פירוק נשק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פירוק נשק הוא פעולה של צמצום, הגבלה או ביטול של נשק. פירוק נשק מתייחס בדרך כלל לפירוק של צבא מנשקו או פירוק סוג מסוים של נשק. פירוק נשק נחשב לעיתים קרובות לביטול מוחלט של נשק להשמדה המונית, כגון נשק גרעיני. פירוק כללי מלא הוגדר על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות כחיסול כל נשק להשמדה המונית, יחד עם "הפחתה מאוזנת של הכוחות המזוינים והחימוש הקונבנציונלי, המבוססים על עקרון הביטחון הבלתי פוסק של הצדדים במטרה לקדם או להגביר את היציבות ברמה צבאית נמוכה יותר, תוך התחשבות בצורך של כל המדינות להגן על ביטחונן".[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוועידות השלום לגיבוש אמנות האג ב-1899 וב-1907 התווכחו ממשלות על פירוק נשק ויצירת בית משפט בינלאומי בעל סמכויות מחייבות. בית-המשפט נחשב נחוץ משום שהבינו כי מדינות לאום אינן יכולות להתפרק מנשקן אל תוך חלל ריק. לאחר מלחמת העולם הראשונה האמונה הרווחת הייתה כי סיבת המלחמה הייתה ההתעצמות של כלי הנשק במחצית המאה הקודמת בין המעצמות הגדולות (ראה מרוץ החימוש הימי האנגלו-גרמני (אנ')). אף-על-פי שחוזה ורסאי פרק למעשה את גרמניה מנשקה, נוסף סעיף שקרא לכל הכוחות הגדולים להתפרק מנשקם. חבר הלאומים שהוקם זה מכבר עשה זאת למטרה מפורשת באמנה שלו, שחייבה את החותמים שלה לצמצם את החימוש "לנקודה הנמוכה ביותר, בהתאם לביטחון הלאומי ולאכיפה על ידי פעולה משותפת של התחייבויות בינלאומיות".[2]

אחת ההצלחות הראשונונות בפירוק הנשק הושגה באמנת וושינגטון משנת 1922, בחתימתן של ממשלות בריטניה, ארצות הברית, יפן, צרפת ואיטליה, שקבעה שאף אוניה לא תוכל לחרוג מהדחק של 35,000 טון, הגבילה את קוטר קני התותחים ל-16 אינץ' (406 מ"מ), וקבעה את ההדחק המרבי של כל האוניות ביחד בכל אחד מהציים השונים.

ב-1921 הוקמה על ידי חבר הלאומים "הוועדה המעורבת זמנית על החימוש" כדי לבחון אפשרויות לפירוק נשק. ההצעות נעו בין ביטול לוחמה כימית והפצצות אסטרטגיות להגבלת כלי נשק קונבנציונליים יותר, כגון טנקים. בשנת 1923 נוסחה טיוטת חוזה, שהפכה פתיחה במלחמה לבלתי חוקית וחייבה את המדינות החברות להגן בכוח על קורבנות התוקפנות. מאחר שנטל האחריות יהיה, למעשה, על המעצמות הגדולות של חבר הלאומים, הוטל על ידי הבריטים וטו, משום שחששו שהתחייבות זו תחמיר את מחויבותה לשלטון באימפריה.

ועדה נוספת הוקמה ב-1926, כדי לבחון את האפשרויות לצמצום גודל צבא, נתקלה בקשיים דומים, מה שגרם לשר החוץ הצרפתי אריסטיד בריאן ולמזכיר המדינה האמריקאי פרנק קלוג לנסח אמנה הידועה בשם הסכם קלוג-בריאן, ששלל תוקפנות המובילה למלחמה. אף על פי שהיו 65 חתומים על האמנה, היא לא השיגה דבר, שכן היא לא קבעה הנחיות לפעולה במקרה של מלחמה.

נסיון אחרון נעשה בוועידת פירוק הנשק בז'נבה, 1932–1937, בראשות שר החוץ הבריטי לשעבר, ארתור הנדרסון. גרמניה דרשה את תיקון חוזה ורסאי כך שיוענק לה שוויון צבאי עם המעצמות האחרות, ואילו צרפת הייתה נחושה בדעתה לשמור על גרמניה מפורזת לביטחונה שלה. בינתיים, הבריטים והאמריקנים לא היו מוכנים להציע התחייבויות ביטחוניות לצרפת תמורת פיוס עם גרמניה. השיחות התמוטטו ב-1933, כאשר אדולף היטלר פרש עם גרמניה מהוועידה.[3]

פירוק נשק גרעיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פירוק נשק גרעיני

פירוק נשק גרעיני מתייחס הן לפעולה של צמצום או סילוק הנשק הגרעיני והן למצב של עולם נטול הגרעין, שבו נשק גרעיני מחוסל לחלוטין.

בבריטניה, ב-17 בפברואר 1958, התקיימה פגישה פומבית ראשונה של התנועה לפירוק נשק גרעיני בהיכל המרכזי של הסיטי של וסטמינסטר, בהשתתפות 5,000 איש. אחרי הפגישה נשארו כמה מאות להפגין ברחוב דאונינג.

המדיניות המוצהרת של התנועה הייתה ויתור ללא תנאי על השימוש, ההפקה או התלות בנשק גרעיני על ידי בריטניה ויצירת אמנה כללית לפירוק הנשק. צעדת אלדרמסטון הראשונה אורגנה על ידי התנועה והתקיימה בחג הפסחא 1958, כאשר כמה אלפי אנשים צעדו במשך ארבעה ימים מכיכר טרפלגר, לונדון, למכון לחקר כלי נשק אטומיים ליד אלדרמסטון בברקשייר שבאנגליה, כדי להפגין את התנגדותם לנשק גרעיני. צעדות אלדרמסטון נמשכו עד סוף שנות השישים, כאשר עשרות אלפי אנשים השתתפו בצעדות של ארבעה ימים.

ב-1961 נשא נשיא ארצות הברית, ג'ון פ. קנדי, נאום בפני העצרת הכללית של האו"ם, שבו הכריז על כוונת ארצות הברית לאתגר את ברית המועצות, לא למרוץ חימוש אלא למרוץ שלום, להתקדם יחד צעד אחר צעד שלב אחר שלב, עד שיושג פירוק נשק כללי. הוא המשיך וקרא לפירוק נשק מלא, והציע מתווה גס כיצד ניתן להשיג זאת.[4]

קבוצות עיקריות שעושות קמפיינים לפירוק נשק גרעיני כוללות את גרינפיס והאגודה הבינלאומית של רופאים למניעת מלחמה גרעינית. היו הרבה הפגנות אנטי-גרעין גדולות. ב-12 ביוני 1982, מיליון אנשים הפגינו בסנטרל פארק בניו יורק נגד נשק גרעיני ולסיום מרוץ החימוש של המלחמה הקרה. זו הייתה המחאה הגדולה ביותר נגד הגרעין וההפגנה הפוליטית הגדולה ביותר בהיסטוריה האמריקנית.[5]

פירוק נשק כימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פירוק נשק כימי

פירוק נשק כימי הוא תהליך הפיכתו של נשק כימי ללא-שמיש ובטוח לסביבה. תהליך הפירוק מורכב וממושך בשל רעילות החומרים וריכוזם. על פי רוב יש לשנע את כלי הנשק למתקני פירוק ייחודיים ולא ניתן לבצע את הפירוק במקום האחסון. דרכי הפירוק המותרות מוגדרות באמנת הנשק הכימי.

הארגון למניעת הפצת נשק כימי הוא ארגון בינלאומי המקדם ובודק את העמידה באמנת הנשק הכימי. הארגון נוסד ב-1997 וממוקם בהאג, הולנד. בארגון חברות 189 מדינות שאשררו את חתימתן על אמנת הנשק הכימי. הארגון בודק את העמידה של מדינות באמנת הנשק הכימי, האוסרת על השימוש בנשק כימי ודורשת את השמדתו. האימות מורכב הן מבדיקה של ההצהרות של המדינות החברות והן מבדיקות באתרים עצמם. נוסף על כך, הארגון אחראי על פירוק הנשק הכימי. ב-2013 זכה הארגון בפרס נובל לשלום.

לאחר התקפות אחדות בנשק כימי במהלך מלחמת האזרחים בסוריה החל בספטמבר 2013 פירוק הנשק הכימי בסוריה, תהליך שבמסגרתו הושמד רוב מלאי הנשק הכימי שהיה בידי סוריה.

כינוסים והסכמים לפירוק נשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1675: Strasbourg Agreement (1675)
  • 1899: Hague Peace Conference
  • 1919: Treaty of Versailles
  • 1925: Locarno Treaties
  • 1927: Kellogg-Briand Pact
  • 1932-34: World Disarmament Conference
  • 1960: Ten Nation Disarmament Committee
  • 1962-1968: Eighteen Nation Disarmament Committee
  • 1969-1978: Conference of the Committee on Disarmament
  • 1979–present: Conference on Disarmament (CD)
  • 1908–1909: London Naval Conference
  • 1921–1922: Washington Naval Conference
  • 1927: Geneva Naval Conference
  • 1930: London Naval Conference leading to the London Naval Treaty
  • 1935: London Naval Conference leading to the Second London Naval Treaty

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]