחסי מין הן יהיו "נשים רעות".
רקע וגורמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]היכולת להצביע על גורמים שמובילים בני זוג לאנוס היא מוגבלת, משום שאין הרבה מחקר שמתמקד על בעלי-אנסים. עם זאת, ממחקרים שונים ברור כי הסיבה היא לא אי-הימנעות מקיום יחסי מין, אף על פי שזהו המיתוס הנפוץ ביותר. רוב הנשים שדיווחו שנאנסו על ידי בני הזוג שלהם דיווחו גם כי קיימו יחסי מין בהסכמה. ממחקרים שונים עולה כי אחת הסיבות המרכזיות לאונס כזה הוא כדי להעצים את שליטת בן הזוג בבת זוגו או בבני משפחתו, או כדי לפרוק כעס.[32]
על פי מחקרים, ככל שהגבר צעיר יותר כך הסיכוי שהוא יהיה אלים גבוה יותר. על פי מחקר שנעשה בהודו, אחד מתוך שלושה גברים בני 30 ומטה ואחד מתוך גברים בני שלושים ומעלה היה כפה יחסי מין בעבר על אשתו.[33]
נשים רבות מאמינות כי אין להם את הזכות לסרב לבעליהן. למעשה, פעמים רבות נשים שנאנסות אינן מזהות את עצמן ככאלה.[29] זוהי תופעה שכיחה במדינות מתפתחות, שם רווחת האמונה כי הבעל זכאי לקיים יחסי מין כל פעם שירצה, ואם האישה מסרבת זכותו להשתמש באלימות. נשים אלו לרוב אינן יודעות קרוא וכתוב ובעלות השכלה נמוכה, חלקן נישאות בגיל צעיר מאוד (בבנגלדש, למשל, על פי נתונים סטטיסטיים משנת 2005, 45% מהנשים בגילאי 25–29 נישאו בגיל 15), והן תלויות בבעל שלהן לכל חייהם - אין להם יכולת לפרנס את עצמן או ילדיהן אם ירצו להתגרש. מצב זה משאיר את הנשים עם אוטונומיה מינית קטנה מאוד. לעיתים קרובות הן צריכות לבחור בין מין לא רצוי או אלימות; או בין מין לא רצוי לכך שינטשו על ידי בעליהן ויחיו בעוני מחפיר.[33] בנוסף, לעיתים נשים עשויות להישאר עם בני הזוג האלימים שלהם מתוך נאמנות ואהבה ומשום שעזיבת בן הזוג שלהם קשה עליהם רגשית.
סטריאוטיפים שונים הקיימים בתרבות כמו "נשים נהנות ממין בכפייה" או "נשים אומרות לא כשהם בעצם מתכוונות לכן" או "חובתה על אישה לקיים יחסי מין" - עדיין שכיחים בתרבות ומעודדים בעקיפין או לכל הפחות רואים בסלחנות בסלחנות קיומן של תופעות קשות כמו אונס בנישואים.
קושי בתביעה במקרים של אונס בנישואים
[עריכת קוד מקור | עריכה]העובדה כי קיימים חוקים נגד אונס בנישואים במדינות שונות אינה בהכרח מעידה כי עבירות אלו נאכפות בפועל. אם בשל חוסר מודעות ציבורית, או אם בשל חוסר רצון או אפילו סירוב של הרשויות להעמיד לדין. ניתן לקחת כדוגמה את אירלנד, שם הפך אונס במסגרת הנישואים למעשה בלתי חוקי עוד בשנת 1990, אלא שעד 2006 היה רק אדם אחד שהורשע באונס בנישואים. במדינות רבות נאכפת עבירה זו רק במקרים קיצוניים שכרוכים ברמה גבוהה מאוד של אלימות.
בעיה נוספת נובעת מנורמות חברתיות ששכיחות בתרבויות מסוימות. כדי שחוק ייאכף בהצלחה, עבירה עליו צריכה להיתפס כפוגענית על ידי החברה. שכן אם לא כן, גם אם יחוקק חוק במדינה כנגד אונס בנישואים, הוא לא ייאכף בפועל משום שהאזרחים עצמם אינם תופסים מעשה זה כפשע. לדוגמה, בחלקים נרחבים של העולם בהם נשים בעלות זכויות מעטות בלבד, לא יעלה על הדעת שאישה תסרב לדרישותיו המיניות של בעלה; מעשה זה אינו נתפס כהתעללות. בסקר שנערך נמצא כי 74% מהנשים במאלי הצדיקו גבר שמכה את אשתו משום שהיא מסרבת לקיים עמו יחסי מין.[34]
בעיות נוספות נובעות מהעובדה שגם במדינות בהן יש חוקים נגד אונס בנישואים, אנשים רבים כלל אינם מודעים לעובדת קיומם של החוקים. בין השאר בשל העובדה שבחלק מן המדינות חוקים אלו חדשים מאוד. בתרבויות רבות, התפיסה המסורתית של נישואים מושרשת בצורה כה חזקה אצל האוכלוסייה כך שרק מעטים יודעים שאונס בנישואים הוא דבר לא חוקי. לדוגמה, דו"ח של אמנסטי אינטרנשיונל הראה כי אף על פי שאונס במסגרת נישואים הוא בלתי חוקי בהונגריה, בסקר שנערך בין 1,200 אנשים בשנת 2006, 62% לא ידעו שאונס במסגרת נישואים הוא פשע.[35]
ביהדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אונס בנישואין מוגדר בהלכה היהודית כדבר אסור[36] ואף מציינים שילד הנוצר ממעשה אינוס זה, יהיה בעל אופי רע.[37] ההלכה אף אוסרת לבוא על האישה כשהיא ישנה[38] וכן מדגישה שיש צורך לפייס את האישה ואת החשיבות של קרבה רגשית על ידי חיבוק ונישוק קודם קיום היחסים.
באסלאם
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנצרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 703-704: חוק העונשין (תיקון מס' 26), באתר דעת.
- ^ 1 2 קישור למאמרן של עירית נגבי ותמר ברנבלום, "מבט פמיניסטי ביקורתי על הישגי הרפורמות החקיקתיות בדיני האונס", המשפט טז, 209
- ^ 1 2 3 4 Hasday, Jill Elaine (2000). "Contest and Consent: A Legal History of Marital Rape". California Law Review 88
- ^ Palczewski, Catherine Helen (1995-10-01). "Voltairine de Cleyre: Sexual Slavery and Sexual Pleasure in the Nineteenth Century". NWSA Journal 7
- ^ "Bertrand Russell Quotes"., Notable-quotes.com.
- ^ Domestic Criminal Laws that Conflict with International Law קישור למאמר שעוסק בחוקים פליליים מקומיים שעומדים בניגוד לחוק הבינלאומי(הקישור אינו פעיל, 6.10.2019)
- ^ Frank, David John; Bayliss J. Camp; Steven A. Boutcher (2010-12-01). "Worldwide Trends in the Criminal Regulation of Sex, 1945 to 2005". American Sociological Review 75
- ^ “Valuing Women as Autonomous Beings: Women’s Sexual and Reproductive Health Rights” Lecture by Ms Navi Pillay.(הקישור אינו פעיל, 6.10.2019)
- ^ קישור למחקר(הקישור אינו פעיל, 6.10.2019)
- ^ קישור לדו"ח(הקישור אינו פעיל, 6.10.2019)
- ^ נחום רקובר לשילובו של המשפט העברי עמ' 25. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, (1999).
- ^ ראו סעיף 36 - אלימות מינית, כולל פסקה 3; וסעיף 43 - מי נכלל תחת העבירה הפלילית. Full list, Treaty Office (באנגלית) כמו כן ראו דו"ח ההסבר, פסקה 194, פסקה 219 ופסקה 220. Full list, Treaty Office (באנגלית)
- ^ רשימת המדינות החתומות באמנה
- ^ Código Penal of Bolivia, Art. 317.
- ^ ETHIOPIA: Surviving forced marriage
- ^ "BBC News - Morocco protest after raped Amina Filali kills herself", Bbc.co.uk. 2012-03-15. Retrieved 2013-08-17.
- ^ Morocco amends controversial rape marriage law
- ^ 1 2 Violence against women by intimate partners, באתר WHO
- ^ Intimate partner violence against women in west Ethiopia: a qualitative study on attitudes, woman’s response, and suggested measures as perceived by community members
- ^ Ethiopian women are most abused, באתר של ה-BBC
- ^ Russell, Diana E. H., Rape in Marriage. Indiana University Press, New edition, 1990, pp. 57-58, 65-67
- ^ קישור למחקר
- ^ Basile, Kathleen C. (October 2002). "Prevalence of Wife Rape and Other Intimate Partner Sexual Coercion in a Nationally Representative Sample of Women". Violence and Victims 17 (5): 511.
- ^ 1 2 קישור למחקר. Burman, M.; J. Lovett; L. Kelly (2009). Different systems, similar outcomes? Tracking attrition in reported rape cases in eleven countries. London: Child and Woman Abuse Studies Unit, London Metropolitan University. p. 106.
- ^ דו"ח של אמנסטי אינטרנשיונל - Making Violence against Women Count: Facts and Figures - a Summary
- ^ What is a forced marriage?, באתר BBC
- ^ Q & A: Child Marriage and Violations of Girls' Rights
- ^ Help us end early and forced marriage now, באתר Plan
- ^ 1 2 3 4 The Relative Effects of Intimate Partner Physical and Sexual Violence on Post-Traumatic Stress Disorder Symptomatology
- ^ Russell, Diana E. H., Rape in Marriage. Indiana University Press, New edition, 1990
- ^ Psychological intimate partner violence: the major predictor of posttraumatic stress disorder in abused women, Maria Angeles Pico-Alfonso. קישור למחקר
- ^ 1 2 The Wife Rape Fact Sheet, Patricia Mahoney
- ^ 1 2 קישור למחקר של Population Council, "Forced Sexual Relations among married young women in developing countries"(הקישור אינו פעיל, 6.10.2019)
- ^ "Bioline International Official Site (site up-dated regularly)" Bioline.org.br(הקישור אינו פעיל, 6.10.2019)
- ^ קישור לדו"ח
- ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ה, סעיף ב'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ר"מ, סעיף ג'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות דעות, פרק ה', הלכה ד'